ביקורת

  • ציור כמשל פוסט-אמת בתערוכות עכשוויות בישראל

    ציור כמשל פוסט-אמת בתערוכות עכשוויות בישראל

    שגיא רפאל ביקר בארבע תערוכות קבוצתיות: “ציור, למשל” (“אחד המופעים המוזיאליים השאפתניים, המגובשים והקרובים ביותר לרוח התקופה”), “מארג” (“המציגה ציור המתרפק על תחושת הביטחון שנסך הציור בעבר”), “אנקת המופשט” (“המציעה עמדה סטרילית, מרוחקת וחיוורת של אמנות מופשטת”) ו”מחנה ציור” (“המארחת בנדיבות ספקטרום רחב ובלתי בררני”)

  • גילוף בצבע/קליפת צבע

    גילוף בצבע/קליפת צבע

    ״אין כאן מעשה חישוב צורני או חישוב מבני, ואין כאן חתירה לכלכל את הידע והניסיון של הצייר. נהפוך הוא, מה שעומד לפנינו הוא מעין חיסול חשבונות עם הציור עצמו; חיסול חשבונות עם חכמת המבט; חיסול חשבונות שמתרחש בנתיבי המחשבה״. עילי ראונר על תערוכתו של גלעד אפרת בגלריה האוניברסיטאית  

  • צימאון אל מה ש”מעבר לכל הגבולים”

    צימאון אל מה ש”מעבר לכל הגבולים”

    הטרנסג’נדריות שרושמת רועי חפץ נעות לא רק בין מגדרים, אלא גם בין דימוי גוף של דיווה שמטופחת עד כדי שלמות ואינה מזדקנת לעולם לבין הגוף הממשי, הכמוש והלאה, שאינו יכול לגבור על הזמן

  • המופשט נאנק בכאב, אך גם נושם לרווחה

    המופשט נאנק בכאב, אך גם נושם לרווחה

    “מתחת למעטה האופנתיות והעדכניות מפציעה תערוכה חכמה ואצורה היטב, שמצליחה לעסוק בנושא רחב יריעה ועמוס היסטוריה באופן עכשווי, מקומי ואפילו קומי, שמצביע על כיוון מסוים, ועם זאת אינו מתיימר לייצר אמירות כוללניות”. קרן גולדברג על “אנקת המופשט”, התערוכה הקבוצתית בגלריה האוניברסיטאית, תל-אביב

  • הביאנלה שלא שמעתם עליה

    הביאנלה שלא שמעתם עליה

    “הנסיעות הרבות, המחסומים, המניפולציות שצריך לעשות כדי לראות תערוכות שנמצאות כל-כך קרוב למקום מגורי, הידיעה שלמרות הקושי להגיע אליה, לי יש חופש תנועה שנמנע מתושבי הערים שהשתתפו בה – כל אלה גרמו לי להתלבט אם ראוי בכלל לנסוע לערים שתושביהן כלואים בתוכן”. איריס פשדצקי על ביאנלת קלנדיה

  • מראית עין של ״אמריקה״

    מראית עין של ״אמריקה״

    “הציור של אוסנת יהלי-סרבגילי הוא שיקוף רנטגן של הנשמה הישראלית, על כאביה, עקרותה, יומרותיה וגדולתה. היא עושה זו בעוצמה פיוטית ובריחוק רגשי מכאיב”. יונתן הירשפלד על התערוכה “פסאדה” בגלריה רוזנבך בירושלים

  • הפוסט-אוונגרד של “נבוכים שנים”

    הפוסט-אוונגרד של “נבוכים שנים”

    “גר”כ אינם נענים לאף אחד מאמצעי הייצוג של הפרפורמנס במערב. המודלים של האוונגרדים ההיסטוריים משמשים רק נקודת פתיחה אסתטית, כמדרגה אל מה שנמצא מעבר לאופק של האוונגרד. לכן הם יכולים ללמד את כולנו גם משהו על ביצוע אנטי-ייצוגי בפוליטיקה, על החזרת הכוח לרבים ועל דמוקרטיה ישירה”. שיר חכם על היצירה החדשה של שני גרנות, נבו רומנו ואריאל כהן

  • אפוקליפסה עכשיו (ממש עכשיו)

    אפוקליפסה עכשיו (ממש עכשיו)

    היום, ה-9.11, הוא הזמן להיזכר בווידיאו החזיוני של עידו הרטוגזון וליאור פרנקל, “Radio Berlin Tel-Aviv”. פתחו את הלינק, צפו פעמיים, ורק אז תקראו מה יש לבעז יניב להגיד על כל זה

  • פרשנות יכולה רק להזיק

    פרשנות יכולה רק להזיק

    “אחרי ככלות הכל, זוהי תערוכה עדינה. תערוכה שיש בה ממידת הענווה. ללא תותחים, ללא זיקוקין דינור, ללא חצוצרות. וגם הטקסט הזה שאני כותב כעת, בשבת בבוקר, בלי שהתבקשתי, כנענה לצו פנימי, נראה לי כאילו הוא יותר מדי”. יונתן הירשפלד על “שחריר נחלים”, תערוכתה של רחל רבינוביץ’ בגלריה צדיק, יפו

  • מי יציל את הבית האדום? (לא האמנים)

    מי יציל את הבית האדום? (לא האמנים)

    כאלפיים חובבי אמנות צבאו על דלתות “גלריית הבית האדום” שבשכונת שפירא בתל-אביב. בכמה מחדרי הבית המתינה קבוצת פליטים שהחגיגה תיגמר כדי שיוכלו סוף-סוף לישון, ובכניסה התגודדו כמה מתושביו הקודמים של הבית, שפונו לטובת הגלריה החדשה ותרומתה לערכו הנדל”ני של המבנה

  • בין חושך לאור חיוור גבוה

    בין חושך לאור חיוור גבוה

    קל להניח שתערוכה קטנה לא תוכל לייצג כראוי את עבודותיו המונומנטליות ואת שאפתנותו הבלתי נתפסת של עזרא אוריון, ששאף להותיר חותם במאדים וייצר קתדרלת אור שנעה לעד בחלל. אולם התערוכה במרכז לאמנות דיגיטלית בחולון מצליחה לתווך את מהות יצירתו של האמן הייחודי הזה באופן ייחודי לא פחות

  • התלתל הסוריאליסטי של מונה חאטום

    התלתל הסוריאליסטי של מונה חאטום

    “רקמת השיער השחור בין הפסים המקבילים מזכירה שורה של גלי ים. לעתים חומק גדיל שיער ממסגרת האריג במעין סלסול ומזכיר רישום חופשי”. רם אהרונוב על עבודה אחת בתערוכה הרטרוספקטיבית של מונה חאטום בטייט מודרן שבלונדון: “כאפייה 1993/9” – שיער על אריג מכותנה

  • הפנים בחוץ והחוץ – קרביים

    הפנים בחוץ והחוץ – קרביים

    “הצילום של שמחון סכמטי, ענייני ונטול רומנטיקה ונוסטלגיה. הוא אינו ציטוט המתיימר להיתלות בצמרות גבוהות, אלא עושה שימוש בתבניות ויזואליות מוכרות המהבהבות בתודעה והמהדהדות את שפת הציור הקלאסי”. בעקבות “דיו שחורה”, תערוכתו של האמן-צלם מיכה שמחון בבית “אחותי”, תל-אביב

  • “המדבר בלע את היומרות האמנותיות שלי”

    “המדבר בלע את היומרות האמנותיות שלי”

    “באתי לעשות אמנות, לא הצלחתי, ומתוך הכישלון למדתי משהו על אמנות, אבל בחוויה שלי הקלפים נטרפו”. שיחה עם האמנית תכלת רם, שהגיעה מת״א לערד במסגרת תוכנית שהות, ועם האוצרת ילידת ערד הדס קידר

  • הנוף הוא המלחמה

    הנוף הוא המלחמה

    “שני צלמים, האמן המזדקן והאמן הצעיר, נעים יחד בארץ נפלאה ומעונה, מדברים מעט אבל מראים לנו הרבה. זהו הסרט הכי שקט שראיתי אי-פעם על מלחמה ואמנות”. אנבל וינוגרד על “קוּדֶלקָה: שוּטינג הוֹלילנד”, סרטו של גלעד ברעם, המוצג בימים אלה בסינמטקים

  • לא רק משחק בלשי

    לא רק משחק בלשי

    “רונית פורת מזמינה אותנו למסע של ציד, תחילה בעקבות סיפור אחד בהיסטוריה, ואחר-כך בעקבות דפוסי התנהגות אנושיים. וכל זה בחסותה של המצלמה, שכוחה הולך ודועך”. שני ורנר על “צַיָּד הזמן”, גלריה אינדי, תל-אביב

  • המלכוד אמן-בלש-קורבן של מאיה ז”ק

    המלכוד אמן-בלש-קורבן של מאיה ז”ק

    “אם ‘אור נגדי’ היתה יציבה דייה כדי לעמוד כעבודה בפני עצמה, היא לא היתה זקוקה לעזרים אילוסטרטיביים ומניפולטיביים”. קרן גולדברג על “אור נגדי”, תערוכתה של מאיה ז”ק במוזיאון תל-אביב.

  • סוף שנה בבצלאל: בין זהות לסולידריות

    סוף שנה בבצלאל: בין זהות לסולידריות

    יהונתן ה. משעל סייר בתערוכות הבוגרים במחלקות לצילום ואמנות בבצלאל, האזין לסטודנטים ולראשי המחלקות, התרשם מהרוח הקבוצתית של המחלקה לאמנות והתפעל מהשיח העדכני במחלקה לצילום.

  • ציורים האוהבים את הציור לא כגבר, אלא כאדם

    ציורים האוהבים את הציור לא כגבר, אלא כאדם

    “מופיעים כאן דימויים ארוטיים, מובהקים, פיגורטיביים. גבע אומר שהם היו מאז ומתמיד, אבל אני איני זוכר כאלה בעבודותיו. ואז זה מכה בי. ממה צריך האמן להשתחרר כדי להגיע לארוס מחדש?”. יונתן הירשפלד על תערוכתו של ציבי גבע בגלריה חזי כהן.

  • מגמה חיובית

    מגמה חיובית

    “נראה שהבוגרים אינם מסתפקים עוד בהתמחות ובהצגה של מדיום אחד, ופונים לייצר חללים מורכבים יותר, עם תחביר מאתגר, מרובד וקוהרנטי יותר”. גילי סיטון על שלוש תערוכות של שלוש בוגרות המחלקה לאמנות בבצלאל: רוני דורון, מיכל בן-יעקב ונטלי אביגדור.