ביקורת

  • המעמדות העממיים מפציעים שוב במוזיאון חיפה

    המעמדות העממיים מפציעים שוב במוזיאון חיפה

    “נדמה כי המשותף לאמנים.ות המציגים.ות הוא העניין האמיתי שלהן.ם בציבור על שלל מעמדותיו; לא כמושא ל’שחרור’ או כסמן של יחסי כוח שיש לפרק, ולא כאינדיבידואל שמעמדו אינו רלוונטי, אלא כמי שהוא בו־זמנית ייחודי וטיפוסי, סובייקט חד־פעמי הנושא עימו מארג שלם של מאפיינים חברתיים ומעמדיים”. מרב ירושלמי ועופר סיטבון כותבים על התערוכות המוצגות כעת במוזיאוני חיפה

  • כתב ציור ובדיחת החורבן

    כתב ציור ובדיחת החורבן

    “איך עומדים בלחץ הזה, הכפול, של בעיית הריבון הנוכחית שלצדה גם בעיית העתיקות הרודנית, אותו דטרמיניזם של העבר היהודי־מקראי, המתגלגל לפתחו של האמן בעיקר בתווך השפה”. אורין מוריס על “דברו עיוורית”, תערוכתו של יאיר גרבוז בגלריה גורדון

  • מעולם לא היינו מודרניסטים

    מעולם לא היינו מודרניסטים

    “לשיח שמציעה האוצרת יש פוטנציאל גדול לייצר סיפור חדש לאמנות המקומית, גם אם הוא ישמיע מעין מקהלה אקראית ויספר סיפור מקוטע ולא לינארי. אלא שהאתגר שהיא מציבה עדיין לא מומש במלא עוצמתו ומבחינה זו מדובר כאן בהצעה רדיקלית שעוד צריכה להתבהר בעתיד”. דוד שפרבר על “דמיון חומרי” במוזיאון תל אביב לאמנות

  • על “האב הנסתר” (והמפתיע) ביצירתה של רות קסטנבאום בן־דב 

    על “האב הנסתר” (והמפתיע) ביצירתה של רות קסטנבאום בן־דב 

    “הפמיניזם הדתי של רות קסטנבאום בן־דב, שניכר כבר מראשית דרכה, עובר כחוט השני ביצירתה לאורך השנים. לכן כה הופתעתי למשמע הדברים שאמרה בשיחה שניהלנו לאחרונה. התברר לי כי קסטנבאום בן־דב סיימה עבודת מ”א בתולדות האמנות על מחברות רישומי הסקיצות והמתווים של משה קופפרמן”. קציעה עלון על תערוכתה של רות קסטנבאום בן־דב “הלוליינית”

  • הסך והחלק

    הסך והחלק

    “התערוכה מציבה סימני שאלה סביב המשפט הזה, כמבקשת לדעת, במפגיע – מה לגבי חלקו של כל אדם בעולם הזה? חלקי התערוכה מצטרפים יחד לכדי חוויה מורכבת שהיא בה בעת אסתטית ומטרידה, הרמונית וצורמת, נדיבה ותובענית. בי היא הותירה תחושה של כאב הנפרס  למיליוני חלקיקים, המתעלה לפרקים לדרגת שלמות”. ענת שולץ על תערוכתה של רעיה ברוקנטל “פרק חלק”

  • אמנות במרחב: על התערוכה “שתי נקודות דמיוניות, והנוף” בחיפה

    אמנות במרחב: על התערוכה “שתי נקודות דמיוניות, והנוף” בחיפה

    “הדימוי האנושי הממסגר את הנוף מציע שנקודת המבט הכללית והציבורית על הים והנמל היא גם נקודת מבט פרטית, אישית. זהו לא רק נוף איקוני המוכר מגלויה או מערך אנציקלופדי, אלא גם נוף שהוא חלק מחיי היומיום של הגרים מולו”. נעה מורדוך־סימונסון כותבת על התערוכה “שתי נקודות דמיוניות, והנוף”

  • שלושה צעדים ועוד קצת

    שלושה צעדים ועוד קצת

    “התעלומה שבן צבי תר אחרי פתרונה היא מיקומו של טבור הארץ: הוא מחפש את המנהרה שמעידה שהדבר שנמצא לפנינו נולד פעם, שיש לו התחלה וגם סוף. הטבור אינו רק מה שמעיד על ההתחלה, אלא גם המקום שמעיד שיש קשר בין פנים לחוץ, בין פני השטח לבין הגוף, בין העיר המשתנה תמידית ובין קווי העומק שלה: בין המבט מלמעלה ובין להיות בפנים”. ידידיה גזבר ודוד כהן על “טבור הארץ” של עמר בן צבי בגלריה 97

  • כיבושו של תל ארכיאולוגי

    כיבושו של תל ארכיאולוגי

    האתגר הגדול של התערוכה ״דמיון חומרי״ הוא לשכנע שהרובד המיתולוגי רלבנטי. שהוא לא רק החייאה נוסטלגית של עבר מדומיין, אלא יצירת נקודת מבט חדשה, ולא רק על אמנות ישראל, אלא על הקוסמוס. לא פחות״. איתמר לוי מבקר בתערוכת האמנות הישראלית החדשה במוזיאון ת״א

  • החזרה של ג’ורג’: על סרטו של רם לוי “המתים של יפו”

    החזרה של ג’ורג’: על סרטו של רם לוי “המתים של יפו”

    “ההפרדה לעבר, הווה ועתיד אינה קיימת. הזמנים שוכנים זה לצד זה כמו הבית שלצד החורבה שמול המגדל, והם חלק מהוויה אחת, מזמן שהוא מקום. כי כמו אדם, גם מקום הוא סך כל זמניו”. טלי זילברשטיין כותבת על סרטו של רם לוי “המתים של יפו”

  • שוטים ומלאכים: מחשכה לאורה ובחזרה

    שוטים ומלאכים: מחשכה לאורה ובחזרה

    “לעגור משנה פילוסופית יומרנית ומרשימה ביותר; אלא שמרגע שמעבירים רעיון זה מאובייקטים וחללים מופשטים אל אובייקטים סמליים, מתקבלים יותר ויותר ניגודים שמקשים לתפוס את הדבר מפנימו, או את הנשימה האוטופית המובהקת שלו”. אלברט סוויסה על תערוכתה של נורית עגור בבית האמנים בת״א

  • תחינה

    תחינה

    “כך, הקרבה הגופנית המרבית שמייצרת תבורי בינה לבין הפסלים יכולה להיקרא גם כהיצמדות נואשת אל תפארת מורשת יוון הקלאסית, אל האמנות המערבית, אל האמנות באשר היא. הרצון להיאחז באמנות, ככוח מרפא, כצרי (תרופה), כדבר מה שמעלה ארוכה לפצעים, רלוונטי במיוחד בימי המגיפה הללו”. קציעה עלון על התערוכה “הרעב הגדול” בגלריה מנשר

  • למוזיאון ארכיאולוגיה נכנסת תערוכת אמנות

    למוזיאון ארכיאולוגיה נכנסת תערוכת אמנות

    “בתערוכה הזו המוזיאון מכפיל את רמת הקושי של המשחק: לא רק שעלינו למצוא את החוט המקשר בין הגלריות, עלינו גם למצוא את האמנות המוטמנת בהן. חפירת המשמעות מתוך הרקע היא דימוי שנכון הן לאמנות והן לארכיאולוגיה, והוא יוצר חיבור יפה בין משל לנמשל וכך מחיה את כלל המוצגים של המוזיאון”. ידידיה גזבר על התערוכה “חפירות” במוזיאון ארצות המקרא

  • אבא בוכה

    אבא בוכה

    “אבא בוכה לאורך תקופה של חמש עשרה שנים, שוב ושוב לצלילי אותו השיר. אני לא חוזרת על המילים האלו סתם: אבא בוכה. אני חוזרת עליהן, משום שיש הקלה שמקופלת לתוך החזרה עליהן, בקול רם או במילה הכתובה שחור על גבי לבן”. זהר אלמקייס על תערוכתה של אלהם רוקני “תחילת דברים אחרונים – חלק שלישי” בגלריה דביר

  • קולאז׳ של ניו יורק בימי קורונה

    קולאז׳ של ניו יורק בימי קורונה

    “העריכה, פעולה בסיסית ביצירה של וידיאו וקולנוע, הופכת בידיה של וייס לכלי ליצירת קולאז’ים צילומיים. החיבורים המשחקיים שהיא יוצרת מרמזים על השיבוש באורח החיים שאנו חווים בשל התפשטות הקורונה, ומדגישים את ההשטחה של הסדר החברתי הממשי לדו־ממד”. רותי גינזבורג על תערוכתה של הינדה וייס “פני מזרח מאדימין”

  • מתי בפעם האחרונה פגשתם קדושים?

    מתי בפעם האחרונה פגשתם קדושים?

    “אי אפשר להתעלם מהקולות בראשנו כשאנו מתבוננים בדיוקנאות של מירסקי; קולות שמעמתים אותנו עם מציאות שאנו כמעט ולא פוגשים בסביבתנו היומיומית ומשקפים לנו את מקומנו בסולם קבלת השונה”. שוע בן ארי על התערוכה של רונית מירסקי במקרר

  • סערה בכוס תה: יששכר בר ריבק בדיאלוג

    סערה בכוס תה: יששכר בר ריבק בדיאלוג

    “התיעוד המתמשך של חיי השטעטל במגוון אופני מבע (אקספרסיוניזם, קוביזם, פוטוריזם) הוא מעין תערוכה ארוכת שנים שריבק הוא גם האמן וגם האוצֵר שלה. ההצגה של עבודותיו בתערוכה היא במובן הזה אוצרוּת של אוצרוּת”. אלכס בן ארי על התערוכה “יששכר בר ריבק בדיאלוג” במוזיאון בת ים

  • בזכות המוזיאון הקנוני

    בזכות המוזיאון הקנוני

    “הווה מתמשך” במוזיאון ישראל היא תערוכה שדורשת השתהות בחלל וגם בעצם הקונספט: תערוכה שמאגדת מה”חדש באוסף” של המוזיאון בשנים האחרונות לכדי תמה, ומתיימרת לומר משהו הן על העבודות והן על המציאות האמנותית העכשווית

  • מכונת הדימויים העכשווית

    מכונת הדימויים העכשווית

    “אצל ג׳אפרי הדימוי אינו מופיע אף פעם כבודד אלא תמיד כחלק מרשת מסועפת של הקשרים. צורת התבוננות ייחודית זו מתגבשת בתערוכה סביב שאלת השימוש בדימוי שיצא לגלות – דימוי שהתרחק מהמקור וכרגע משייט לו בעולם, מחליף ידיים ובעלות, צובר ומאבד ערך, עולה מהאוב או צולל לתהומות הנשייה של הארכיון הדומם”. בן לבנה ויצמן על תערוכתה של מאריים ג’אפרי

  • אמנות ההשתנות והתנועה

    אמנות ההשתנות והתנועה

    “הבחירה בחומר הפשוט, עץ הסנדוויץ׳, וצביעתו בגימור באיכות גבוהה מתריסים גם כנגד כובד הראש האידיאולוגי של אבות הפיסול הישראלי. יש ממד מרענן בשילוב חומרים קלים והקפדה חמורה על הפרטים, שאמנם מעניקים למיצב חזות רצינית, אך כזאת שלא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי”. יהונתן משעל על תערוכתו של ראובן ישראל במרכז לאמנות עכשוווית

  • אבן השתייה של האמנות הישראלית

    אבן השתייה של האמנות הישראלית

    “ההצעה של שץ נדחתה. בית המקדש לא נבנה על ידי התלמידים של בצלאל והאמנות הישראלית הלכה וחיפשה לה (ועדיין מחפשת) מקורות אחרים לשאוב מהם השראה. אבל חזון בית המקדש המודחק של שץ ממשיך לפעפע מתחת לפני השטח”. דוד כהן על תערוכתו של פורת סלומון בבית שץ בירושלים

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?