מכושפת. מכושפת. מכושפת.

פתח דבר

כניסה לחלל התערוכה “אמנות מכשפת” (2022), שאצרה ד”ר דבי הרשמן, הסמנכ”לית והאוצרת הראשית של מוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, שהיא גם ארכיאולוגית ואנתרופולוגית המתמחה באמנות פולחנית, כמוה ככניסה למרחב מקודש, לאתר שכל כולו טקסים, מסורות, קמעות, חפצים אנימיסטים ופולחניים, וודו, פסלים מאגים וכישופים מהפנטים. בשונה ממה שנדרש ממנו לא פעם בתערוכות אמנות, הצופה לא בהכרח מתבקש או נתבע שיהיו לו מיומנויות צפייה, ידע מוקדם והיכרות עם הקודים והשפה האמנותית על מנת להבין, לעשות את ההקשרים הנכונים, להתנסות, לחוות ולהרגיש, אלא זה פשוט קורה, הכישוף עובד.

הצופה הבא בשעריה של התערוכה נשאב למרחב לימינלי, סיפי, למפתן או קצה, למרחב ביניים, לאזור דמדומים, מרחב של מעבר, מעין פרוזדור בעל תווי היכר של גבוליות, אשר חוצה/ מפריד/מקשר/מגשר בין ספירת קיום אחת לאחרת, ריתמוס חיים אחד לאחר, בין הרגיל והמחולן למקודש, בין היומיומית לרוחנית, בין המוכר והידוע, “אזור הנוחות” שחוקי ההתנהלות בתוכו ברורים וידועים, לרבות האתר של המוזיאון בדרך כלל, לבין הלא ידוע, המאתגר, ההטרוטופי (Heterotopy), המערער על המובנה והיומיומי והמנותק ממנו במרחב, בזמן ובמקום, בדומה לשלב השני של המנגנון הטקסי במונחיו של המחקר האנתרופולוגי.¹

“אמנות מכשפת” כוללת מסמנים הניתנים לזיהוי, לפרשנות ולפיענוח בשפה ובקודים של האמנות העכשווית והמדיה החדשה (מסכים, סאונד, תאורה ואפקטים), ומסומנים, פריטים אמיתיים ואותנטיים של מסורות שבטיות, מאגיה, ופולחנים רוחניים (חפצים מקודשים, קמעות, כלים קדומים, טוטמים, שרידי בעלי חיים, חומרים מהטבע ופסלים אפריקאים). אלה ואלה פועלים יחד תוך שילוב דיאלקטי של המובנה והאנטי־מובנה, הקונקרטי והמופשט, התרבותי והפראי, האמנותי והאומנותי, המוצל והמואר, האינטלקטואלי והארצי, הגשמי. כל המרכיבים זורמים יחד ומתכנסים אל החוויה וההכרה של הלימינליות והקומיוניטס (Communitas),² אל מישור גבוה יותר של אינטגרציה ואחדות זמנית, רוחנית, ארצית וקונקרטית, נטולת גאווה והיררכיה בין אדם לאדם, בין החפץ השימושי לחפץ האמנותי, בין סמלי סטטוס, שפות, תרבויות, ובין שדה ידע אחד לאחר.³ זאת תוך חיבורים חפים מהבדלים המבוססים על קשרים אנושיים שוויוניים, ספונטניים, ממשיים ובלתי אמצעיים,⁴ מעין “אנושות גולמית” אחת, חסרת זהות ברורה, “המתקיימת באזור דמדומים תרבותי”.⁵

כניסה בשערי המקום ההטרוטופי של התערוכה היא ככניסה למעין טקס מעבר,⁶ שמעורר מתח ומשרה אווירה של חטא וקדושה, כפייה וטהרה,⁷ של המאיים והמטריד, המכשף, המהפנט, המושך והקסום. והכל עוטף את “חניכי הטקס”, הצופים, בצורות, צבעים, צללים, דימויים, מופעים, חפצים פולחניים, קולות, צלילים, טקסטים, ריחות, שרידי תרופות טקסיות, חיות ושיקויים ואפילו טעמים.

הלב הפועל והפועם של המרחב המקודש

במרכזו של החלל נמצאת העבודה “פאשפה – יש יער קסום בתוכנו” (Paxpa – There Is a Forest Encantada Inside of us, 2014), מיצב גדול ממדים של האמן הברזילאי והבינלאומי ארנסטו נטו (Ernesto Neto, תמונה 2). עבודתו של נטו נטועה במסורת של יערות הגשם באמזונס, שבה שמאן השבט מטעין בכוחותיו המאגיים את המרחב המקודש של וחולק את הידע הקוסמי והמעשי שיש לו, ושקיבל בירושה מאבותיו, עם בני קהילתו. המיצב מתפקד, פועל ופועם כלב־ליבו של המרחב המקודש של התערוכה, מרחב המאגד בזירה מכשפת אחת מגוון של מיצבים, טקסים מאגיים וחפצי פולחן עתיקים או שרידיהם, שד”ר דבי הרשמן, כמו הייתה שמאנית בעצמה, בחרה עבורנו.

המיצבים, שנעשו כולם בהשראת פולחנים ומסורות טקסיות עתיקות וחלקם במדיה העכשווית, סובבים את המיצב של נטו, והצופה ה”מכושף” שמשוטט ביניהם חג סביבו. לא במקרה העבודה פתחה את אירועי התערוכה בטקס מעבר שמאני אמיתי, שנועד למטרות ריפוי, אחדות, אושר, שוויון ועליה בסולם הרוחני, כפי שמעידות מילות “שיר חיבור לרוחות הטבע שלנו”, השיר שהושר על ידי ארנסטו נטו והשמאן טקסנה באנה, נציג בני ההוני קוין (Huni Kuin) בטקס הפתיחה. במובן זה עבודת המיצב של נטו יכולה להתפרש גם כשרידים אותנטיים ועקבות ממשיות של טקס פולחני אמיתי וחי, ובכך לערער על ההפרדה, לכאורה, בין החיים לאמנות. ובמלים אחרות, לערער על ההבדלים המבחינים בין המציאות, החיים והממשות לבין הסימנים, המסמנים והדימויים האמורים לייצג אותם.

בדומה למיצבים אחרים של נטו, המיצב פועל ומתפקד כמעין זירת פיוס והאחדה עצמית וקולקטיבית. קפסולת מעבר וחניכה לימינלית המנותקת מהזמן והמרחב הליניאריים, ומגלמת בתוכה בו־זמנית יסודות דומיננטיים של חיים ואמנות, טבע ותרבות, ממשות וייצוג, סובייקט ואובייקט וחי ודומם או מת. בכך העבודה היא ביטוי של החזון האוטופי של נטו ושל אמני האמזונס: ליצור יחד מקום מפגש שכולו ביטוי ויצירה, ושאמור לחולל שינוי וטרנספורמציה באמצעות חיבור וקירבה בין ישויות שונות ומקוטבות לכאורה, רעיון שתואם להכרה והתודעה של ערכי ה”קומיוניטס” הטרנרי. נטו, השואב ביצירותיו מעושר הטבע, מאמין כי בכל אדם טמון מיקרוקוסמוס עוצר נשימה, ובהשראת מולדתם של בני ההוני קוין, היער והידע הניסיוני והמסורתי שלהם, ניתן ליצור יחד מכלול של חיים השואבים מהמסורות הקדומות של העבר ומהחיים היומיומיים של ההווה המודרני.

“פאשפה”, בשפת בני השבט, היא צפרדע זעירה שגופה מכוסה בהפרשה רעילה, המשמשת גם לריפוי. המיצב בנוי כקונסטרוקציה דמוית אוהל ענק, מתוח באמצעות כבלים בין תקרת האולם לרצפה שלו, בין שמיים וארץ, בין השמימי לגשמי. האוהל עשוי מחומר זוהר דק, שקוף וגמיש, שמזכיר גרבוני ניילון, בצבע חום־צהבהב־כתמתם, צבעי גופה של הצפרדע.

קירות האוהל מעוגלים ועשויים שכבות שביניהן מרחפות קפסולות שקופות, מעין בועות אוויר או מים (תמונה 3, 4), נוֹיְרוֹנים, שיחד, כמו בחלל פיסולי־חובק, עוטפים את הצופה הנמצא בתווך ומעניקים לו מצד אחד תחושת ריחוף באוויר, ומצד אחר תחושה של הימצאות בסביבה אורגנית פנימית לחה, רכה, עמומה, מכילה ומגנה, כמו ברחם ענקית.

באוהל חפצים שונים: גיטרה, רעשנים, תוף ג’מבה, תופי בונגו, אלמנטים פיסוליים מלאים בגבישי הרים ובאמזונייט (אבן חן המשויכת ליסוד מים), חרוזים, קריסטלים, נרות ריחניים, שולחן, שטיחונים וספסלי ישיבה נמוכים. תבלינים מעורבבים בחול ואסופים בחומר הדק והשקוף יורדים מתקרת האוהל כגשם של פקעות אורגניות גושיות (תמונה 5). הריח והטעם החריפים והמשכרים של התבלינים (טעמתי אותם), מערב את כל חמשת החושים, מרגיע וגורם לתחושת ריחוף מצד אחד, מחדד את התודעה ומייצר תפיסה חדשה של השילוש אמן־יצירה־צופה מצד שני.

ריטואל כאמנות ואמנות כריטואל

עבודות האמנות האחרות יכולות גם הן להתפרש ולהיקרא כתואמות לדפוס הסימנים המאפיין את הטקס והפולחן; בכולן מתרחשים מעשים, פעולות, מופעים, דבר מה שאפשר לצפות בו. כל אחת מהן משלבת בין דימוי, פעולה ופרפורמטיביות, וחלקן משלבות גם קול. העבודות מבוססות, במידה שונה, על הפרקטיקה של החזרה האינסופית והסיזיפית של העצם, הדימוי, התנועה, המעשה או המחווה הסמליים. הן הכלאה של מסורות העבר המטופלות באמצעות פרקטיקות עכשוויות, כמחאה על העוולות החברתיות־תרבותיות־כלכליות של הדורסנות הקפיטליסטית והאימפריאליזם המערבי בעבר ובהווה.

המופעים הביצועיים והפרפורמטיביים המשלבים באופן בולט חזרתיות בתנועה ובדימוי נמצאים בחטיבת המיצבים הפיסוליים. האמנית המקסיקנית בתסבה רומרו (Betsabeé Romero), לדוגמה, מציגה שלושה מייצבים: “שירת המים” (Song of Water, 2016), “לחם היום־יום שלנו” (2022 Bread Daily Our For,) ו”צללים נודדים” (Shadows Nom, 2016), שכוללת גם את “קן החיה” (2016) שמוצגת על הקיר הסמוך. בשלושתם בולטת החזרה של האובייקט הבודד ושל הפעולה, שיחד מתארגנים לכדי מכלול בעל משמעות של מדיטציה, טקס ופולחן, המאפשרים יצירת חיבור בין הנפש, הגוף והרוח. גופה של האמנית, הפועלת והמחוללת של הטקס הפולחני, מגולם ונוכח דרך האינטנסיביות של הפעולה החוזרת ונשנית.

המיצב “שירת המים” (תמונה 6) מראה חמש סירות זהות מקושטות, “טרחינרה”, מזבחות למתים, לאלים, לרוחות ולטבע, המשייטות להן במקצב אחיד, בזו אחר זו, כמו בתהלוכה טקסית, בשביל הגן של המוזיאון שמוביל לאולם התערוכה.

מקסיקו סיטי, עיר הולדתה של רומרו, הייתה בעברה עיר מפוארת מלאה תעלות מים, שסירות שימשו בה ככלי תעבורה עיקרי במשך מאות שנים. בתחילת המאה ה־16, הגיע הכיבוש הספרדי שייבש את התעלות, גרם למחסור במים, להרס, למוות ולחורבן, ובכך עקר מהנפש והחַיּוּת של העיר את מהותה ומאפייניה הטבעיים הייחודים. תהלוכת הספינות המקובעות לקרקע, מופקעות מיכולת השיוט שלהן, יכולה להיקרא כטקס קינה פיוטי ואבל שמספיד את ההיסטוריה הכואבת של העיר הקבורה אי שם במצולות האוקיינוס המכוסה באדמה. ה”סירות המקוננות” הן גם ביטוי של מחאה על פשעי הקולוניאליזם האירופאי, שהפך את מעט הסירות והתעלות שנותרו בפאתי העיר לנדבך נוסף בכלכלת התיירות ההמונית.

במיצבים “לחם היום־יום שלנו” (תמונה 7) ו”קן החיה” (תמונה 8) יש חזרה על פעולות גוף ועל דגם, שיוצרים יחד צורה מעגלית: מנדלה. מנדלת “לחם היום־יום שלנו” מורכבת מלחמים עגולים, פיתות, מצופים בלכה שקופה שעליה מוטבעת חותמת – דוגמה של צמיג מלגזה – באופן שמדמה פס ייצור תעשייתי מנוכר וזר. זהו ההפך המוחלט מהלחם והפיתה, מצרכי מזון בסיסיים של עניים. המנדלה “קן החיה” (תמונה 8), מורכבת מצמיגים תעשייתיים־מתכתיים כסופים ומנוכרים, מסודרים על קיר המוזיאון שצבוע בכתום חם, פיגמנט של רוח חיים. שתי העבודות עוסקות בלידה ומוות, מסורת וחדשנות, קודש וחול, מאגיה ומודרניזציה, רוח וחומר, טבע ותרבות, חי ודומם, מנהגים ואמונות קמאיים וסוגיות עכשוויות בתרבות המקסיקנית.

המיצבים “קן החיה” ו”צללים נודדים” (תמונה 8), מקבץ של גלגלי מכוניות מעוטרים בציורי זהב וגולגולות, כמו מרחפים באוויר, מוצגים בחטיבה אחת עם ציור קיר המציג דוגמה של דימוי נחש מתפתל כרות ראש, שחוליותיו ספק מתכתיות ורובוטיות, ספק אורגניות (תמונה 9). כל העבודות עוסקות בסכיזואידיות התרבותית, בפיצול שבין העולם העתיק לבין העולם החדש והטכנולוגי.

“אהבה” ו”מוות” (Love and Death, 2018, תמונה, 11,10), צמד הקסדות הכבדות של האמן בן הצ׳רוקי והצ׳וקטאו ג׳פרי גיבסון (Jeffry Gibson), המעוטרות באביזרים וחפצים מהתרבות הפופולרית והקווירית, קושרות בין תרבויות ותקופות ויוצרות סינתזה בין כלכלה ופוליטיקה לבין טקסים חברתיים ודתיים שנוגעים ללבוש ולקישוט. הקסדות מבטאות את המשמעות והכוח שאנו מייחסים לאביזרים ופרטי הלבוש שאנו עוטים על עצמנו בעת ריטואלים, את יכולתם לשמש כאמצעים טרנספורמטיביים, הן בהקשרים מסורתיים ודתיים והן בהקשרים חילוניים. למשל, הדימוי של הגולגולת המשובצת בניטים נוצצים בקסדת ה”מוות” (תמונה 10) יכול להעלות על הדעת את הגולגולת המשובצת ביהלומים אמיתיים, אייקון מובהק לקשר שבין אמנות, כלכלה ופוליטיקה, של האמן דמיאן הירסט (Hirst). הצורה של האות M שנוצרה בין הראש למגן האף מרפררת לאות M האדומה של מקדונלד’ס, אם כי בצבע זהב אבירים של כיסויי ראש אינדיאני.

מהגוף לפעולה לפרפורמטיביות ולקול

העבודות המשלבות באופן ברור בין גוף, פעולה ולקול הן עבודות הווידאו המשלבות מסורות ילידיות אותנטיות עם טכנולוגיות עכשוויות מתקדמות: “רעשן” (2003 ,Rattle), מיצב הווידאו הענק בארבעה ערוצים, הכולל צלילי סינתיסייזרים משירי פיוטה – מוזיקה הקשורה לצריכת קקטוס קדוש שמעורר חזיונות ומשנה תודעה – קולות מכשפים, רחוקים ועמומים שכמו הגיעו מיקום אחר, משמש כפסקול לתערוכה כולה. המיצב של האמנית והחוקרת בת הלקוטה, ילידת מישורי אמריקה הצפונית, דנה קלקסטון (Dana Claxton), מציג ריטואלים־טרנסיים קדומים. שני המסכים האמצעיים של המיצב מראים ריקוד גירוש שדים באמצעות רעשן: צעדים קצביים ותנועות חושניות מוטעמות החוזרות על עצמן ומשתכפלות, כבתמונת מראה, יוצרים צורות דמויות אברי מין נשיים אולטרה־ארוטיים.

המיצב “פולחנים גופניים” (Bodily Rituals), המציג שתי עבודות פרפורמנס איקוניות, “נתח/עבודת תרנגול” (1972) ו”פירמידות קבורה” (1974), של האמנית ילידת קובה אנה מנדייטה (Ana Mendieta), מראה שילוב דואליסטי של ריטואלים עתיקים הנוגעים ליסודות הטבע, האדמה, המים, האוויר והאש, בהקשרים פמיניסטיים־פוליטיים. ב”נתח/עבודת תרנגול” ניכרת ההשפעה של טקסי הסנטרייה, שבמהלכם מקריבים בעלי חיים ונעזרים בדם, בשיער ובנרות. דמות נשית עירומה מחזיקה בידה תרנגול כרות ראש כשהוא מפרפר למוות; הפירפורים הראשונים אינטנסיביים ומהירים, אך אט־אט התרנגול מפסיק לנוע ומכניס את הצופה למעין שיתוק. הדמות הנשית מצד אחד שותפה לרצח, אך מצד שני הופעתה הפגיעה הופכת גם אותה לקורבן. הקורבנוּת של הדמות הנשית מתעצמת לנוכח הפרפורמנס המוצג בעבודת הווידאו השנייה, “פירמידת הקבורה”, שבה אותה אשה קוברת את עצמה, מתכסה באדמה, צמחים, סלעים ואבנים המאיימים על גופה העירום והזעיר, ונאבקת לנשום.

מיצב ציורי הקליגרפיה (שודו), ריקוד המכחול והדיו, של האמנית היפנית טוקומו קאוואו (Tomoko Kawao), מבצעת הפרפורמנס “סימן אחד / איש.ה אחד.ת” (One Sign / One Person), הוא שיקוף של הגישה הרואה באמנות ריטואל או בריטואל אמנות. האמנית מציירת על מצע לבן גדול־ממדים בדיו שחור עם הגוף והשיער שלה, והופכת להיות המכשיר של הציור. “משיכות המכחול” הגופניות יוצאות מהגוף וממשיכות אותו בתנועות ריקוד מעודנות המסמנות צורות כוריאוגרפיות, עקבות בצורה ובצבע, תזוזות וסיבובים, במנעד שבין השחור לאפור.

הפרפורמנס של הגוף הנשי הגמיש שמתפלש ומתמזג עם הצבע בתנועות מתעגלות, זורמות ורכות, יכול להתפרש כתמונת מראה לציור־הפעולה הגברי והאקטיבי, לתנועות היד המהירות, החדות והאוטומטיות של ג’קסון פולוק (Pollock), או לחילופין לציורי הדמויות הנשיות העירומות והפגיעות המוטבעות בכחול לוהט שנרקח במוחו של איב קליין (Klein). הפרפורמנס יכול להעלות סוגיות הנוגעות ליחסי אמנית, אמנות, גוף, תנועה, מרחב וצופה, ולערער על הגבולות הנוקשים שבין האמנות, הגוף לתוצרי היֵצֶר והיצירה שלו, ובהקשר זה גם לנוזליו, הפרשותיו ומיציו של הגוף היוצר.

“קְמִיעָה”: חומרים און־ליין לסטורי, לאינסטגרם, לטוויטר ולטיקטוק

העבודה בולטת מבחינת הקוליות והפרפורמטיביות שלה היא מיצב הקול הגופני המפעים “קְמִיעָה” (Ke -Mi -Ah, 2022), של אמנית הפרפורמנס והקול הישראלית ויקטוריה חנה, שאצר בר ירושלמי. במיצב מזמינה אותנו האמנית לסשן קולי של התעלות רוחנית, אלוהית ומיסטית מצד אחד ומאגית, גשמית וארצית מצד אחר; עלייה לספרה עליונה ושמימית, ובקשה להפעלת כוח אלוהי לצורך ביצוע פעולת הגנה, חסד, הצלחה והסרת קללה בעולם הגשמי.

הסשן מבוסס על קמע אותנטי ארץ ישראלי שהתגלה בשלהי המאה ה־19 (תמונה 12). מצוירות עליו שתי מנורות ויַד (חמסה), וכתובים עליו שמות קדושים, פסוקי מקרא והשבעות של שדים.

דרך הטקסטים והדימויים האמנית מפענחת, חוקרת ומעבדת את מבנה הקמע הדו־ממדי, את המרחב הפיזי, את המנגנון המאגי, את הטקסט הרוחני על סגנונו הקבוע והמיוחד, ומתמירה אותם בקולה למבנה קולי תיאטרלי, לרטטים של סאונד, לפרטיטורות מוזיקליות ושירה אקספרימנטלית. הקולות עוברים בגוף המאזינים היושבים בחצי־גורן על שרפרפים דמוי רמקול, מסביב לקונסטרוקציית הניו־מדיה המפעימה: מסך גדול ממדים מאוזן בדומה לשולחן נמוך, ועליו מוקרנים בקצב ההקראה של האמנית, כמו משמיים, הדימויים ושורות שורות מתוך הטקסט של הקמע. העבודה מכניסה את הצופה אל פְּנִים הארכיטקטורה של הקמע המתממשת בגופו, ובכך מחיה דיאלוג עתיק וטעון שהתחולל בנפשו של כותב הקמע (תמונה 13, 14).

פניה של האמנית בפעולה נשקפות מבעד למסך וידאו שעל הקיר (תמונה 15). דרך הבעות הפנים, תנועות השפתיים, האזניים, הנחיריים והעיניים, היא מבקשת לנסח מערכת הנחיות למשתתף בטקס, ולקשר בין גופו לבין הקמע ובין גופה שלה. בעת שנכחתי במקום קבוצת נערים צעירים חובשי כיפה התנועעו, רקדו והתפללו לקצב המוזיקה שבקעה מהמיצב על פי ההנחיות שניתנו בקולה של האמנית, תוך שהם מצלמים, מעלים ומשתפים את החומרים ברשתות החברתיות.

הצלמיות ש”מדברות” אלינו וסמים משני תודעה

לצידן של עבודות האמנות העכשוויות ובדיאלוג איתן, מוצגת שדרת הפסלים ש”מדברים” אלינו, הצלע השנייה בתערוכה (תמונה 16): צלמיותיהן של רוחות האימהות המערב־אפריקאיות הקדומות – יצירות אמנות אתנוגרפיות מונומנטליות נדירות, מגולפות בעץ, מראשית המאה ה־20, מיטב יצירותיהם של חמישה רבי־אמנים, “המאסטרים הגדולים של אפריקה” (Great Masters of Africa), שפעלו בחוף גינאה, כיום הרפובליקה של גינאה, סיירה לאון וליבריה – עומדות מסודרות בשתי שורות על במה נמוכה וארוכה כמו בטקס. כמה מהן תלויות מעל, כמו מרחפות באוויר, מטילות עלינו את קסמן המכשף, משקיפות ומתווכות בינינו לבין הרוחות.

הצלמיות קשורות לפולחני נשים שמייצגים ערכים אידיאליים של מוסר ויופי בטקסי החניכה של א־טקאן, האחווה הסודית של הנשים. הן מחפצי האמנות הבודדים שנותרו לאחר הרדיפות שהתחוללו בגינאה על רקע דתי ופוליטי, ושבהן ניזוקו רוב חפצי האמנות במדינה. נציגי השלטון נמנעו מלפגוע בהן, כנראה בשל פגיעותן הנראית לעין מצד אחד, והאמונה בכוחן המטאפיזי מצד אחר. פסלי הנשים הם ביטוי למרכזיותה של הנוכחות הנשית בתערוכה בכלל, כשם שהיא סמל מפתח ב”טקסי מעבר” של חניכה נשית ופריון (תמונות 17, 18).

רבי־האמנים, היוצרים של פסלי הנשים, שהיו אנונימיים עד לא מזמן וששמותיהם הפרטים מופיעים כאן בתערוכה לראשונה,⁸ עיצבו את הפסלים על פי תבניות ומודלים ארכיטיפים קבועים המבוססים על רזי הפולחן ועל מוטיבים איקונוגרפיים מסורתיים. יחד עם זאת ניכרת בהם ה”חתימה האישית”, החופש האמנותי שכל אמן לקח על עצמו. האמנים נהגו להוסיף לפְּנִים הפסל חומרי כישוף שנועדו להעניק לו כוחות על־טבעיים.

המוצג “חלב ודגן” (Milk and Grain, תמונה 19), הצלע השלישית והמשלימה של התערוכה, ויטרינת זכוכית ובה כלי פולחן ונסך שהתגלו במקדש בן 3000 שנה בפסגת תל קסילה, האתר הארכיאולוגי שבמתחם המוזיאון, מעצים את הנוכחות הנשית ואת פולחנה בתערוכה. כלי אחד מעוצב כדמות אנושית היברידית: פני גבר וגוף גברי־נשי שבפטמותיו חורים להנקה. הדמות היא ככל הנראה אלה־אם הקשורה לאדמה וליבולה, הדגן, שפולחנו נערך במקדש. הכלי השני, גביע בדמות אריה שנועד גם לנסך חלב, סמל מזרחי קדום לשפע ופריון, וכלי קטורת מעוצב בצורת דמויות מרקדות, אוחזות ידיים כמו בתהלוכה טקסית, שנמצאו עליו שרידים של שיקויים משני תודעה.

אחרית דבר

“אמנות מכשפת” היא מסוג תערוכות האמנות הנוגעת בחלקים של המציאות, של החיים, או יותר נכון במצבי הביניים שבין החיים לדימויים המייצגים אותם או השרידים שנותרים מהם, מהטקסים המסורתיים, טקסי המעבר, ההתקשרויות עם הרוחות והאלים וההתמזגויות עם הטבע. כל אחת מהעבודות היא שריד של טקס ממשי שהתקיים במציאות ושהפך לייצוג בספירה של האמנות. העבודות כולן נותרות באזורי הביניים המתעתעים שבין המתורבת לפראי והמדומיין לממשי, וזה מקור כוחן ומה שהופך אותן ל”עצמים מועצמים” – לאובייקטים מונפשים אנימיסטים “מדברים”.

התערוכה מחוברת ומחברת אותנו לרגש, לחוויה, להתנסות, להוויה, לקונקרטיות של עצם ההופעה, לחיברות, לאפשרות לקחת חלק, למפגש עם הדבר החי, האמיתי והאותנטי. ובעיקר בעיקר משיבה לנו את תחושות הפליאה, ההשתאות, ההיקסמות והספונטניות אל מול האמנות, הטבע, העולם וה”יש”, מול הקיים בנו ובעולם במובן הכי יסודי ואותנטי שלו. שהרי במקום שבו הניצוץ של הפליאה, הקסם, ניצת, שם מתחילה ההגות הפילוסופית, ההתפלמסות סביב הפלא של הקיים, ה”ישנו”. וכמובן שבמקום שבו מסתיימת הפליאה – מסתיימת האמנות וההתפלמסות. ולכן “אמנות מכשפת” מחזירה אותנו לעצמנו, לגרעין הראשוני, הבראשתי, הקמאי וההיולי של עצם ה”היותנו”. וכל זה בלי לדחוק את המופשט, האינטלקט והידע, את הקיים בשכל ובעיון. שהרי דווקא הקונקרטיזציה והגשמיות מעלה אותנו לעולמות יותר מופשטים, רוחניים, הגותיים וגבוהים. “טרנר מעולם לא היסס להשוות את כוחם ואת מורכבותם המטאפוריים של המנגנון הטקסי ושל המנהגים הטקסיים של עמים אשר אינם יודעים קרוא וכתוב עם שייקספיר או עם בלייק”, אומר לנו רוג’ר ד’ אברהמס, מחוקריו של טרנר. “כאשר הוא דן בטקסי מעבר, כגון טקסי חניכה, טקסי ריפוי או טקסים הקשורים לעלייה בהיררכיה החברתית, תחומי העניין הספרותיים שלו עודדו אותו לעמוד על הדקויות ועל הדחפים הסותרים הקיימים בשיטות החשיבה הילידיות”.⁹

התערוכה מטשטשת כל היררכיה הטבועה בהכרה. האוצרת, המעצבים, המארגנים, המפיקים, התורמים, האמניםות והצופים – כולם לוקחים בה חלק. בעת השהייה במרחב החושים מתבלבלים, ההתמצאות במרחב ובזמן נשמטת והמבע עז מאין כמוהו. ומכאן שהיא אינה ביטוי חזותי מובהק וטיפוסי של הפרספקטיבה האנתרופולוגית; המבט המחקרי הקר, המרוחק והמנוכר, כפי שרבים סיווגו אותה. העבודות המוצגות הן של אמנים עכשוויים, צאצאיהם של שושלות ילידיות – בעלי הכרה ותודעה ביקורתית־שיחנית־תרבותית עכשווית, הנמצאים בלב השיח הבינלאומי ומציגים במרכזי האמנות הבינלאומיים והחשובים – שמטעינים את זהותם במופע של אותנטיות. ובמובן זה היא ביטוי של הגישה האוצרותית הבינלאומית והקולקטיבית הדה־צנטרליסטית, של התביעה לשיתוף, להקשבה לקולותיהם של ה”אחרים”, לכינונו של שיח רב־תרבותי, שוויוני, פתוח וסובלני לקבלה של זהויות משתנות, בנות כלאיים בלתי מובהקות, חוצות מגדרים ואף מומצאות ומדומיינות. היא מופע מתמיה של המוצל והמסתורין המוארים באמצעותה של הנוכחות הנשית.

ואם להתעקש על הבחינה של הפרספקטיבה האנתרופולוגית, שכן היא קרובה בגישתה העקרונית יותר מכל למחקר של קְלִיפוֹרְד ג’יימס גִירְץ (Geertz) ואשתו, שנהגו להתמזג ל”סופר־אורגניזם” אחד עם הסביבות האנושיות אליהם הגיעו, נאמנים לעקרון המקודש “בהיותך ברומא”;¹⁰ גישת “התצפית המשתתפת” וה”פרקטיקה השיתופית”, בהטעמה למצב ה”קומיוניטס” והערך האנושי של ההיטמעות והאינטגרציה הזמנית של טרנר.

בחוויה שלי, “אמנות מכשפת” היא מסוג התערוכות ההטרוטופיות “המוקדשות כל כולן לפעילויות אלה של היטהרות, היטהרות חצי־דתית, חצי־הגיינית, כמו בחמם מוסלמי”, בלשונו של פוקו, ולא ל”היטהרויות שנראות הגייניות בלבד כמו בסאונה סקנדינבית”.¹¹

אותי התערוכה הותירה אחרת, הטעינה אותי בידע ובחוויות לא זמינות, יומיומיות ושגרתיות. בדומה לחמם – לא רטוב – מרגיע ומשחרר מצד אחד וממריץ ומפרק מצד אחר.