אבן השתייה של האמנות הישראלית

בית שץ בירושלים, בעבר חלק ממתחם בית הספר בצלאל והיום פנינה חבויה בתוך חצר סגורה לצד המולת העיר, מארח בין כתליו שני מיצבים וסטודיו פתוח במסגרת הביאנלה של ירושלים וזאת הזדמנות נהדרת לדבר מעט על הבית ובעיקר על אחד המיצבים שמוצגים בו כעת. מפתה לכתוב שבית שץ מהווה מעין קפסולת זמן סגורה שנותנת לנו הצצה לסטודיו של אבי האמנות הישראלית. אבל תיאור זה יהיה שגוי משתי בחינות: הבית אינו קפסולה סגורה מימיו של שץ (האב), אלא עבר שינויים לאורך הדורות, וגם שאלת ראשוניותו וחשיבותו של שץ לאמנות הישראלית תלויה באסכולות שונות במחקרים על תולדותיה של אמנות זו.

הזיהוי שבית שץ עבר שינויים רבים מתקופתו של בוריס שץ ועד ימינו לא אמור להפתיע, הרי עברו כמעט 90 שנה מיום שנפטר שץ והמתחם שימש לצרכים אחרים. אבל, על אף שהבית לא שקט מאז על שמריו, משפחת שץ המשיכה (לסירוגין) לגור וליצור בתוך החצר, הדירות והסטודיו – והוא עדיין מרגיש ומספק הצצה לעולם שכזה. פעולותיהם של בני המשפחה לאורך הדורות השאירו אחריהן מתחם רב־שכבתי מרתק החושף תמורות ותקופות שונות באמנות הלאומית בישראל, החל מעבודותו המונומנטלית ורבת הפאתוס המוכרת יותר של בוריס ועד עבודות העיצוב והאמנות השימושית המודרניסטיות של ילדיו בצלאל (ליליק) וזהרה.

קודש הקודשים של החצר הירושלמית הקטנה הזאת, ואולי אבן השתייה של האמנות הישראלית כולה, הוא הסטודיו שבנה לעצמו שץ לאחר שב־1908 רכשה הקרן הקיימת לישראל את שני המבנים שהפכו לבית הספר ובית הנכות (מוזיאון) בצלאל. הסטודיו הוצב בין ביתו של שץ לבין מבני בית הספר, ובעבר היה פתוח לשני המוקדים (כיום הפתח המוביל לבצלאל סגור והכניסה אפשרית מכיוון הבית בלבד). כאמור, הסטודיו הוא רב־שכבתי: לאחר ששימש כסטודיו של בוריס שץ שימש במהלך השנים גם כסטודיו של בנו בצלאל ולאחר מכן של בתו זהרה. לאחר פטירתם של בני המשפחה הפך לארכיון, מחסן אוסף, ומעין חצי מוזיאון חצי מאוזוליאום של המשפחה כולה. על מלוא גובהו של הקיר הגדול שמול דלת הכניסה תלויים עשרות ציורים של בני המשפחה (בעיקר) בתלייה צפופה ומגוונת שנותנת הצצה קטנה למכלול הגדול של היצירה המשפחתית. הציורים במקום מתעדכנים מעת לעת מתוך עיזבונם העשיר של בני המשפחה השמור בבית.

לקראת הביאנלה של ירושלים, המתקיימת בימים אלו בפעם החמישית, הוזמן האמן פורת סלומון להציג מיצב ציורי בלב־לבו של הסטודיו ההיסטורי (אוצרת: אביטל וכסלר). סלומון, שכבר הוכיח את כוחו בעבר בציורי תקרה ובהקרנות וידיאו על תקרה, חשב בתחילה להציע ציור תקרה על גגו המשופע של הסטודיו, אך בחר לבסוף להישאר על קירות המבנה, גם אם בגובה לא שגרתי. המיצב הציורי של סלומון מורכב משני ציורים (אחד צויר ישירות על הקיר ואחד ציור באמצעים דיגיטליים והודפס על הטפט) והוא מציע מפגש מחודש עם פועלו של שץ בתחיית האמנות בארץ הקודש.

מראה הצבה מתוך עבודתו של פורת סלומון ב”יקיצה” אמנות עכשווית בבית שץ ההיסטורי, הביאנלה של ירושלים 2021

ההתערבות הראשונה שרואים בחלל הסטודיו, ממש בצמוד לדלת הכניסה, היא ציור קיר במפלס הקרקע. כשנכנס סלומון לעבוד בחלל הוא שם לב למשהו שהיה משונה בעיניו: בעוד שבקירו השמאלי של הסטודיו פעורות שתי קשתות גדולות המשמשות היום נישות לספרים, בקיר הימני של החדר נמצאת קשת אחת בלבד ונשארה חלקת קיר פנויה, כמו ממתינה לקשת. אמנם לא נמצאו תיעוד או עקבות לקשת שהייתה אמורה להיות במקום, אבל סלומון החליט שאם אין קשת – הוא יפתח אותה בעצמו. בקו עדין הוא שרטט את צורת הקשת המקבילה לקיר הנגדי, ובתוכה פער עיגול גדול ושחור. מנקודת הצפייה הנכונה בחלל הציור הזה ממשיך את רצפת קומת הגלריה שבה מאוחסן אוסף הציורים של משפחת שץ, אולם מנתק את ההקשר המחסני והאפלולי שלה ופותח ממנה מדרגות לשמי הלילה הבוהקים. מדרגות שמכוונות אל עבר הציור הבא, השונה מאוד בסגנונו ומוצב בראש הקיר הניצב לציור זה.

בציור הקיר הגבוה מצייר סלומון שער שבמבט ראשון עשוי להיראות כקלאסי, אך מבט נוסף בשער מראה לנו שיותר מששער זה דומה לאדריכלות יוון ורומא הוא מאזכר את הציורים הסימבוליים והאוטופיים של זאב רבן, חברו של שץ. השער של סלומון עמוס בציטוטים, בלקטנות היסטורית ואמנותית נוסח “בצלאל הישן”. אל הציור הותכו חתיכות מתוך שער טיטוס, “גלות” של הירשנברג, מוטיבים של זאב רבן ושל אפרים משה ליליין, ומעל כולם דמותו של שץ עצמו. כל החבורה האמנותית־יהודית הזאת, שניסתה ליצור אמנות לעם שנהוג לומר שלא הייתה לו מסורת חזותית, אמנם עשתה הרבה צעדים תמוהים בדרך אבל השאירה לנו מורשת מפוארת שאפשר ליצור איתה. השער הזה פתוח בקיר הסטודיו, גבוה מעל לראשי המבקרים במקום, והוא משתמש בשתי נקודות פרספקטיבה שונות, מה שגורם לו לתפקד במקביל כשער בקיר וגם כצוהר עגול בתקרה שעל שפתו עומדים שלושה “בוריס שצים” עסוקים ונמרצים.

סלומון מצייר את בוריס שץ בנוסח שצייר אותו אפרים משה ליליין – פועל נמרץ, שרירי וחשוף חזה. השפה פה כמעט קומיקסית (מה שמתחדד עם הכפלת דמותו של שץ ועם הפרספקטיבה הכפולה) ומושפעת גם מעולמות המדע הבדיוני. שץ על גלגוליו השונים נראה עסוק מאוד: בקצה אחד של הציור מושך שץ בחבלים שאוחזים את ארון הברית (בצורה שאותה פיסל אותו שץ) וכמו מעלה אותו ממעמקי התהום. בצד השני דמותו של שץ מצוירת כפורשת או מקפלת סולם חבלים ארוך. דמות שלישית של שץ נראית כמפקחת על העבודה הרבה. לאן הולכת כל העבודה הזאת? שץ מעלה לנו דימויים מתחת לפני השטח על מנת להעמיד אותם מולנו או שהוא בכלל פורש מכדור הארץ ואורז את חפציו לטיסה בחלל (כמו שאולי רומז הירח הגדול שנשקף מבעד לפתח)? הציור לא עונה על השאלות האלו ומשאיר אותנו עם דימוי חידתי.

בסיורים במקום, וגם בפוסט שפרסם בחשבון הפייסבוק שלו, תיאר סלומון את “מערכת היחסים” שיצר עם שץ במהלך הפעולה שלו בחלל והגדיר את התוצאה כתערוכה זוגית שלו ושל שץ. נראה שבהגדרה זו טמון אולי מפתח להבנת חלק מהפעולה של סלומון בחלל. סלומון למד בבצלאל כמאה שנה לאחר שהקים אותו בוריס שץ. אבל למעשה המוסד שבו למד סלומון שונה עד למאוד הן מהמוסד אותו הקים וניהל שץ והן מחזונו העתידי לגבי איך תראה האמנות היהודית, שונה עד כדי שקשה לראות בו את אותו מוסד. אבל למרות ההבדלים העצומים, בצלאל שמר על שמו ולאחר שנים עם סמלים אחרים אף החזיר את הסמל שעוצב על ידי ליליין ועליו מתנוסס ארון הברית.

ארון הברית, שאותו יצר בצלאל בן אורי המקראי על פי ציווי אלוהי, נועד להכיל בתוכו את לוחות הברית ואת ספר התורה והוא שימש כעדות לקשר בין עם ישראל לבין אלוהים – על פי התורה שניתנה משמים. הארון הזה היה הדבר הקדוש ביותר במשכן (ולאחר מכן במקדש) היהודי והוא אף הוצב במקום שבו הותרה הכניסה רק לכהן הגדול ורק ביום הכיפורים. מרוב חשיבותו נעלם הארון לאחר חורבן הבית הראשון (והאגדה מספרת שהוחבא עוד קודם) ולא שוחזר בבית המקדש השני. בשונה מהמנורה, הארון לא הפך לסמל יהודי פופולרי לאורך הדורות, אולם מבחינת שץ ובית הספר בצלאל הארון הפך לסמל. סמל האמנות היהודית הקדומה, וסמל תחייתה בדור הגאולה.

ההצעה של שץ נדחתה. בית המקדש לא נבנה על ידי התלמידים של בצלאל והאמנות הישראלית הלכה וחיפשה לה (ועדיין מחפשת) מקורות אחרים לשאוב מהם השראה. אבל חזון בית המקדש המודחק של שץ ממשיך לפעפע מתחת לפני השטח. לא דיברתי איתו על זה, אבל אני בטוח שכשסלומון עבד על “התערוכה הזוגית” שלו עם בוריס שץ עמדו לנגד עיניו גם ההיסטוריה הזאת וגם קווי הדמיון בינו לבין שץ. כאמן שגם הוא עצמו הקים ומנהל בית ספר לאמנות (בית הספר פרדס) ומנסה בדרכו לשלב מחדש את עולם הרוח היהודי באמנות הישראלית.

פורת סלומון ב”יקיצה” אמנות עכשווית בבית שץ ההיסטורי, הביאנלה של ירושלים 2021

באמצעות ציוריו, סלומון פותח את הקירות של הסטודיו הישן של שץ ומוסיף פתחים שאולי לא היו במקור מבחינה פיזית, אבל כנראה שהיו ראויים שם להיות מיום שנבנה הבית הזה. חלומותיו האמנותיים־לאומיים־דתיים של האב המייסד המודחק של האמנות הישראלית מקבלים ביטוי חזותי בציור מחווה עדין, רגיש ונוגע. שץ, ששמו רומז על היות “שליח ציבור” (חזן) בין אבותיו, חוזר בתערוכה הזאת להיות שליח ציבור. הוא פועל, בממדים שונים, כדי לבנות לכולנו בית מקדש; דתי או אמנותי, בארץ או בחלל.