הדרמה של הכח

לאלימות יש טווח דינמי רחב. הקצה הרגיש ביותר שלה כולל דברים שגרתיים לחלוטין כמו לדבר וללכת. למעשה, כל דבר שחותך את האוויר המשותף שלנו, קובע בו מסמרות – בנוכחות, בנראות או ברעש – יכול להיות אלים במידה מסוימת. נראה שהחיישנים החברתיים שלנו התכהו אל מול הרגישויות הללו. רובנו עיוורים לאופן שבו מה שאנחנו לובשים, איך שאנחנו הולכים ומה שאנחנו אומרים משפיע על הסובבים אותנו. כמה אלימות יש בדיבור, בתמלול של מחשבות אמורפיות לצורות גרפיות נקראות, ומכאן גם במימוש של צורה בחומר.

כעת, משהפנינו את תשומת ליבנו אל הרזולוציות האלו, ניתן לדבר על עבודותיו של אריאל הכהן. הכהן בוגר תואר ראשון במחלקה לצילום בבצלאל ותואר שני באקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון (RCA). בתערוכת היחיד הראשונה שלו, ״הכח״, שמוצגת בגלריה כורש בירושלים, הוא מבקש מאתנו לקרוא מחדש כח ואלימות מתוך העיסוק שלו בענף הסיף.

סיף הוא תחום מעניין כשלעצמו, ובמובנים מסוימים הוא מהדהד את ״הדרמה של הגבריות החדשה״¹. בראשיתו היה שיטת לחימה, אך עם חידושם של המשחקים האולימפיים בעת המודרנית הפך הסיף לענף ספורט תחרותי, מה שרוקן אותו כמעט לחלוטין מהמשמעויות האלימות־מלחמתיות והותיר אותו כדו קרב אסתטי־ספורטיבי. המהלך הזה מודגש בין היתר באמצעות הלבוש המאוד מאופיין, שכולל גרביים לבנות המשוכות עד הברך ומהדהדות ציורים תקופתיים של אנשי אצולה או עולמות של מחול קלאסי, ומסכה מיוחדת עם רשת מתכת מנצנצת. אפילו החרב הגמישה, הדקה והמתקפלת עדינה יותר, כמו גם המהלך עצמו של הדו קרב תוך כדי ניתורים קטנים ואלגנטיים. אז למה דרמה של גבריות חדשה? כי השינוי שהתחולל בענף הסיף, המעבר ממלחמתיות רעילה לעדינות ספורטיבית־אסתטית (רוצה לומר אולי גם אנטי־פונקציונלית וסמי־אלגנטית) מזכיר את הסיפור של הגבריות החדשה, הפוסט־פטריארכלית וההומואירוטית, שמרוקנת את הגבריות מהרעילות שבה ומעמידה מודל גברי חדש, ספורטיבי, אסתטי ומעודן יותר.

״הכהן ממשיך את עיסוקו בשנתיים האחרונות בפרויקט מתמשך בו הוא מחיה מחדש מועדון סיף יהודי אבוד, כמו אלו שנכחדו עם הכחדת יהודי אירופה״, נכתב בטקסט המלווה את התערוכה. בחלל של גלריה כורש, באוצרות עדינה ומינימליסטית של דביר שקד, מהדהד מהלך דומה לזה שהתרחש בענף הסיף. העבודות של הכהן מבוססות צילום. מימין לכניסה, על קיר בודד, ניצב תצלום גדול של גביע ניצחון בתחרות סיף שעליו חרוט בכתב יד הכיתוב “Sportklub. HAKOAH WIEN 1914”, המציין ככל הנראה את זכיית מועדון ״הכח״ בתחרות כלשהי – ומכאן גם שמה של התערוכה. בתוך הגביע שתל הכהן זר של פרחי סייפן, Gladius בלטינית, המכונים כך בגלל הדמיון הרב שיש בין שלב ההֲנָצָה שלהם ובין חרב הסיף. התצלום בתשליל שחור לבן וממוסגר בצורת מגן. הדיבור המתבקש יהיה דיבור מוכר ושחוק על ״פרחים בקנה״, אבל הכהן לא עושה פה פרפרזה אירופאית על סלוגנים ישראלים, אלא הוא מנסח הצעה אמיתית ומשכנעת לדיבור חדש על ״הכח״. יש פה תקווה אמיתית לפיוס, לחרבות דוקרות שהופכות לפרחים רכים. צורת המסגור המפתיעה כמו מגינה על הרעיון הזה או מספרת כי התגשמות המחשבה המרככת הזאת היא זו שתגן עלינו.

בהמשך החלל נעוצה בקיר סדרה של מחוגים קטנים הנעים בקצב של שעון. התקרבות מעמיקה מגלה כי אלו תצלומים המוצמדים למנגנונים נסתרים בקיר. בתצלומים נראות צורות שונות כמו מרובעים, מלבנים, עיגולים ומגן דוד. המחט של המחוג מספרת כי אלו סיכות דש השייכות ככל הנראה למועדוני סייף שונים שהתקיימו באירופה לפני מלחמת העולם השנייה. גם כאן יש דיבור על אלימות, אך הפעם הפעולה האלימה מגיעה מצד האמן, שבוחר במודע לא להראות לנו את הצד הקדמי של הסיכות ומשאיר אותנו עם אחוריים פונקציונליים המתארים קונטור של צורה וחיבור בין המחט לבסיס המתכת. תנועת השעון מסמלת את הזמן, אולי את הזמן החולף עד שמועדוני האלימות האלו ייעלמו בכבשנה של אלימות אחרת, מזוויעה ונוראית יותר, ואולי הם פשוט מדברים על זמן שחולף ועל עולם ישן וברוטלי שכבר לא קיים ועל עולם חדש ועדין שצומח תחתיו. הסיכות החדות ממוקמות בין שני וילונות קטיפה חצי מבריקים בצבע סגול לילך שהופכים את חלל הגלריה לאינטימי יותר ובאופן פלאי מרככים את העבודות רוויות המתכת שנמצאות בו.

בהמשך ניצב תצלום קבוצתי גדול ובו מספר רב של משתתפים, לבושים במדי סיף על רקע כחול. כל הדמויות בתצלום הן הכהן עצמו: תצלומים עצמיים שנאספו, הוכפלו, הועתקו והודבקו עד שיצרו מועדון סיף של איש אחד. במועדון הזה הכהן הוא יושב הראש, הדרג הבכיר, אחראי הרכש והשחקנים. במועדון ״הכח״ הזה, שהכהן מקים מחדש בדמות עצמו, שולטות האלגנטיות והעדינות. בשונה מאמנים אחרים, הדימויים העצמיים של הכהן חפים מנרקיסיזם. ברור שאין לו כל כוונה לדבר על עצמו כדימוי אלא לדבר על עצמו כרעיון. האבחנה הזו מתחזקת לאור הבחירה שלו לעטות מסכה בכל השכפולים העצמיים, כך שרק תשומת לב והתעמקות מגלות שהפנים מתחת לכל אותן המסכות הן אותן פנים – שלו עצמו.

העבודה הבאה מתחברת למהלך של השעונים הקטנים. הפעם תצלום גדול, כמעט בגודל אדם, הנושא הגדלה של סיכת מועדון מפוחמת שעליה הבלטה של גוף גברי, שרירי וחשוף, רוכן בגב ישר על ברך אחת, נשען עליה קדימה עם שתי הידיים, כשלשמאלו חרוט מגן דוד. הגודל והרצינות של ההדפסה כמו מבקשים להיות אנדרטה לגבריות סטריאוטיפית, גבריות שמקדשת את הגוף השרירי, החזק והמיליטנטי. לא מתוך זלזול ישיר במודל הזה אלא מתוך הבנה אמתית שהוא אינהרנטי לתהליך הולדת של גבריות רכה יותר.

הדימוי האחרון בתערוכה נושא תצלום של מסכה מוזהבת המנוקבת בשני חורי העיניים. הניקוב הזה אלים בפני עצמו, אבל הוא גם חושף שהנקב נעשה בתצלום: מאחוריו מתגלה הרקע ונחשפת הדו ממדיות של התצלום, השטיחות של דימוי הלוחם, חוסר העומק של האלימות הזו. הכהן מקים לתחייה מועדון סיף שבבסיסו עומדת, בין היתר, הצעה למודל גברי חדש, אלגנטי ולא מחוספס. הג’נטלמן האירופאי הוא גבר עדין (gentle-man) בעוד בחוויה הישראלית גבריות ועדינות לא הולכות יחד. המקום שג’נטלמן תופס במרחב הוא, במקרה הטוב, גבר הפותח בפני אישה את דלת הרכב. המקבילה הישראלית אם כן היא “גבר־גבר”, שבהכרח מאפיינת טיפוס מיליטנטי, גס ומחוספס, שעליו הכהן מנסה לערער בעבודותיו. המוטיב הזה נתמך בתצלום שהודפס בגודל של גלויה וחולק לאורחים באירוע הפתיחה, ובו מופיע הכהן עושה פוזה של שרירן במבט חצי קורץ. קורץ על הפוזיציה “הלוקחת־את־עצמה־ברצינות־יתר” וקורץ על הזרות בינה ובין הדמות הרכה שהוא מייצג, וזה אולי הסיכום הכי טוב לחלל הזה, שמלא בדימויים המאופיינים בגבריות ואלימות וקורא בהם קריאות חדשות של כח.

 

הכח/ אריאל הכהן
כורש 14, ירושלים
אוצרת: דביר שקד
נעילה: 21.08.23