אמנות ההשתנות והתנועה

לפני כשנה ערכתי שיחה עם ראובן ישראל לפרק חדש בסדרת פודקאסטים שהכנתי בשיתוף ארטיס. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי לעבודותיו באופן מעמיק. לקראת השיחה נכנסתי לעולם הצורות והצבעים העשיר שיצר בניסיון למצוא חוקיות שאוכל לבסס עליה נרטיב לפרק המתוכנן. עבודת ההכנה הדקדקנית שלי התבררה ככישלון חרוץ, כיוון שבשיחה עצמה ראובן הצליח ללא מאמץ להיחלץ מכל ניסיונותיי להכניס את העבודות שלו אל תוך תבנית או לאפשר לי למצוא בהן רעיון מאחד.

בסוף ספטמבר נפתחה תערוכת היחיד של ישראל במרכז לאמנות עכשווית, ה־CCA, בתל אביב והייתה לי הזדמנות לראות את העבודות ולחוות אותן מקרוב.

כבר בכניסה לחלל חלקי העבודה נראו כאילו קמו לקראתי בסירוב מנומס לשוב למקומם הטבעי. הדבר קרה ברמה הרעיונית במקביל למציאות עצמה: אפשר לעקוב אחרי תנועת הקווים והצורות, אבל ניכר שאי אפשר להשתלט על תנועת הפסל בחלל, וכל ניסיון להגביל אותו לרצפה לא יצלח. אפילו הליכה על המשטח – פעולה מוכרת שאמורה להישמע להוראות כח הכבידה – נעשית בצל הידיעה שהעבודה לא תישאר כפי שהיא ביום למחרת, גם בשל התכנית המובנית של האמן לשנות את צורת הפסל לאורך זמן התצוגה, וגם בשל ההתארגנות האורגנית של החלקים בחלל. חוסר ביטחון זה גם מערער על ההבנה שמדובר באובייקט אמנות. כמה פעמים נכנסתי ויצאתי מתערוכה מתוך ידיעה שמה שנמצא על הקיר יהיה בדיוק באותו מקום בפעם הבאה שאבקר בתערוכה? זאת ציפייה כמעט מובנת מאליה. ואם הביטחון לגבי המיקום של החלקים מתערער, מה לגבי החומר עצמו? העבודה הכרוכה בבניית האובייקט? האם ראובן ישראל ישב וחיבר את החלקים במשך ימים וחודשים בסטודיו שלו? האם הוא תכנן מה יצא? האם זהו פשוט מסר שאין לי יכולת אמיתית לתפוס את העבודה, לא פיזית ולא רעיונית? כפירה ביסוד האמונה האמנותית? אם כך, מדוע העבודה נמצאת בגלריה? אולי זה מקומה הטבעי (איפה עוד תוכל להיות?), ואיך היא דומה כל כך לעבודת אמנות אם אכן מטרתה היא לחמוק מההגדרה שלה ככזאת?

מראה הצבה מתוך ‘מרצפ”ת’, ראובן ישראל במרכז לאמנות עכשווית, תל אביב 2021, צילום: אייל אגיבייב

בתערוכה מוצגות 5,000 חתיכות עץ סנדוויץ’ צבועות בגימור מט, מחוברות בצורות שונות. יחד הן יוצרות עבודת רצפה שמכונה (F.L.O.O.R (Formulated, Liminal, Oblique, Openable, Rectangles – שמהווה השתלטות על החלל בקנה מידה שאפתני יותר מתערוכות קודמות של ישראל, שבהן הדגש היה על אובייקטים יחידים או כמה אובייקטים הפועלים יחד. אך בדומה לתערוכות קודמות, העבודה מסוגלת להשתנות במרחב: חלקי העץ יכולים לצאת מתוך המשטח וליצור צורות שונות ומשתנות המשקפות את ההיגיון הפנימי של העבודה; חלקן פורצות מתוך הרצפה, חלקן נעות במעגלים, חלק מתפתלות ואחרות עומדות בשיווי משקל עדין. זהו סוג של כוריאוגרפיה של חפצים דוממים הנעים לפי הוראות במה של האמן, או, כפי שגילה לי, לפי גחמותיהם של מבקרים בתערוכה. ״אם משהו יכול לזוז מישהו ינסה להזיז אותו״, סיפר לי ישראל באותה שיחה בשעשוע מסוים מהול בדאגה. לא תמיד הדבר מתברר בזמן אמת וקורה שהשינוי מתגלה רק ביום למחרת. האם אלו ילדים? צופים שובבים? זה הכל חלק מהעניין של בניית אובייקטים אוטונומיים מבחינתו, הם מצליחים להתחמק אפילו מהניסיון שלו עצמו לתת להם כיוון וצורה.

המיצב נבנה במיוחד עבור החלל של המרכז לאמנות עכשווית, והוא משכפל את עצמו ואת המנגנון שהוא מייצג בכמה רמות של התבוננות: עבודת הרצפה מסודרת לפי דפוסים של צבעים משלימים. הצורות שיוצאות מתוכה נבנות דרך התנועה הגיאומטרית של החלקים, וגם חלקי עץ הסנדוויץ׳ הבודדים, אבני היסוד של העבודה, בנויים בפני עצמם משכבות מודבקות של עץ בצבעים מנוגדים. העבודה מנכיחה לא רק את עצמה, אלא גם את האדריכלות והאלמנטים הצורניים של המרכז לאמנות עכשווית שבדרך כלל מוסתרים מאחורי העבודות המוצגות בו. הפשטות הצורנית והמורכבות המבנית הופכות את ההתבוננות בקווים והצורות שמסביב לחלק בלתי נפרד מהעבודה. גם השם F.L.O.O.R מתייחס לחלק בסיסי במבנה עצמו, בדרך כלל האלמנט שזוכה להכי פחות תשומת לב בזמן צפייה בתערוכה. ההחלטה לסמן דווקא את הרצפה מתקשרת גם למאמץ המתמשך של ישראל לנתק את העבודות מהמשמעויות הברורות והמתבקשות שלהן.

מראה הצבה מתוך ‘מרצפ”ת’, ראובן ישראל במרכז לאמנות עכשווית, תל אביב 2021, צילום: אייל אגיבייב

עם השנים ישראל יצר שפה ויזואלית מובחנת. הצבעוניות הפיסולית שלו חריגה יחסית בנוף האמנות המקומי, ובוודאי שונה מהקאנון הפיסולי המקומי שהוא מתייחס אליו ועושה שימוש בחומרים כבדים כמו בטון, ברזל ופלדה יצוקה, חשופים לחלוטין או צבועים בצבעים מונוכרומטיים כהים. הבחירה בחומר הפשוט, עץ הסנדוויץ׳, וצביעתו בגימור באיכות גבוהה מתריסים גם כנגד כובד הראש האידיאולוגי של אבות הפיסול הישראלי. יש ממד מרענן בשילוב חומרים קלים והקפדה חמורה על הפרטים, שאמנם מעניקים למיצב חזות רצינית, אך כזאת שלא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי. כמו מפגש של מינימליזם אמריקאי מבית מדרשם של דונלד ג׳אד ודן פלאבין עם השאיפה לשחרור מהדימוי הקדוש של תומרקין, שמי וקדישמן.

ברוח זאת, מבקרים בתערוכה מוזמנים לחלוץ את נעליהם או לגרוב כיסוי בד כחולים מעל לנעליים ולצעוד על עבודת הרצפה. מעבר לעובדה שזאת הדרך הנוחה ביותר לבחון את חלקי העבודה השונים מקרוב, ישנה משמעות טקסית לאלמנט הפונקציונלי הזה. הליכה על המיצב היא פעולה שמפרקת את הילת החשיבות העצמית של אובייקט האמנות ומעתיקה אותו לשדה היומיום, מה שבתורו מעניק עוד ממד של חיים, של קשר חשוף ובלתי אמצעי לעולם.

מראה הצבה מתוך ‘מרצפ”ת’, ראובן ישראל במרכז לאמנות עכשווית, תל אביב 2021, צילום: אייל אגיבייב

נראה שהעבודה החדשה של ראובן ישראל עוסקת בדיוק בזה, בחיים ובעולם, באפשרות לחיות בו באופן משתנה ולא כפוף לתנאים או להגדרות שכובלות אותו מלכתחילה. יצא לי לבקר בתערוכה בתחילתה, ומעניין לחשוב שגם הכתיבה עליה תופסת את העבודה רק ברגע אחד. כיוון שהיא משתנה כל הזמן, ייתכן שגם הנרטיב שמצאתי בה ישתנה בצפייה הבאה.

אמנם העבודה מסרבת להתמסר לרעיון, אבל מעניקה את עצמה לחלוטין בחוויית הצפייה והשוטטות בה. ישראל מבקש מאיתנו לתת בעבודת החלל החדשה שלו אמון. יש משהו מרגיע במחשבה שכל שהעבודה דורשת בחזרה הוא הרצון לחקור אותה, להתבונן ולקבל את הדברים כפשוטם.