קולאז׳ של ניו יורק בימי קורונה

הינדה וייס תולה את העבודות בחלל התערוכה ״פני מזרח מאדימין״ מנקודת מבטה של משוטטת. ההליכה בגלריה ארטפורט משחזרת את הליכתה בעיר: כל עבודה מתמקדת במקום והשיטוט ברחבי הגלריה מדמה שיטוט בין האתרים הללו. בחלל הכניסה צילום סטילס של ילדים משחקים בשלג בסנטרל פארק. על הקיר משמאל עבודת וידיאו שבה נגלה המראה המוכר של ניו יורק, עם גורדי השחקים המתנשאים מעל קו המים, ומעליו סרטון טיקטוק של צוות רפואי עטוי ציוד הגנה מפני קורונה רוקד. הסרט וגורדי השחקים מופיעים יחד בחשיפה כפולה. פה ושם חולפים הליקופטרים בשמים כצלליות. בירידה למפלס התחתון מוצג וידיאו המתעד תושבים במרפסות מריעים למטפלים בחולים. במפלס הפנימי הנמוך מוצגות מספר עבודות וידיאו היוצרות יחד את המרחב של הפארק.

כבר בתחילה מכריזה וייס על הזמן והמקום: זמן מגיפה בעיר ניו יורק. המדיום הוא צילום, שבאמצעותו היא מעבירה חוויה חושית משותפת שבה המרחב הממשי נמצא תחת מתקפה, שאת תוצאותיה אנו מרגישים ביתר שאת גם כאן, עם עליית מקדם ההדבקה וההגעה למספר מאיים של מאומתים. לא צריך להכריז על סגר באופן רשמי כדי שהוא יתקיים בפועל: עם התפשטות וריאנט אומיקרון הפקקים נעלמו והרחובות התרוקנו, רוב בתי הספר שבו ללמידה מרחוק והסמסטר באקדמיות לאמנות הסתיים בזום. אנחנו נשארים בבתים גם אם הרשויות לא הורו על כך. ההתכנסות פנימה והאיום שבהתקהלות השיבו למסך את בכורתו כערוץ התקשורת המרכזי. מה שנדמה היה כזיכרון שחלף חזר, והעולם התלת־ממדי שב להשתטח, מתפרס ונפרס בתוך המסגרת של הצג.

כשנפתחה תערוכתה של וייס היא הייתה מונומנט, זיכרון של השנתיים האחרונות. בשבועות שחלפו מאז העבודות נדמות שוב כייצוגים של מציאות. בשני חללי התצוגה עבודות שיצרה בשנת 2020, תחילת המגיפה, אז שוטטה בניו יורק עם מצלמה ותיעדה את מצבו הרעוע של הקיום האנושי. ורדית גרוס, אוצרת התערוכה, כותבת בקטלוג: ״ללא מקום קבוע לגור בו ובימים שבהם תכניות מתבטלות בזו אחר זו, היא מצאה את עצמה משוטטת ברחובות שכל מי שיכול ברח מהם, מצלמת את המרחב הציבורי שהשתנה אל מול עיניה״.

הינדה וייס, “אמפריות”, מתוך “שמחות”, ארטפורט תל אביב, 2022

העריכה, פעולה בסיסית ביצירה של וידיאו וקולנוע, הופכת בידיה של וייס לכלי ליצירת קולאז’ים צילומיים. החיבורים המשחקיים שהיא יוצרת מרמזים על השיבוש באורח החיים שאנו חווים בשל התפשטות הקורונה, ומדגישים את ההשטחה של הסדר החברתי הממשי לדו־ממד. קולאז׳ הווידיאו קשור לפעילות הגוברת של ״גזור והדבק״ (cut and paste) ברשת. באנתולוגיה ״סופו של הקולאז׳״ מציין יובל אתגר שהפרקטיקה של הקולאז׳, שהייתה בעיקרה כלי של אמני האוונגרד, חדרה בעזרת התרבות הדיגיטלית לתחומים נוספים. הכל מוכן לבחירה ולשימוש; ברשותנו נמצא מצבור בלתי נדלה של דימויים וסרטונים ממקורות מגוונים ותוכנות המאפשרות לייצר חיתוכים וחיבורים. ניתן לראות בעשייה הקולאז׳יסטית ביטוי לשפה אסתטית עכשווית של המדיה החדשה, כמו הרמיקס ותרבות הדי־ג׳יי. בדומה לעריכה בקולנוע חיבור בין סרטונים שונים מעניק משמעות, אך בשונה ממנו בקולאז’ אין טשטוש של החיבור או הסתרה של ההדבקה. כמו במשחק ניתן להשאיל מהכל ולחבר הכל, ההגבלה היחידה היא גודלו של הצג.

היסטוריונים וחוקרי אמנות טוענים כי השימוש של אמני אוונגרד בטכניקת הקולאז’ קשור קשר הדוק למאפייני היצירה בעידן הטכנולוגי: הדימויים הרבים הניבטים אלינו מפרסומות, מאמצעי התקשורת השונים, הם חומרי הגלם של עבודת האמנות. הקולאז’ אינו רק הנחה של גזרי עיתונים אלא עיקרו חיבורים בין דימויים שאינם מין במינו, חיבורים שלעתים הם מטאפורה לניתוק. זהו חיבור בין עולמות שחלקם שונים באופן קיצוני, למשל חומרי היומיום ואמנות גבוהה, המרחב הפרטי מול המרחב הציבורי, הפנימי והחיצוני, חיבורים בין חומרים שונים, בין אובייקטים בגדלים שונים. החיבור יכול אמנם להיות מעודן, אך עם זאת תמיד מדובר בצירוף המשבש את המציאות כפי שאנחנו יודעים אותה. גם אם אין מדובר ב״נפילה החופשית״, כפי שכותבת היטו שטרייל על המרחב הווירטואלי, החיבור בין העולמות בקולאז׳ גורם לצופה לחוות הפרעה בסדר הדברים. השפה האסתטית של הקולאז׳ מדגישה את הדו־ממדיות וחושפת את טיבה הפיזי של עבודת האמנות. הבסיס לפעולה באוונגרד הם חומרים קיימים, רדי מייד, והחיתוך והחיבור גוזרים השטחה על סך החלקים. על המשטח פרושות חתיכות מתוך עולמות שונים ובמציאות התמונתית נוצר שיבוש.

למעט עבודת הווידיאו שבחלל הכניסה, פרקטיקת הקולאז’ של וייס אינה מתבססת על חומרי רדי מייד; ברוב העבודות וייס חותכת ומרכיבה סרטונים שהיא עצמה צילמה. באמצעות החיבור היא יוצרת מערך של השטחה וכך הופכת את החוויה החושית בתערוכה למרכזית. עבודת הווידיאו בחלל הכניסה היא קולאז׳ המחבר בין צילום טיקטוק שווייס מצאה ברשת לצילום שהיא עצמה צילמה. את הצילום שלה היא מציגה הפוך, כך שהשמים הם מים והמים הם השמים. ההיפוך מודגש בעזרת צביעת השמים־מים באודם השקיעה. לשיבוש זה היא מצמידה, בחשיפה כפולה, את הסרטון של הצוות הרפואי הרוקד, מסוג הסרטונים שהיו נפוצים ברשת בחודשים הראשונים של המגיפה.

הינדה וייס, “אי המושלים”, מתוך “פני מזרח מאדימין”, ארטפורט תל אביב, 2022

הצוות הרפואי, השקוע בריקוד שנועד להעלאת המורל אך מתקבל בעבודה כמקאברי, נדמה לרוחות הרפאים של צלמי הספיריטואליזם שמרחפים בנחמה מאיימת מעל גורדי השחקים. ההליקופטרים מייצגים את השיטור החברתי ובמיוחד את השיטור על המרחב הציבורי, היכן שמשוטטת וייס, מרחב שבו הקרבה לאחר.ת מאיימת.

צילום הסטילס היחידי בתערוכה, שנמצא גם הוא בחדר הראשון, מזכיר את הציור ״משחקי ילדים״ (1560) של ברויגל. הבוהק הלבן של השלג והחזר האור הופכים את הפארק לשטוח, ואת המרחב אפשר לשער רק לפי גודלם של הילדים המשחקים בשלג. אולם במבט מקרוב מה שנדמה כבילוי חורפי שגרתי ותמים מקבל פנים אחרות, כשמבחינים בכך שהילדים עוטים מסיכות. המרחב הלבן המשוטח ופני הילדים המכוסים מדגישים את החוויה החושית המשותפת שהופכת עם האיום למשטח של סימנים.

השיח שמנהלת וייס עם יצירות מתולדות האמנות מקבל ביטוי בחלל הבא של התערוכה, שבו מוצג וידיאו של זוג מתחתן על הגשר בפארק, עבודה המזכירה את סדרת הציורים של קלוד מונה ״חבצלות המים״. הווידיאו לא מציג את ההתרחשות על הגשר בצורה חד־משמעית, ולא ברור אם מדובר בחתונה עצמה או בצילומים לקראתה. העבודה מדגישה את היחס המשובש בין האירוע למסמן שלו, בין הייצוגים (הציוריים) הקיימים ובין אלה המומצאים. היחס הסימולקרי, שבו הדימוי שווה ערך למציאות ולעתים עוצמתי יותר בגלל הריגוש שהוא מעורר, מופיע גם בייצוגים השונים של ניו יורק.

בעבודה ״אי המושלים״ רואים אדם מטפס על גורדי השחקים הצמודים לפסל החירות, אחד מהדימויים המיתיים של העיר. הטיפוס על הבניינים הוא ייצוג של ייצוג שמזכיר את הופעתה המאיימת של המפלצת קינג קונג. הסרט המקורי (1933) הציג גורילה גדולת ממדים משוטטת ברחבי העיר שלא באופן נורמטיבי – בהליכה ברחובות – אלא באמצעות טיפוס על מגדליה תוך שיבוש הסדר החברתי והטלת אימה על התושבים, ובמיוחד על בניין האמפייר סטייט, שהחזיק בזמן יציאתו של הסרט לאקרנים בתואר “הבניין הגבוה בעולם” והיה סמל לעוצמתה של האימפריה האמריקאית. וייס מחברת בין שני סרטים שצילמה ויוצרת מקרה של טיפוס על מגדלי העיר. אולם הצירוף בין שני קטעי הווידיאו – של אישה היושבת בגבה אל הצופה ופניה לעבר פסל החירות ושל גבר צעיר המטפס על מתקני עץ בעודו עוטה מסיכה – לא מעורר בהלה: השילוב בין שני הדימויים הוא הדהוד בעל אופי משחקי של הבעתה האייקונית שעוררה המפלצת על גגות העיר.

הינדה וייס, “אימפריות”, מתוך “פני מזרח מאדימין”, ארטפורט תל אביב, 2022

הדימויים האפוקליפטיים הללו נושאים אופי סדרתי וקשורים לתפיסה הייצוגית של ניו יורק. העבודה ״אימפריות״, המצולמת מתוך מוזיאון המטרופוליטן ומוצגת לצד עבודות נוספות שבהן מופיע סנטרל פארק, היא אולי הבולטת מבין העבודות העוסקות בקשר שבין טראומה לאייקוניות של העיר. הצילום לעבר חלון המשקיף אל הפארק נעשה מתוך החלל שבו מוצגים אובייקטים ממצרים הקדומה. החלון הגדול מצולם מזווית המעצימה את ממדיו ומזכיר שוב את ההשטחה המשחקית המרתקת של וייס. בחלקו העליון של החלון ניתן לראות את מלאך המים של מזרקה בת׳סדה הנמצאת בפארק. פסל המלאך, המופיע בהצגה ״מלאכים באמריקה״, מייצג את הטראומה של מגיפת האיידס, את הסוגיות האתיות שעלו בערים כמו ניו יורק וקשורות לטיפול וליחס לחולים. גם היום כמו אז, סוגיות כמו בריאות הציבור והסדר החברתי תופסות חלק ניכר מסדר היום הציבורי. החיבור של וייס בין שני הסרטים מתגלה דרך גודלו של המלאך. המרחק בין חלל המוזיאון למלאך המים גדול יותר ממה שנראה בעבודה, ואת החלון וייס פוערת במקום שבו כביכול מופיעה המזרקה. פעירה זו מזכירה את דמות המלאך בהצגה, החודרת דרך קירות, נושאת עמה את הבשורות הנוראיות. כמו בעבודה ״אי המושלים״ גם כאן חזיון האימה הוא רק דימוי הנשקף דרך חלון חלל התצוגה, דרך המסך. הקולות ברקע הם של אדם חופר בשלג ליד המזרקה: בעזרת האת הוא מכרסם את דרכו בשלג, ואנחנו שומעים את הרעש הבלתי פוסק של הכרסום, לא יכולים לדעת אם מדובר בכרסום בדימוי או שמא במרחב עצמו.

ההשטחה של העולם התלת־ממדי, עם האינטראקציות החברתיות שהוא מזמן, ועלייתו של המסך כמדיום מרכזי לפעילות אנושית יוצרות חוויה חושית המשותפת לרבים מאתנו. גם אם לרגע נדמה שהחיסונים שחררו מגבולותיו והגבלותיו של הצג, הווריאנט החדש לימד אותנו שזו הייתה שמחה מוקדמת. התערוכה ״פני מזרח מאדימין״ מזמינה אותנו לבחון את החוויה החושית שהשתנתה וכיצד היא פועלת בתוך מערך הסימנים הקיימים, כיצד היא מפעילה אותם מחדש, מסמנת באמצעותם את הפחד, החרדה והאימה, ודרך המסך מרחיקה ומשטיחה את החוויה לדימוייה.

“פני מזרח מאדימין”/ הינדה וויס
אוצרת: ורדית גרוס
ארטפורט, העמל 8, תל אביב
נעילה: 19.02.22