מדי פעם נקרית לפנינו אמנות מוזרה, הזויה, תלושה מהקשר, אבל כזאת שלא ניתן להסיר ממנה את המבט. אפשר לזהות בה חלקים, מוטיבים, דימויים, אבל אי אפשר להגדיר אותה. אמנות כזו אינה יוצאת דופן, שכן התכונה הזו, שחומקת מכל ניסיון לכנותה בשם, היא מה שהאמנות אמורה להיות, גם אם היא מופיעה במינונים שונים ולא תמיד במידה מספקת. בתערוכה של גיא ברנרד רייכמן זו התכונה המרכזית. לתוך החלל הקטן, ויש לומר חסר ההשראה, של סדנאות האמנים בתל אביב, אסף רייכמן דמויות גברים מגוחכות־מאיימות, הניבטות לצופה מתוך אובייקטים פיסוליים עשויים עץ וחימר מידול. החומר הראשון מקנה לדמויות איכות פינוקיואית או בובאית מפורקת, והשני מקנה לתצוגה מראה של מוזיאון שעווה סוג ב׳. שוב, אפשר לתאר את האובייקטים, אך לא ניתן להגדירם.
עבודות קודמות של רייכמן כללו מודלים מיניאטורים של התרחשויות אלימות, מופרעות ודחוסות, המזכירות את העבודות של האחים צ׳אפמן. המעבר לאובייקטים ולפסלים סטטיים וסיפוריים דווקא מיטיב עם התכנים המטרידים שבהם עוסק האמן. דווקא ההפרדה ליחידות מובחנות, ״עבודות־אמנותיות״, מזקקת את המופרעות והייחודיות שבאסתטיקה של רייכמן. ההפרדה הזו מאפשרת להתמקד בדמויות, בביחד ובלבד שלהן, ופחות בפשעי הסדום ועמורה שהן עסוקות בהם, כלומר בתוכן. בתורה, ההתמקדות הזו מאפשרת סובלימציה מתוחכמת שחשובה כל כך לאמנות שעוסקת באופן ישיר בתכנים של כח.
רצפת החלל מכוסה בשטיח אדום מקיר לקיר ועליה כמה פסלים: עמוד מצופה חימר שעליו מפוסלות הדמויות ומונח על פדסטל לבן, כאילו היה שארית של עמוד יווני מקושט בפיגורות מיתולוגיות; דמויות מוארכות מגולפות בעץ; וזרוע עץ ישרה, שעונה על הקיר ואוחזת מחבט בייסבול שמונח לאורך על הרצפה, שמוארת בספוט דרמטי (האופקי והאנכי בתערוכה קריטיים, ומקבילים לעומד ולנופל, למכה ולמוכה). על הקיר המרכזי תלוי מעין פריז אופקי בצבע אפור־ירקרק ועליו אובייקטים שונים: דיסקיות, תליונים, מעמד DIY לנר פלסטיק מהבהב, מחזיקי מפתחות ושרשראות עם חרוזי אותיות מרובעים, מהסוג שהיה נפוץ בקרב בני נוער בניינטיז. בכל אלו חוזרים אותם גברים, שֶרָצים, מלהגים, מסתודדים ומגחכים, ביחד ולחוד, בגוף מלא או בראש מוקטן. רייכמן מאמץ פורמטים, צורניות ודרכי תצוגה שלקוחים מעולם דתי, דרמטי ושקט של איקונות נוצריות, ויוצק לתוכם, בעזרת החימר הבשרני, את ההתלהמות של האספסוף ואת הסתמיות של הקיטש.
מראה הצבה מתוך “שירת גיבורים”, גיא ברנרד רייכמן בסדנאות האמנים תל אביב, 2022, צילום: דניאל חנוך
בפינת החדר שלישיית גברים מזדקנים, מכוערים, חבולים. כאשר האל־ביתיות הראשונית שבמפגש עם פסלי כמו־שעווה בגודל אמיתי שוככת, הופך הלעג של הדמויות הללו לנלעגות פתטית. אלו הם פסלי טורסו מינוס ההרואיות והיופי. השרוולים הריקים המשוכים לאחור או המקווצצ׳ים לתוך גדמי הגפיים מדגישים את חסר הזרועות, את הגדם. כלומר, הדמויות הללו נטולות יכולת להכות, או בכלל כל יכולת לעשיה כלשהי. הן נותרות כבובות ראווה דוממות, משופדות על עמודים ויצוקות במלבני בטון.
לפי טקסט התערוכה שכתבה שאיה חזן, הדמויות בכלל התערוכה משתתפות ב״סאגה מיתולוגית בעלת פוטנציאל חודרני כפול: זה של החרב וזה של הפאלוס,״ והתערוכה עצמה ״לובשת צורה של שיר אפי״. אך החדירה או האלימות אינן בדיוק נוכח־נעדר שמאיים לפרוץ בתערוכה. אין כאן קתרזיס, אפילו לא מרומז. הדמויות וגם הסצנות שבהן הן מוצגות, גם אלה המפורטות ביותר, מתאפיינות במעין אימפוטנטיות. מתוארים בהן עקבותיה של ההתרחשות, הלְיַד והמסביב של הפשע, ההפחדה המפוחדת בעצמה. לכך מוסיפה התצוגה הדרמטית־מגוחכת שאופפת את התערוכה. הקול הגברי, במובן החומרי ביותר שלו, הוא הנעדר־נוכח האמיתי בתערוכה. יש הרבה פיות פתוחים, והדמויות מסתודדות, קוראות, מלהגות. אפשר כמעט לשמוע את הרחש המציק הזה של גברים מתיילדים, קוראים קריאות גנאי. וזאת אל מול השקט הגלריסטי־רליגיוזי.
מראה הצבה מתוך “שירת גיבורים”, גיא ברנרד רייכמן בסדנאות האמנים תל אביב, 2022, צילום: דניאל חנוך
החרוזים המושחלים בשרשראות התלויות על הקיר מרכיבים את המשפט GOOD NIGHT WHITE PRIDE. ״רייכמן צובע את התערוכה בצבעים של ניתוח מעמדי ועל ידי כך הוא שואל אם הפוטנציאל הפוליטי באלימות של השמאל שייך אך ורק להיסטוריה?״, כך לפי הטקסט. אמנם אפשר לערוג בנוסטלגיה אל ימי המהפכה הצרפתית ולתהות איך קרה שהפוטנציאל המהפכני נחטף מידי השמאל, או למה הקצין ימינה מעמד הפועלים המזוהה היסטורית עם הסוציאליזם בעוד שהשמאל התבצר לו במגדלי האליטיזם. אך אבקש לקרוא את התערוכה במובן פוליטי אחר. בימים שבהם גבריות בוטה, אלימה ומיזנתרופית מאיימת ״לעשות כאן סדר״, מסיט רייכמן את המבט לשוליים, אל המקריות של התגלגלות העניינים, אל הסתמיות של לפני ואחרי קרות האירוע. אלו מבצבצים מבעד לאלימות השרירה והקיימת בסרטוני הזוועות המגיעים בימים האחרונים מהגדה המערבית. לא האלימות, אלא השגרתיות שבה, ההזדקנות שלה, הזחיחות שבה, הן מה שמאיים באמת.
“שירת גיבורים”/ גיא ברנרד רייכמן
אוצרים: אופנובנק (עומר שיזף ויואב וינפלד)
סדנאות האמנים תל אביב
נעילה: 31.12.22
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
