פינות של רכות בתוך הקו הגאומטרי

“דרך החלון” היא מופע של ישראליות המגולמת בבשר, ומסע הגילוי העצמי שנחשף בה מתחיל כבר בשמה. מעבר למטאפורה על העיקשות והחוצפה של הישראלים, יש פה אמירה גם על הבחירה של נבוק לעסוק בישראליות דווקא דרך אלמנטים אדריכליים צדיים: כניסה דרך החלון היא לא הבחירה הראשונה של בני האדם, שמעדיפים דלתות, אבל היא כן הדרך המקובלת להכניס אור ואוויר, שני היסודות הבולטים ביותר באדריכלות הישראלית, הרבה לפני הבטון הזכוכית או הפלסטיק. גם אם הם לא נוכחים בצורה משמעותית בחלל, אלו דימויים קריטיים להבנת התערוכה והפעולה המרכזית שבה היא עוסקת: מעבר.

בחלל המרכזי של התערוכה מוצבים כמו־פסלים שמורכבים משומרי סף – חזיתות בתים שהופקעו מתפקידן והוצבו במוזיאון – אובייקטים תלת־ממדיים שניתן להקיף בתנועה במרחב, איים של קצוות צפים בחלל המוזיאלי. מצדם האחד הם מציגים עצמם כתיבות דואר מתכתיות, חסרות חן, מוכרות להחריד מהרחוב הישראלי; מצדם השני הם מאוכלסים בכוסות יין מגושמות או בנעליים שנתלו על המתקן, כמו מטפסות על סולם, או אולי מסמנות את מי שניסה לצאת. המראה הזה של תיבות הדואר הכעורות, הנטועות בשיש המוחלק, הוא מראה מוכר כל כך אבל גם מגוחך, וכל מבנה כזה מעורר חמלה לצד רצון להגיד “זה לא קשור אליי, אני לא חלק, זה לא שלי”.

פעולת הניתוק הזו, שבמסגרתה הגרסה הישראלית לרכיב האדריכלי המודרניסטי מקבלת חיים חדשים כאובייקט אמנותי, מהדהדת תערוכה שבה השתתפה נבוק, ״אמות וסיפים: אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות עכשווית״, שאצרה איה מירון במוזיאון ישראל והוצגה במהלך 2020–2021. הטקסט האוצרותי של מירון חשף את הממצא שעמד בבסיס התערוכה ההיא: מוזיאון ישראל רכש בשנים האחרונות, כך לפי מירון, יצירות של אמנים עכשוויים העוסקים באלמנטים מבודדים (רצפה, חלון, דלת, מדרגות) מתוך מבנים אדריכליים שעוצבו בסגנון מודרניסטי. גם אם האבחנה הזו אומרת משהו על אמנות ישראלית בת־זמננו – ואולי אף יותר מכך על הבחירות האמנותיות של העומדים בראש הוועדה הבוחרת את האוסף – וגם אם לא, נדמה כי משהו מרוחה של התערוכה ההיא, או מהתהליך עם מירון, דבק בנבוק, ולו רק בשל הבחירה התמטית הבאה לידי ביטוי בשמה של התערוכה הנוכחית: “דרך החלון”. אם מירון ביקשה להציג ״שיחה של אמנים עכשוויים עם המרקם החזותי של החיים שלהם דרך תריס, חלון או דלת״, אזי נבוק מציגה בפנינו את השיחה שלה עם התריס, החלון והדלת עצמם, באופן כמעט מילולי.

בחלל נפרד מוצבת העבודה “היעלמות (חזרה הביתה)”, 2022, שמהדהדת את המחשבה של החברה הישראלית על הפריפריה בתור המקום שאליו חוזרים כדי לבקר את ההורים. היא מעוררת תחושת פמיליאריות מהולה במבוכה: הגרביים מכווצות את הבטן, מזכירות את הסלון בימים שבהם המייבש לא עשה עבודה טובה מספיק, ומזל שלא צפויים להגיע אורחים. ולא רק הכביסה המלוכלכת תלויה לעיני כל במוזיאון, על גבי “ברזלים” שנערי השכונה נוהגים לשבת עליהם – גם מזרן המיטה שזור במרצפות שניתן למצוא כמעט בכל בניין בישראל, וקשה להבין איפה הוא נגמר ואיפה מתחיל הריצוף האיקוני. פינות של רכות מובלעות אל תוך הקונפורמיות של הקו הגאומטרי. אצל נבוק הכל נחתך לכדי צורות גאומטריות משורטטות, וכל אובייקט בעל תנועה חופשית נראה כמו נטע זר בתוך הנוף – שיירי צינורות, גרביים תלויות, ענף עייף – כולן צורות לא מוחלטות.

התערוכה של נבוק לא מוצגת בחלל ריק אלא במוזיאון שבו מוצגות במקביל ארבע תערוכות נוספות המעניקות לה הקשר: בין כולן עובר כחוט השני סיפורה של הישראליות, לאחר תקופה ארוכה של תערוכות ענק בינלאומיות שתפסו תשומת לב רבה. בדומה לנבוק, תערוכתה של הפסלת דרורה דומיני – זוכת פרס רפפורט לאמנית בכירה – עוסקת גם היא בישראליות ובביטוי החומרי והצורני שלה. אפשר למתוח קווי דמיון רבים בין שתי האמניות, החל מעיסוקן בחומריות המקומית, דרך השימוש שלהן בצבעוניות מודרניסטית של צבעי יסוד וכלה באזכורים האדריכליים המופיעים אצל שתיהן, אבל עוד לפני כן, עצם היותן נשים פסלות מעמיד את שאלת החוץ והפנים כשאלה מרכזית בעשייה האמנותית שלהן. אם דומיני נעה בין “השדה הביתי” כפי שהיטיבה להגדיר בעצמה, ובין עיסוק שנוגע בקודש הקודשים הישראלי – אנדרטאות ההנצחה – אצל נבוק אפשר לראות אסטרטגיה אחרת להתמודדות עם המאבק בין פנים לחוץ, המבקש להישאר במרחב החיץ הלא מוכרע.

ההצבה של נבוק את עצמה בתפר שבין החוץ והפנים מובלטת על ידי שתי תערוכות משמעותיות נוספות שמוצגות כעת במוזיאון: תערוכת הרטרוספקטיבה המקיפה של אמן הווידאו גיא בן־נר, שהמרחב הביתי הוא חומר הגלם המרכזי שלו; ותערוכת האדריכלות “חורבות פוסט־מודרניות” שמספרת את סיפורן של איקונות מודרניסטיות של המרחב הציבורי הישראלי, הבולטות בהן הן כיכר צינה דיזינגוף על שלל גלגוליה ומתחם הדולפינריום ששכן עד לא מזמן על גדות פארק צ’רלס קלור. נבוק נטועה בדיוק בתפר שבין שתי התערוכות הללו: בין הביתי לציבורי, בין המרחב המשפחתי למרחב החברתי, בין האישי־הוא־הפוליטי לפוליטי־הוא־האישי. ואכן לא במקרה האובייקט המרכזי בעבודותיה הוא אובייקט של סף.

אחד הרגעים המפתיעים בתערוכה הוא הופעתו של צמח שכלוא בין הזכוכיות במבנה שמקבל את פני הנכנסים לתערוכה. הענף הכלוא נראה כמו אובייקט שקפא בזמן אך גם כדבר שהמשיך לגדול כשהכל סביבו מתפרק. הוא האובייקט היחיד בתערוכה שמרמז על חיים, וגם הוא שמוט ראש, מוזנח, עזוב. דווקא האובייקט החי היחיד בתערוכה הוא כזה שנדמה כי איש לא מבחין בקיומו ולא יחוש בהיעדרו. ואולי הוא דומה יותר מהכל לבניין הברוטליסטי מבת ים, שזכה לא מזמן בתואר המפוקפק “הבניין המכוער ביותר בעולם” על פי משתמשי האתר “רדיט”; בניין שתוכנן עבור מציאות מסוימת, המוצא את עצמו באותו מקום לאחר שנים של הזנחה, בלתי כשיר לספק את הצרכים של המציאות שהשתנתה.

המבנה שבו מוצב הצמח, אובייקט כעור ופגום, שצורת החי”ת שלו מעמידה אותה כמעין אנטיתזה לשערי ניצחון מפוארים, מקבל את פני הצופים בכניסה לתערוכתה של נבוק, ומאפשר להם לעבור דרכו אל עבר חלל המאכלס את אוסף המיניאטורות של הלנה רובינשטיין ואוסף של ציורי שמן מהתקופה הרומנטית. הצבתו של שער הכישלון הזה ממש בדרכו של מי שיחפוץ במסע אל הזמנים הגדולים ההם באירופה היא גם תזכורת למרחק בין התפיסה שלנו, הישראלים, את עצמנו כיורשיה של תרבות המערב הגדולה, ובין מיקומנו בלבנט הפריפריאלי, על דלותו החומרית והתרבותית, אבל גם – כמו שנבוק מציגה כל כך יפה – על התמימות שמעניקה לו, למרות הכיעור, גם מידה מסוימת של חן, ומעוררת בנו הצופים הישראלים נוסטלגיה חמוצה, בין שנכיר בה ובין שנתכחש אליה.

“דרך החלון” יכולה להיות אסטרטגיית חדירה למקום שדלתו נסגרה בפנינו, אבל זו יכולה להיות גם אסטרטגיית היחלצות. באקלים הפוליטי הנוכחי, כשהלחץ בתוך הסיר הולך וגובר, נראה שהעיסוק באפשרויות הבריחה מהארץ ממלא את השיח. הפסלים של נבוק רומזים גם את זה. הנעליים אצלה מטפסות על סולם, כלי האוכל נעוצים במגירה ונראים כמו כלי נשק, ואפילו תיבות הדואר המתכתיות מציגות חומריות של שלדת מגן חיצונית, שריון אורבני חלוש. אצל נבוק אין הכרעה אם הפנים או החוץ הוא המקום המוגן, אבל ישנם סימני בריחה ויש דרך, אולי דרך האמצע. אם לא בפנים ולא בחוץ, אז למה לא שיהיה כבר דרך החלון.

 

״דרך החלון״/ הילה טוני נבוק
זוכת פרס רפפורט לאמנית ישראלית מבטיחה במוזיאון תל אביב
אוצרת: ענת דנון סיון, עוזרת לאוצרת: עדי גרוס