על “האב הנסתר” (והמפתיע) ביצירתה של רות קסטנבאום בן־דב

תמונה 2: רות קסטנבאום בן-דב, “הליכה: אדמה, בשר, צבע” (מתוך עבודה בת חמישה חלקים), 2018, שמן על בד, 45/40 ס”מ

לאחרונה נתקלתי בעבודותיה העדינות והיפות של רות קסטנבאום בן־דב בתערוכה “הלוליינית” (טרקלין האמנות, עלמא – בית לתרבות עברית, תל אביב, אוצר: רון ברטוש, תאריך נעילה: 1.5.22). היצירות מתארות את נוף הגליל, כאשר חלקים מדמותה של בן־דב עצמה “מציצים” בהם. (תמונות מספר 1–4). היצירות פרטו על מיתר בליבי, ונזכרתי כי אהבתי גם את העבודות האחרות שלה שהזדמן לי לראות בעבר. לראשונה ראיתי את עבודתה במסגרת התערוכה “אמנות – אמונה” (1999, מרכז ג’ראר בכר, ירושלים, אוצרות: אמיתי מנדלסון), שם הציגה עבודה שיצרה דיאלוג מעניין בין דפי הגמרא לבין פניה שלה, פנים נשיות שקולן אינו נשמע בין דפי הגמרא (תמונה מספר 5). מוטיב סגנוני שהופיע גם אצל נחמה גולן – ראו העבודה “ספר נשים”. (תמונה מספר 6). יצירות אלה הוצגו לאחר מכן בתערוכת היחיד “בגוף הטקסט” באוצרות חיים מאור (1999, מוזיאון ינקו־דאדא).

תמונה 3: רות קסטנבאום בן-דב, “נד נד 2”, 2019, שמן על בד, 140/60 ס”מ

בתערוכה “ז’קלין כהנוב: הלבנט כמשל” (2019, מוזיאון ארץ ישראל, אוצרות: שרה טוראל; יעוץ אמנותי: רותי חינסקי אמיתי) הציגה קסטנבאום בן־דב עבודה אחת מתוך סדרת “שטיחי תפילה”. זו תערוכה שהוזמנתי לתרום מאמר לקטלוג שלה (תמונה מספר 7), וכך כתבתי אז על דיוקנה העצמי של קסטנבאום בן־דב, הנמצא במרכז הציור ומסביבו מצוירת פרוכת הדומה לשטיח תפילה מוסלמי: “הדיוקן הנשי, הפנים הנשיות הנתונות תחת משטרי גילוי והצנעה מחמירים, עומדים כמושא לחקירה אינטנסיבית”. הפמיניזם הדתי של רות קסטנבאום בן־דב, שניכר כבר מראשית דרכה, עובר כחוט השני ביצירתה לאורך השנים. לכן כה הופתעתי למשמע הדברים שאמרה בשיחה שניהלנו לאחרונה. התברר לי כי קסטנבאום בן־דב סיימה עבודת מ”א בתולדות האמנות על מחברות רישומי הסקיצות והמיתווים של משה קופפרמן!

תמונה 4: רות קסטנבאום בן-דב, “השכיבנו”, 2021, שמן על בד, 140/70 ס”מ

מדוע בחרה דווקא בקופפרמן? לפליאתי היו סיבות רבות. ראשית, מדובר כמובן באמן ולא באמנית; זוהי בחירה ב”אב סימבולי” ולא ב”אם סימבולית”. בנוסף, המודוס הציורי של קופפרמן שונה לחלוטין מזה של קסטנבאום בן־דב; הכובד האקזיסטנציאליסטי והמנעד המונוכרומטי של קופפרמן רחוקים מאוד מציוריה שלה. אם כבר בחירה באמן גבר כ”אב מומצא”, הייתי חושבת על ראובן רובין, שהעדינות ציורית, הצבעוניות הזוהרת, האטמוספירה הכמו־חלומית משותפת לשניהם. או, מכיוון אחר – מרדכי ארדון, על הרוחניות היהודית והמיסטיקה שיצירתו ספוגה בהם. אבל עיון בעבודתה של קסטנבאום בן־דב דווקא מבעד לפרספקטיבה “קופפרמנית” זו מגלה חוטים נסתרים, בלתי צפויים, בינה לבינו, והבנה כי לא בכדי אימצה אותו כמעין אב סימבולי.

תמונה 5: רות קסטנבאום בן-דב, “לקרוא פנים”, 1998, שמן על בד וטקסט על עץ

ראשית, בולט כמובן המיקום הגאוגרפי והסימבולי: קסטנבאום בן־דב מתגוררת ביישוב אשחר שבגליל, וקופפרמן התגורר בקיבוץ לוחמי הגטאות, אף הוא בגליל. הריחוק ממוקדי הכוח האמנותיים, מחוץ לזרם, במיקום נידח, הרחק מתל אביב, הוא גם עמדה נפשית ולא רק בחירה מרחבית מקרית. מכאן נגזרת גם משיכתם של השניים לציורי נוף – הנובעת מאותה פוזיציה של “התבוננות ממרחק”.

תמונה 6: נחמה גולן, “ספר נשים”, 2000, צילום מטופל במחשב (מסכת עבודה זרה דף מ”ב), 19/30 ס”מ, אוסף פרטי, ירושלים

בעבודתה האקדמית התרכזה קסטנבאום בן־דב בשלוש תמות במתווים שרשם קופפרמן בין השנים 1963–1969: הנוף, הריבוי, ואופן החתימה. הן הנוף והן השימוש באפור, המאפיין גם הוא את קופפרמן, הם אלמנטים משמעותיים ביצירתה של קסטנבאום בן־דב עצמה. ציורי נוף, כאמור, היא מציירת כל חייה. טענתה של קסטנבאום בן־דב בעבודתה האקדמית היא כי רישומי הנוף והמתווים הם אשר הביאו את קופפרמן אל ההפשטה.

תמונה 7: רות קסטנבאום בן-דב, “שטיח תפילה 3”, 2003, שמן על בד, 125/80 ס”מ

המרכזיות של האפור מתבלטת בסדרה “זכר”, שלפתע, בהתבוננות מחודשת, מתגלה לעין הקרבה שלה ליצירה הקופפרמנית. דימוי מרכזי בסדרה הוא ריבוע אפור חלק, ריק (תמונה מספר 8). כך כתב חיים מאור על “זכר” (בקטלוג התערוכה “פָּנִים אֵל פְּנִים: עבודות 1992–2011” אוניברסיטת בן־גוריון בנגב): “הריבוע האפור מבטא תקווה לבנייה מחודשת מתוך החורבן”. האפור העומד בשקילות סימבולית לשואה אצל קופפרמן, עובר אצל קסטנבאום בן־דב טרנספורמציה לזיהוי גם לחורבן הראשון, חורבן בית המקדש, וכן לתודעה אישית ואנושית־כללית של שבר או חסר. עבודות נוספות בסדרה מנהלות דיאלוג קומפוזיציוני וצבעי עם ציורי קופפרמן – ראו עבודות מספר 9, 10.

תמונה 8: רות קסטנבאום בן-דב, “זכר 1”, 2005, שמן על בד, 70/140 ס”מ

תמונה 9: רות קסטנבאום בן-דב, “זכר 2”, 2005, שמן על בד, 70/70 ס”מ

תמונה 10: רות קסטנבאום בן-דב, “וריאציות על ריבוע אפור 2”, 2006, שמן על בד, 44/44 ס”מ

בנוסף, עסקה קסטנבאום בן־דב עצמה בשואה, בתערוכה “הציירת והחסיד”, שעסקה בציירת מלווה שאלק והרב קלונימוס שפירא (2011, גלריית קריית האמנים החדשה, טבעון, אוצרות: יפעת בן־נתן; וגלריה ארטספייס, ירושלים, אוצרות: לינדה זיסקויט). מלווה שאלק הייתה ציירת שנספתה בשואה ויצירותיה נשתמרו בין שני קירות, וקלונימוס שפירא ידוע בשל כתביו מתקופת השואה שנשתמרו בכד חלב (תמונות 11, 12). כך הפכה את עצמה קסטנבאום בן־דב למי שמעמידה יד וזכר ביצירתה לאמנים ויוצרים שאבדו בשואה. משיכה זו של קסטנבאום בן־דב לעיסוק בשואה לא התבלטה לנגד עיני, אלא דרך הפרספקטיבה ה”קופפרמנית”.

תמונה 11: רות קסטנבאום בן-דב, “הציירת והחסיד”, 2008, שמן על בד, 80/60 ס”מ

קווי השוני הבולטים בין היוצרים מעניקים לנו גם הם מפתחות נוספים ליצירה. בעוד בן־דב משתמשת בעצמה, בדיוקנה, בחלקים מגופה, כמעט בכל יצירה שלה (ייתכן כי גם כאן המניע העמוק הוא פמיניסטי), קופפרמן נמנע מכך. דומה גם כי קסטנבאום בן־דב מחויבת לאמנות הריאליסטית, הפיגורטיבית, על המבנים הסימבוליים שהיא נוטעת ברקע (ראו למשל את מבנה כיפת הסלע בעבודות מספר 8 ו־9) או בחלקי הגוף המציצים, ואילו קופפרמן הוא חניך המופשט שדומה כי הוא “נשבע בשמו”. ולמרות הבדלים עמוקים אלו, אין לי ספק כי אהבתה של קסטנבאום בן־דב ליצירת קופפרמן השפיעה וחלחלה עמוק אל שורשי יצירתה שלה.