ביקורת

  • הנתיב שבו אנו משתוקקים

    הנתיב שבו אנו משתוקקים

    “על פי שם התערוכה, נתיבי התשוקה של יקותיאלי סוללים דרך בשדה מוקשים: שדה המוקשים שהוא הארץ הזו. יש כמה סדרות בתערוכה הזו וכמה עבודות בודדות, והמוטיב המרכזי קושר בין קווי גבול לסימני צלקת: יקותיאלי מציג במרכז החלל סדרת צילומי צלקות שנראות כמו קוים, ומהם מפתח את הרעיון”. ידידיה גזבר על תערוכתו של אדם יקותיאלי, “Desire Path Pushing Through a Minefield”

  • הדרמה של הכח

    הדרמה של הכח

    “הגודל והרצינות של ההדפסה כמו מבקשים להיות אנדרטה לגבריות סטריאוטיפית, גבריות שמקדשת את הגוף השרירי, החזק והמיליטנטי. לא מתוך זלזול ישיר במודל הזה אלא מתוך הבנה אמתית שהוא אינהרנטי לתהליך הולדת של גבריות רכה יותר”. דידי כליפה על תערוכתו של אריאל הכהן “הכח”

  • קול מיכאל על המים

    קול מיכאל על המים

    “כי מה פירושו שאדם בא בטענות כלפי האלוהים? שסופי טוען כלפי האינסופי? לשם מה? למי זה בכלל מועיל או את מי זה מחכים?”. אלברט סוויסה על תערוכתו של מיכאל בן אבו בגלריה אשכילה

  • מה יוצרים רוצים?

    מה יוצרים רוצים?

    “כל אחת מיצירותיו של בן־נר היא בגדר רעיון הדוק ומנוסח היטב המבוצע באמצעים של אילתור. הן כל מה שלא עושים בתעשיית הקולנוע. הן בגדר גרסה ממשית ורעיונית של “עשה זאת בעצמך”, לא במובן הצרכני־גלובלי־איקאי, אלא מתוך קרבה לכל תהליכי הכנת הסרט, חשיפה ביקורתית ומלאת הומור של האמצעים המבנים תהליכים אלה, ובעיקר מתוך עקרון השמירה על גמישות ועל עצמאות יצירתית וכלכלית”. איה מירון על הרטרוספקטיבה “גיא בן־נר: לחזור בחיים”

  •  תיאטרון הציור הגדול של מיכל נאמן

     תיאטרון הציור הגדול של מיכל נאמן

    “כך, בעוד קריאות איקונוגרפיות עשויות להטיל את הפרשן לתוך סחרחורת חסרת תוחלת, המחשבה על מושג הסנטום מאפשרת לבחון את העשייה של נאמן מכיוון אחר, שאינו תר אחרי מתן משמעויות לפרטים הציוריים השונים, אלא בוחן את ההמצאה הנאמנית הייחודית שבבסיסן. קריאה כזו מאפשרת לראות את האמנות שלה לא כמקטעים אלא כשלם אחד, גם אם מחולק לפרקים, ומגלה את היחס שבין התערוכה הנוכחית של נאמן ובין הטקסט הקפקאי שנמצא ביסודה, שאינו מבוסס על תוכן משותף אלא על מבנה דומה”. אפרת ביברמן על תערוכתה של מיכל נאמן “תיאטרון הטבע מאוקלהומה”

  • הסנונית האחרונה

    הסנונית האחרונה

    “חלל התערוכה שרוי במצב דיסוציאטיבי מטיל מורא: פיצול פיזי, קולי ואישיותי שלא ברור מי בו המספר ומי הדמויות. מתח מורגש בין המספרים, שמתחרים ביניהם על השליטה – ויילד הסופר, טופז איש הבידור, וויינשטיין האמן – הרי השליטה בסיפור היא השליטה בחיים ובמוות”. דניאל אוקסנברג על “הנסיך המאושר” של אורי וויינשטיין

  • הלשון החרוצה של מריאן

    הלשון החרוצה של מריאן

    “דמויות לאינספור בתערוכה “שמי הוא מריאן” במוזיאון ת״א חורצות כלפינו לשון. יש העושות זאת מתוך זעקה או מתוך חנק, כדי ללקק גלידה או כרמז מיני; יש כאן כלבים המוציאים לשון, כלבי־אדם או אנשי־כלב הרוכבים זה על גבי זה עם לשון משורבבת, וישנו אף כהן עטוף בטלית הנושא ברכה בפה פתוח”. ענת שולץ על “שמי הוא מריאן”

  • לרשום – לחוות – להבין

    לרשום – לחוות – להבין

    “חוזקה של התערוכה הוא העמדה המחקרית שהיא מציעה, הבאה לידי ביטוי גם באופן ארגונה ועיצובה; ישנו קשר הדוק בין ה’איך’ של עיצוב התערוכה לבין ה’מה’ שמוצג בה, כשם שיש קשר הדוק בין ה’איך’ של הטכניקה האמנותית ל’מה’ שנוצר באמצעותה”, נעה מורדוך-סימונסון על “לרשום את תולדות האמנות” בגלריה האוניברסיטאית

  • כשכד פוגש מקלעת שיער

    כשכד פוגש מקלעת שיער

    “בהסטה מינימלית אך רבת משמעות היא מניחה את הפרחים התלושים בשורה, זה לצד זה: נרקיסים על מפת המבנים, כלניות על מרחבי הנגב ותורמוסים ללא קרקע בין השבילים והמבנים שתוכננו כמרחב אידילי של האוטופיה הקיבוצית. כהן ספק מצטטת ספק מפרשת מחדש את הקשר בין הצמחים והמרחב, כשהיא מנקה את הזיווג הזה מלחלוחית הפאתוס המקורי”. טלי תמיר על רישומי הדיו של אסתר כהן

  • אל ערבות המלח הצחיחות

    אל ערבות המלח הצחיחות

    “אל מול הלובן המהפנט והמשתק של גבישי המלח בסדרות הקודמות, גוויות האבטיחים המצומקות והמשומרות שפרושות על ״שולחן האבטיחים״ חותכות בבשר החי. הן מזכירות את האסתטיקה הקודמת של לנדאו, זו הפרועה, הזועמת, המלוכלכת; סדום ועמורה של דמויות אדם מקולפות עור, של השפרצות בטון, של מזרקות דם ודמעות, של דלתות פעורות חורים. איפה היא היום”. קרן גולדברג על תערוכתה של סיגלית לנדאו “הים הבוער”

  • אריכא מצייר מלחמה ופוגש ברילקה

    אריכא מצייר מלחמה ופוגש ברילקה

    “איוריו של אריכא ל-‘קורנט’ אף הם יכולים להתפרש כמעין מעבדה שבמסגרתה הצייר מברר לעצמו את מקומו בתולדות התרבות והאמנות ולצאת לדרך חדשה”. מאיה ישראל וקארין נויברגר טויטו על איוריו של אריכא לרילקה

  • תיפקוד תקין

    תיפקוד תקין

    “הערנות למצב הגוף מתאפשרת, במובן מסוים, בשל שינוי במצב השגור: משהו אינו כשורה, וכעת יש לשים לב, להבין ולהצליח לתפעל את הגוף. כמו פייפר קאט הממחיש פעולות של אצבע, רק שפייפר קאט עובר”. גילי זיידמן על תערוכתה של רונית מירסקי “טונוס”

  • מדריך הטרמפיסט לגלריה

    מדריך הטרמפיסט לגלריה

    “ההתעקשות של בן־נר על רישול, אם כך, אינה מחיר שהוא מוכן לשלם אלא עיקרון. העשייה הפשוטה והישירה היא ניסיון לשמור על מרחק קצר בין המחשבה ובין הביצוע, לקצר את המרחק בין האמנות ובין החיים ואולי אפילו לבטל אותו לחלוטין”. ידידיה גזבר על תערוכת היחיד של גיא בן־נר במוזיאון תל אביב

  • שדות קיץ, אדמה צרובה, רשתות וכתמים

    שדות קיץ, אדמה צרובה, רשתות וכתמים

    “כהן לוי עובדת מבחוץ פנימה, ממרחב האוויר בכיוון האדמה, ונעצרת, בסופו של דבר, לנוכח החלל הריק, בהיפוך מתעתע. המרחב המשתרע, הנייח, שהיא מייצרת בציוריה, רוחש זרימה פנימית ומהדהד רשתות סמויות מן העין”. טלי תמיר על ציורי השדות של מאיה כהן לוי: “שדות סוף הקיץ”, גלריה גורדון 2020, “גוף אדמה”, מוזיאון פתח תקווה, 2023.

  • פינות של רכות בתוך הקו הגאומטרי

    פינות של רכות בתוך הקו הגאומטרי

    “בכניסה לתערוכה של הילה טוני נבוק מכה בצופה תחושה של נוסטלגיה חמוצה. זה מפגש עם משהו מוכר, פמיליארי מאוד, אבל קצת מביך. יש בתערוכה הזאת הומור, אולי אפילו עוקצנות. ובכל זאת, זו ביקורת עצמית מבית, שיש בה גם חמלה והזדהות”.דורי בן אלון על ״דרך החלון״, תערוכת היחיד של הילה טוני נבוק, זוכת פרס רפפורט לאמנית ישראלית מבטיחה במוזיאון תל אביב

  • שלוש תערוכות שהן סיפור על התנגדות, תקווה וייצוגיה של חירות

    שלוש תערוכות שהן סיפור על התנגדות, תקווה וייצוגיה של חירות

    “לאפלה של טוטליטריזם הייצוגים נכנסות שלוש התערוכות שהוצגו כאן. שלוש תערוכות שחיבורן הוויזואלי החווייתי והרעיוני מייצר רגע נדיר, מרחב של השהייה והתנגדות המולידים חוויה של חירות לשמה. שלוש תערוכות שמייצרות אינדקס ייצוגים חדש־ישן, מתריס ומשחרר, שבהן ייצוגי זקנה, אלימות, ניוון, סופיות, פספוס, רישול ופריכות מקבלים כוח וזוהרים באור יקרות” אלי ברודרמן על התערוכות “קופסא שחורה”; “נא”; “דודות”

  • מבט וירטואלי על מרחב יהודי היסטורי

    מבט וירטואלי על מרחב יהודי היסטורי

    “הסיור הווירטואלי הוא תנועה איטית בין חללי בית הכנסת המוצגים בשחור־לבן. המשתתפים בסיור נקרעים בין הווה ועבר ובין נוכחות פיזית ומדומה במקום. מצד אחד, המציאות המדומה יוצרת חוויית חלל מוחשית מאד, הנטועה בשפת התרבות העכשווית וניכרת ביכולת להניע את הראש ולבחון את החלל לפרטיו. מצד שני, מסלול הסיור הקבוע מראש מגביל את תנועת הצופה ומבליט את ההפרדה בין הגוף שבאולם התצוגה והמבט הנשלח לחלב”. נעמי שמחוני על התערוכה “בחזרה לחלבּ: ביקור וירטואלי בבית הכנסת העתיק”

  • בין האיקונות והקיטש

    בין האיקונות והקיטש

    “דווקא ההפרדה ליחידות מובחנות, ‘עבודות־אמנותיות’, מזקקת את המופרעות והייחודיות שבאסתטיקה של רייכמן. ההפרדה הזו מאפשרת להתמקד בדמויות, בביחד ובלבד שלהן, ופחות בפשעי הסדום ועמורה שהן עסוקות בהם, כלומר בתוכן”. קרן גולדברג על התערוכה ״שירת גיבורים״ של גיא ברנרד רייכמן

  • מכושפת. מכושפת. מכושפת.

    מכושפת. מכושפת. מכושפת.

    “במובן זה עבודת המיצב של נטו יכולה להתפרש גם כשרידים אותנטיים ועקבות ממשיות של טקס פולחני אמיתי וחי, ובכך לערער על ההפרדה, לכאורה, בין החיים לאמנות. ובמלים אחרות, לערער על ההבדלים המבחינים בין המציאות, החיים והממשות לבין הסימנים, המסמנים והדימויים האמורים לייצג אותם”. ליאת ארלט סידס על התערוכה “אמנות מכושפת”

  • על צבוע פלסטיני קטן וצביעות ישראלית גדולה

    על צבוע פלסטיני קטן וצביעות ישראלית גדולה

    “אם נמשיל את חיות הבר לפלסטינים ואת המעברים הנמוכים למחסומים, תעלה מאליה המטאפורה שמגלמות המצלמות – שהוצבו על־ידי רשות הטבע והגנים מתוך תמימות(?) או הומניות (לכאורה?): בעלי־החיים חופשיים לנוע במרחב החומה כאילו אין חומה, אך נתונים לחסדיהם של הטורפים – וגם של אמצעי המעקב שלהם”. יאיר ברק על תערוכתה של נטע לאופר בגלריה עינגא

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?