כתבות מאת דוד (דוכי) כהן
-
אקלקטיות חומרית
- ביקורת
- 06/09/2022
“אני מציע לקרוא את החזית הזאת כקריאת כיוון לשאר התערוכה, כמו פונה לקהל המוזיאון ואומרת צאו קצת מהחילוניות המודרנית שלכם ובואו ניכנס יחד, דרך הדלת המקושתת, אל תוך עולם לקטני, יהודי מאוד, כאוטי כמעט, צופן סודות”. דוד (דוכי) כהן על “שעון, שמש” של מעיין אליקים
-
אבן השתייה של האמנות הישראלית
- ביקורת
- 07/12/2021
“ההצעה של שץ נדחתה. בית המקדש לא נבנה על ידי התלמידים של בצלאל והאמנות הישראלית הלכה וחיפשה לה (ועדיין מחפשת) מקורות אחרים לשאוב מהם השראה. אבל חזון בית המקדש המודחק של שץ ממשיך לפעפע מתחת לפני השטח”. דוד כהן על תערוכתו של פורת סלומון בבית שץ בירושלים
-
בין פנים לחוץ, בין חומר לחלל
- ביקורת
- 26/04/2020
״רובם הגדול של האמנים המשתתפים בתערוכה הם אמני מיצב ובתערוכה מוצגות חתיכות קטנות מתוך מרחבים גדולים וכוללים יותר. דבר זה מאפשר לנו לבחון את מקומו של מוזיאון ישראל כמוזיאון קנוני ואת הצלחתן של חתיכות מיצבים לתפקד כיצירות עצמאיות״. דוכי כהן על התערוכה ״אמות וספים – אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות עכשווית״ במוזיאון ישראל
-
הרצליה של פרטים
- ביקורת
- 31/01/2018
“עברון משתמש בפרטי הבניין ההרצליאניים כחומרי עבודה לאוצרות שמארגנת את הלקסיקון העיצובי העירוני ומסרבת להותיר אותו במישור הדקורטיבי. התערוכה מזמינה מחקר מחודש, שייתן מקום של כבוד לפרטי המרחב, ולא רק לאלו שאיתנו כבר מאות שנים”. ביקור ב”רחוב בזל 54″, תערוכתו של אסף עברון במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית
-
רקוויאם לדור האבן
- כללי
- 02/01/2018
“דור האבן” מאפיין תקופה שבה החברה הישראלית התייחסה בחרדת קודש אל חלליה, וכפועל יוצא מכך גם אל האנדרטאות שבנתה לזכרם. כ-100 אנדרטאות נבנו בסגנון דור האבן, אבל הן מעולם לא זכו למחקר מקיף או להכרה בייחודן. בשנים האחרונות הן גם סובלות מטיפול ממסדי רשלני במיוחד
-
מאוּבן מודרני של חיי היומיום
- ביקורת
- 30/08/2017
“הבד הטבול במלט, שעטף כיסא בעבר ועתה שוליו נשרכים על הרצפה, יוצר רושם, חזק ושברירי כאחד, שהכיסא מרחף; חזק משום חומר הבניין שלו, ושברירי בגלל הידיעה שה’כיסא’ הזה לא יוכל להחזיק כמעט שום משקל. כך מנכיחה העבודה את שבריריותו של החוזק ואת עליבותו של הכוח”. דוד כהן על תערוכתה של שרון פזנר, “חתום”, בגלריה זומר, תל-אביב
-
הבו לנו עוד אמנים משוררים
- ביקורת
- 17/05/2017
“הגעגוע נוכח מאוד, אך אינו משרה תחושת חוסר, אלא תחושת התכרבלות נעימה בזכרונות. עבודות הבד, שרובן משדרות רכות גדולה (התאפקתי ולא נגעתי), מתעתעות בצופה ומעמידות אותו מול השאלה, האם העבודות האלה הן אכן כסות מפני החורף הקר או שמא הן החורף עצמו?”. דוד (דוכי) כהן על תערוכתה של נדיה עדינה רוז בבית האמנים, ירושלים
