מבט וירטואלי על מרחב יהודי היסטורי

מרכז התערוכה “בחזרה לחלבּ” שמוצגת במוזיאון ישראל הוא סיור וירטואלי בבית הכנסת הגדול בחלבּ. שחזור החלל בטכנולוגיית מציאות מדומה מבוסס על תיעוד צילומי מקיף של המבנה, שנעשה ביוזמת חברת הקהילה שרה שמע בשנת 1947. בשנת 1947 יצאה שרה שמאע, יהודיה ממוצא סורי, מארץ ישראל לחלב שבסוריה, כדי לצלם את בית הכנסת שנצרב בזיכרונות ילדותה. צלם ארמני תיעד עבורה את המבנה בסדרה הכוללת 50 תצלומים. ימים ספורים לאחר השלמת הפרויקט, בעקבות הכרזת האו”ם על הקמת מדינת ישראל, פרצו “מהומות חלב” ובמהלכן עלה בית הכנסת באש. המבנה שופץ בשלהי המאה ה־20, אך לא חזר לשמש כבית תפילה פעיל. בשנת 2016 נהרס במהלך מלחמת האזרחים בסוריה. בתערוכה הנוכחית, סדרת התצלומים נטענת במשמעויות חדשות נוכח הנסיבות ההיסטוריות, כתוצאה מהשימוש בטכנולוגיה העכשווית, ובעקבות השאלות המתעוררות במפגש עם פיסת מורשת תרבות יהודית שלא זכתה למעמד מרכזי בתרבות הישראלית.

הסיור הווירטואלי מזמין הכרות עם אדריכלות בתי הכנסת בסוריה ובמזרח התיכון, מורשת שזכתה לתהודה מצומצמת בלבד בתרבות האדריכלית בישראל למרות קרבתה הגיאוגרפית. בית הכנסת העתיק של חלב נבנה בשלהי תקופת התלמוד, בין המאה החמישית לשביעית לספירה, בדגם בזיליקה: מבנה מלבני המחולק לאורכו לשלושה אגפים שמופרדים בשדרות עמודים.¹ במאה התשיעית כלל אולם תפילה מקורה ולצידו חצר פתוחה לשמים, ששימשה כאולם תפילה בימי הקיץ. במאה ה־16 הוקם אגף נוסף, שכלל גם הוא אולם סגור לצד חצר פתוחה לשמים, ששימשה לתפילה. אגף זה שימש חברי קהילה שהתיישבו בחלב לאחר גירוש ספרד ופורטוגל.

סדרת התצלומים מ־1947 שימשה את יוצרי פרויקט “מקום” – אבי דבאח, הרמקה היזן, יהודית מנסן־רמון ומייק רובינס – כמקור לשחזור המבנה בתערוכה. עם משקפי מציאות מדומה לראשם, הצופים עורכים סיור וירטואלי בבית הכנסת. לבחירתם מוצעים שני מסלולים: הראשון מודרך על ידי דמותו המשוחזרת של שמש בית הכנסת, והוא מתמקד במבנה ומציג הסברים על חלליו השונים ותשמישי הקדושה הייחודיים. השני עוסק בסיפורה האישי של שרה שמאע, ובו הצופים מתלווים לתהליך תיעוד המבנה בביקורה האחרון במקום (טריילר, פרויקט “מקום”, באדיבות מיכה פילמס highroad stories).

הסרטים מייצגים שתי תפיסות על אודות מרחב המציאות המדומה שבלב התערוכה: מצד אחד הפרויקט משקף, כדברי האוצרת הראשית רחל צרפתי, תפיסה מקובלת באגף לאמנות יהודית במוזיאון ישראל ולפיה החפצים המוצגים במוזיאון מייצגים את ההקשר ההיסטורי או החברתי של יצירתם. כך, סדרת התצלומים של שמאע מייצגת את מורשת יהדות חלב ערב הקמת המדינה. תפיסה אחרת הנחתה את עבודתם של יוצרי פרויקט “מקום”. אבי דבאח התייחס בראיון עמי לדמויות העשויות אנימציה, שאותן הוסיפו היוצרים לחלל המשוחזר: בסיור המודרך, הוספת הדמות נועדה לדבריו להנגיש את חוויית המציאות המדומה לקהל בוגר שאינו מורגל בה. בסרט המוקדש לסיפורה של שרה, לעומת זאת, הופעת הדמויות נועדה לשחזר את האווירה המתוחה ששררה בבית הכנסת בביקורה האחרון. ייצוג הדמויות – הנראות ממשיות פחות מהחלל הבנוי – מנכיחה את טביעת האצבע של יוצרי הפרויקט, ומטשטשת את הגבול בין התיעודי והבדוי.

להצגת בית הכנסת כמוצג מוזיאלי יש תקדימים בארץ ובעולם. לאחר מלחמת העולם השנייה, קהילות יהודיות רבות בתפוצות ובמיוחד באירופה התפזרו, והותירו מאחור שורה של בתי כנסת היסטוריים. אל מול ההרס והחורבן שהביאה השואה, בתי הכנסת היו לסוכני זיכרון והנצחה חשובים. תפיסה זו הניעה הקמת מוזיאונים היסטוריים בשורה של בתי כנסת ברחבי העולם. למשל, המוזיאון שנמצא כיום במבנה בית הכנסת החדש (Neue Synagoge) בברלין. בית הכנסת הוקם במאה ה־19, הוצת בליל הבדולח ונפגע בהפצצות במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנות ה־90 של המאה ה־20 המבנה שוקם, תוך הסבת אולם התפילה לחלל תצוגה הפורש את מורשת הקהילה.²

בישראל, שחזורים מתרחשים הן בבתי כנסת פעילים, כמו בית הכנסת המקורי של קונליאנו ויניטו, שפועל כיום לצד מוזיאון יהדות איטליה בירושלים, והן בבתי כנסת המשמשים מוצגים במוזיאונים. דוגמה לכך נמצאת בתצוגת הקבע באגף לאמנות יהודית במוזיאון ישראל: במרכזה מוצגת “שדרת בתי הכנסת”, שבה ערוכים בזה אחר זה ארבעה אולמות תפילה שהוקמו בשלוש יבשות בעולם, אשר הועתקו למוזיאון ונבנו מחדש כמוצגים.³ תצוגה זו מזמינה את הצופים לשוטט באולמות התפילה המקוריים כשהם מופקעים משימוש טקסי ומנותקים מהסביבות שבהן הוקמו.⁴ השחזור הווירטואלי ממשיך את המהלך, תוך יצירת חוויית חלל שונה והפניית הזרקור אל מורשת היהדות בארצות האסלאם.

הסיור הווירטואלי הוא תנועה איטית בין חללי בית הכנסת המוצגים בשחור־לבן. המשתתפים בסיור נקרעים בין הווה ועבר ובין נוכחות פיזית ומדומה במקום. מצד אחד, המציאות המדומה יוצרת חוויית חלל מוחשית מאד, הנטועה בשפת התרבות העכשווית וניכרת ביכולת להניע את הראש ולבחון את החלל לפרטיו. מצד שני, מסלול הסיור הקבוע מראש מגביל את תנועת הצופה ומבליט את ההפרדה בין הגוף שבאולם התצוגה והמבט הנשלח לחלב. יתר על כן, השחזור, שנצמד לצילום בשחור־לבן, ממסגר את המבט בזמן עבר.

חלל בית הכנסת הגדול בחלב, המוצג במרכז התערוכה, נבדל במערך חלליו ובסגנון בנייתו מדגמים נפוצים בתכנון בתי כנסת בישראל. בחינת ההבדלים בין בניית בתי הכנסת בחלב ובמדינת ישראל מזמינה דיון מקיף, שיפותח במחקרה העתידי של כותבת שורות אלה. בהקשר הנוכחי, ניתן להצביע על השפעתם של בתי הכנסת של קהילות אשכנז מארצות מרכז אירופה על בתי כנסת מרכזיים שנבנו בימי ראשית המדינה. למבנים אלו היה, לצד תכליתם הדתית והקהילתית, גם תפקיד לאומי, והם התוו את אופי האדריכלות היהודית שאחריהם. אחד מסימני ההיכר הבולטים בבתי כנסת של קהילות אשכנז הוא עריכת ספסלי הישיבה בשורות הפונות לארון הקודש הממוקם במרכז הכותל המזרחי, הפונה לירושלים. בשונה מדגם זה, בית הכנסת הגדול בחלב מייצג צורות ישיבה שנהוגות בקהילות ספרד והמזרח, שבהן ספסלי הישיבה מסודרים בצורת האות חי”ת, במעין מעגל, או ערוכים לצד הקירות (ראו למשל את חלל האולם המזרחי המוצג מעלה).

הניתוק מההיסטוריה היהודית בתכנון בתי הכנסת בישראל קשור בתהליך עיצוב הזהות הישראלית ברוח “שלילת הגלות” ו”כור ההיתוך”. הוא קשור גם – כפי שהראה ההיסטוריון ירון הראל – להצבת תולדות יהדות אירופה במרכז ההיסטוריוגרפיה הישראלית, ולהשפעה של מוסדות אירופיים תקופתיים ודחיקת מרכזים יהודיים אחרים. כך, מבעד לטכנולוגיה החדשה וממרחק הזמן, שולחת התערוכה מבט אל מורשת יהדות סוריה.

הקהילה היהודית בסוריה בכלל, ובחלב בפרט, הייתה מראשיתה מרכז יהודי חשוב הודות לחוסנה הכלכלי ולתלמידי החכמים שהצמיחה. במאה ה־20 הקימו תלמידיה שורה של קהילות יהודיות ברחבי העולם, ותרמו להפיכת ירושלים למרכז ללימודי תורה וקבלה. חשיבות הקהילה ניכרת גם בשמירה על “כתר ארם־צובא”, הנחשב למקור הטקסט המקראי ומשמש למחקר וללימוד ההגייה הנכונה של הכתוב, בבית הכנסת הגדול של חלב במשך 500 שנים. חברי הקהילה ייחסו לכתב היד סגולות קמאיות והאמינו שמכירתו או הוצאתו מהמבנה יביאו לחורבן הקהילה. ה”כתר” נכתב בטבריה בתחילת המאה העשירית, במאה ה־11 נשדד והועבר למצרים ובמאה ה־14 נמסר לקהילה היהודית בחלב. כתב היד נשמר בבית הכנסת בארגז ברזל, נעול בשני מנעולים בהיכל (ארון קודש) השביעי, שכונה “מערת אליהו הנביא”.

בסיור הווירטואלי חללי בית הכנסת מוצגים כשהם מנותקים מסביבתם. בית הכנסת ממוקם ברובע היהודי בחלב, המאופיין בסמטאות צרות שעוטפות את הכניסה למבנה ומצניעות את מראהו החיצוני. על פניו, נוכחותו העירונית נבדלת מן הדרישה המוצגת במקורות היהדות להבליט את בית התפילה היהודי – בסביבתו “אין בונין בית הכנסת אלא בגובהה של עיר” (ערוך השולחן, אורח חיים קנ, סימן ג’) – אך למעשה נוכחותו הצנועה מייצגת את תנאי קיומו בסביבה זרה.

המרקם העירוני הצפוף משקף תמורות בתולדות העיר. ההתיישבות היהודית בחלב קדמה במאות שנים לשלטון המוסלמי בעיר. מכאן שבית הכנסת והרובע היהודי הוקמו בימים שבהם מעמדם של יהודי העיר היה איתן. לדברי חוקר היהדות צבי זוהר, ראשיתה של ההתיישבות בימי בית שני ובמסורת היהודית העיר מזוהה עם “ארם צובא” המקראית.⁵ ההיסטוריונית מרים פרנקל הציעה כי ראשית הקהילה היהודית בחלב בתקופה ההלניסטית.⁶ לאחר הכיבוש המוסלמי במאה השביעית ועד אמצע המאה ה־12 אוכלסה העיר במיעוטים אתניים ודתיים, אך הקהילה היהודית שימרה את מעמדה כקהילה מקומית עתיקה ומושרשת ונהנתה מרווחה יחסית.⁷

במאה ה־11, בעקבות מאבקי כוח ושליטה, התערערה היציבות והמרחב העירוני בחלב שינה פניו. בתקופה זו התכנון ההלניסטי המקורי, שאופיין ברחובות ישרים ופתוחים, הוחלף ברובעים מבוצרים שבהם התקבצו התושבים.⁸ תהליך זה עיצב מחדש את סביבת בית הכנסת, על הסמטאות הצרות הסגורות בשערים שהקיפו את הכניסה למבנה. במאה ה־15 ניזוק מבנה בית הכנסת באופן משמעותי בעת כיבוש העיר בידי המונגולים, ושני עשורים לאחר מכן הוא שוקם אך צורתו שונתה. לדברי עדינה מאיר־מריל, הופקו לקחים והוחלט להצניע את הכניסה המרכזית ואת החזית המפוארת.⁹ כך נוצרה חזותו המאוחרת כתגובה לנוכחותו בסביבה זרה.

הסיור הווירטואלי חושף השפעות של הבנייה המקומית בסוריה, שהטביעה את חותמה על בית הכנסת. בית הכנסת הגדול בחלב נודע בהתאמתו לתנאי האקלים במזרח התיכון, וביטוי מובהק לכך נמצא בתכנון החצרות הפתוחות לשמים ששימשו כבתי כנסת של קיץ. קאסוטו הראה שהדגם נפוץ בבתי כנסת בארצות האסלאם (בהן טורקיה, מצרים ועיראק) ובמסגדי האזור, דוגמת חצר העמודים המרכזית במסגד העתיק בקהיר.¹⁰ מעבר לכך, תכנון תשמישי הקדושה בחצרות התפילה בבית הכנסת משקף השפעות מן הבנייה המקומית: במרכז החצר הוצבה “תיבה” (כינוי לבימה שעליה קוראים בתורה בבתי כנסת של קהילות ספרד וארצות המזרח) מאבן, עשויה ארבעה עמודים שנשאו גג מלבני מחופה בכיפה. בקיר הדרומי, הפונה לכיוון ירושלים, מוקמו שלושה היכלות (ארונות קודש).

אלמנט נוסף בחצר התפילה – חריג במסורת תכנון בתי הכנסת – הוא תיבת אבן מוגבהת שלפניה מדרגות. אלמנט זה, הקרוי “היכל התקיעה”, שימש לפי השערות החוקרים לעריכת טקסי ברית מילה ולתפילות בימים הנוראים. קאסוטו הציע במאמרו שמקורו של אלמנט זה בתקופה הממלוכית, שבה בית הכנסת הוסב למסגד, אז שימש כמׅנבר: דוכן במסגד שממנו נושא האימאם את דרשותיו.

נוסף להשפעות הסגנוניות, תכנון החצרות הפתוחות לשמים מבטא, לדברי ההיסטוריון ראובן גפני, התאמה למגבלות שהוטלו על בוני בתי הכנסת תחת השלטון הזר.¹¹ בשנות ישיבתה בסוריה, הוטלו על הקהילה היהודית איסורים והגבלות הנוגעים להקמת בתי כנסת. כפי שהראה האדריכל דוד קאסוטו, במאה השביעית, תחת הכיבוש המוסלמי, נאסר על יהודי סוריה להקים בתי כנסת ולשפץ את הקיימים. בשנת 1840, תחת שלטון עות’מני, הותרה הקמת בתי כנסת חדשים, אך לאור ההנחה שמהלך כזה יעורר תסיסה, יהודי חלב הסתפקו בשיפוץ בית הכנסת הגדול.¹²

בישראל, הנהנית גם היא מאקלים ים תיכוני, התפילה ברחבות פתוחות לשמים אינה עניין שבשגרה. את דחיית חצרות התפילה הנפוצות במזרח התיכון בבתי הכנסת בישראל ניתן לפרש כהצהרה על הׅבדלות מעמי המזרח התיכון, ואולי גם על מעמד בית הכנסת במדינה שזכתה בעצמאות אל מול המגבלות שהוטלו על מקימי בתי הכנסת בתפוצות במרוצת השנים. בכל זאת, לרחבת התפילה הפתוחה לשמים יש תקדימים בבתי הכנסת העתיקים בגליל, דוגמת בית הכנסת מהמאה הרביעית לספירה בכפר נחום, שמבנהו מזכיר, לדברי קאסוטו, את בית הכנסת בחלב.¹³

במאה ה־20 החצר הפתוחה לשמים זכתה בפירוש מודרני בבית הכנסת המרכזי בנצרת עלית (אדריכל: נחום זולוטוב, 1968) ובתחרות האדריכלים לתכנונו. חצר המתפללים שלו מוקמה במפלס אולם התפילה הגדול ושימשה להרחבתו בחגי תשרי.¹⁴ https://www.nature.com/articles/s41599-020-00660-2#citeas] אולם, לצד הבדל סגנוני הניכר באימוץ הברוטליזם ובשונה מחלב, בחצר המתפללים בנצרת עלית לא הותקנו ארון קודש ובימה. לרוב, חצרות בתי הכנסת בישראל מצומצמות בגודלן ומשמשות בעיקר לתיווך המעבר מחיי החולין לאולם התפילה.

בשיא מגפת הקורונה, הנחיות משרד הבריאות חייבו סגירה של בתי הכנסת והובילו מתפללים לצאת למרפסות, לרחבות עירוניות ולמנייני חצר. סגירת בתי הכנסת הסבה צער למתפללים רבים, אולם התפילה תחת כיפת השמים עוררה גם התפעלות הודות למשמעויות החדשות הנטענות בתפילה בעת היציאה מבין כותלי בית הכנסת: נראות מנייני המתפללים במרחב הציבורי, השינוי במאזן המגדרי, המשמעות הניתנת להתייצבות תחת כיפת השמים במעמד התפילה והמפגש הבלתי אמצעי עם האקלים המקומי. כך לפחות הרגשתי בסתיו 2020, כשנכחתי בתפילת “כל נדרי” בכיכר אתרים בתל אביב – בין המתפללים הלבושים לבן והבריזה מהים.

 

 

ד”ר אדר’ נעמי שמחוני היא אדריכלית, אוצרת וחוקרת, המתמחה באדריכלות יהודית במדינת ישראל. בעלת תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת תל אביב. בעבודת המאסטר בחנה את היחס בין תיאולוגיה ואסתטיקה בפילוסופיה של פרנץ רוזנצווייג. עבודת הדוקטור שכתבה באוניברסיטה העברית בוחנת את אדריכלות בתי כנסת בראשית המדינה כביטוי להבניית זהות ישראלית, הנטועה במתחים בין שואה ותקומה, מסורת ומודרניות, אוניברסליות ומקומיות. בסתיו 2018 אצרה את התערוכה “פולקלור קונקרטי: אדריכלות ניסיונית בבתי כנסת בישראל בשנות השישים והשבעים” בגלריה בבית האדריכל ביפו (אוצרת שותפה: דנה גורדון). עמיתת בתר דוקטורט במחלקה לספרות, לשון ואומנויות באוניברסיטה הפתוחה.