על צבוע פלסטיני קטן וצביעות ישראלית גדולה

נטע לאופר, זוכת פרס פרסר לצלם ישראלי צעיר מטעם מוזיאון תל־אביב (2022), פעלה בתערוכתה האחרונה “Crossline” כבמאית של צילום פסיבי, ולא בפעם הראשונה. המצלמות ואמצעי המעקב שביימה הם אובייקטים פסיביים, הקולטים את העולם בעדשותיהם ללא יד מכוונת, אך מתוך כוונה.

בימוי־צילום כזה מוכר לי, בין השאר, מהמצלמה שהוצמדה לרצפת מכונית (אודי קוואטרו) במרוצי הראלי, כדי לעקוב, לצלם ולשדר את תנועות רגליה הנמרצות והבלתי פוסקות של הנהגת המיתולוגית מישל מוטון; או כאשר מצלמה הונחה על כלי טיס בלתי מאויש שחג מעל תל־אביב. בימוי מצלמה פסיבית הוא ז’אנר צילומי צעיר, המבוסס על טכנולוגיות חדישות של צילום־מעקב ותנועה אוטונומית, ומייצרות, עבור אמנים, שילוב ייחודי של כוונת מכוון ורנדומליות.

באחת העבודות שהציגה לאופר בגלריה עינגא היא עשתה שימוש במצלמות המעקב של צה”ל, המוצבות על חומת ההפרדה שבין הגדה המערבית לישראל. היא אמנם כיוונה למעקב אחר בעלי־חיים, אולם המצלמות קלטו גם פעילויות צבאיות ורחשים של רשתות קשר צה”ליות. כך הוענק למיצג ההקשר הנכון: שלטון צבאי.

נטע לאופר, מתוך Crossline, גלריה עינגא 2022

לאופר הציבה מצלמות רגישות־תנועה, בשיתוף פעולה עם רשות הטבע והגנים, מעל מעברים נמוכים שנפתחו למרגלות החומה בצורת ל’. המעברים נועדו כדי לאפשר לחיות בר מעבר חופשי בין הגדה המערבית לישראל. כך גם פעלו רבות מערי המבצר העתיקות: פתחי השערים נבנו בצורת ל’ או ר’ כדי להקשות על האויב לחדור דרכם. המצלמות הפסיביות של לאופר חשפו את העובדה שלפעמים הפתחים הללו, שנועדו לשמור על חופש התנועה של חיות הבר, חוללו תוצאה הפוכה לחלוטין: חיות טרף המתינו ליד הפתחים וטרפו אותן. מה שנועד להגן ולאפשר חופש תנועה – הפך למלכודת מוות.

אם נמשיל את חיות הבר לפלסטינים ואת המעברים הנמוכים למחסומים המגבילים את תנועת הפלסטינים ומצירים את חופש התנועה שלהם, תעלה מאליה המטאפורה שמגלמות המצלמות – שהוצבו על־ידי רשות הטבע והגנים מתוך תמימות(?) או בניסיון להעביר מסר הומני (לכאורה?): בעלי־החיים חופשיים לנוע במרחב החומה כאילו אין חומה, אך נתונים לחסדיהם של הטורפים – וגם של אמצעי המעקב שלהם.

העבודה “365” מעצימה את המסר: היא מבוססת על מידע ויזואלי מתוך צילומי לוויין (עוד אמצעי לבימוי צילום פסיבי) שהתבצעו במשך שנה שלמה (365 יום). הלוויין עקב אחרי צבוע יחיד שנע בין ישראל לגדה המערבית, שבה היה קורבן לאלימות. הצבוע חולץ, טופל על־ידי רשות הטבע והגנים ושוחרר כשעל גופו משדר מעקב. נתוני המעקב הפכו בידיה של לאופר לרשת של חוטי כותנה, שתיעדו את תנועות הצבוע.

נטע לאופר, מתוך Crossline, גלריה עינגא 2022

“נתוני המעקב חושפים כיצד הגנה על בעלי־החיים הופכת לצורה של שליטה”, מסבירה לאופר. המסר, בעיני, מורכב יותר: הצבוע נחשף לאלימות (של חיילים, מתנחלים או מקומיים? לא נאמר) ועבר תהליך ריפוי רחום על־ידי רשות ישראלית רשמית. כמה פלסטינים נפגעי אלימות זוכים ליחס שבו זכה הצבוע? הצבוע שוחרר לחופשי, אך רק לכאורה, כי היה נתון למעקב בלתי פוסק. ממש כמו תושבי הגדה המערבית, החופשיים לנוע בגדה, אך נתונים למעקב של רשת צפופה של מצלמות, משת”פים, שב”כניקים ומתנחלים. הצבוע היה למייצג כיבוש.

פרופ’ חגי כנען, מן החוג לפילוסופיה של אוניברסיטת תל־אביב, כתב על התערוכה: “הטבע סבל אמנם פגיעה קשה בגלל בניית הגדר, אך החיים בו, גם אם השתנו, ממשיכים במסלולם האוטונומי, למרות הגדרות, הגלאים והמצלמות. בעלי־החיים מסתובבים בתחום זה אדישים לחוק הצבאי, חפים מכל עניין באשר למשמעויות הפוליטיות, המוסריות, הכלכליות, האקולוגיות, של הצבת הגדר”. מאחר שאנחנו צופים בחיות ובאורח חייהן באמצעות הפרספקטיבה המפתיעה וחדת המבט של לאופר, איננו יכולים להיות אדישים למציאות שהחומה (ולא הגדר) יצרה, משום שהחומה הוקמה במטרה ברורה להגביל את חופש התנועה של בני־האדם ובאופן אירוני לחלוטין גם של בעלי־החיים והטבע, למרות חסדי פתחי ל’. תערוכתה של נטע לאופר שהיא שיוצרת ומחוללת אירוניה זו.

תערוכתה המינורית ביצירותיה אך המז’ורית במסריה של לאופר היא אחת התערוכות הפוליטיות ביותר המוכרות לי. המסר שלה אינו בוטה, אינו ישיר ואינו צעקני. היא מציגה צבוע פלסטיני וצביעות ישראלית כסוג של זעקה שאין עזה ממנה.

נטע לאופר/ “Crossline”
גלריה עינגע, תל־אביב
נעילה: 22.10.22

ד”ר יאיר ברק הוא עמית מחקר במכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל־אביב