אני אוהב את העבודות של רחל רבינוביץ’ מאז שראיתי אותן לראשונה בביאנלה לרישום בירושלים ב-2007. באקוורלים זריזים ועדינים, עם עוצמה פיוטית מדודה, רבינוביץ’ מציירת-רושמת דמות שהיא בת דמותה. כמו סופר השואב את מחשבותיו של גיבורו ואת ניסוחיו הפנימיים ביחס לעולם מחוויית חייו הוא.
האקוורלים של רבינוביץ’ עשירים במטפורות ובהמצאות. החלקים השונים – הדג, הזנב, עצמות הגב, אביזרי האייפון – הופכים לסמנים בשפה פרטית, צוברים ומאבדים משמעויות מציור לציור. כמו מלים מסוימות אצל משורר, “צפריר” של ביאליק למשל, או “אמֵן” של עמיחי, שהחליפו במהלך שנות הכתיבה שלהם צבעים והקשרים וצברו עוצמה – כך גם רבינוביץ’: פעם הצמיח גופה ירקות ופירות. היום הוא שוחה בנחל שהופך לאקווריום, לדג, ומתאחד עם האייפון.
אחרי ככלות הכל, זוהי תערוכה עדינה. תערוכה שיש בה ממידת הענווה. ללא תותחים, ללא זיקוקין דינור, ללא חצוצרות. וגם הטקסט הזה שאני כותב כעת, בשבת בבוקר, בלי שהתבקשתי, כנענה לצו פנימי, נראה לי כאילו הוא יותר מדי.
מישהו אמר לי שעבודותיה של רבינוביץ’ מזכירות לו את רועי רוזן, אולי בגלל המיניות, או קלילות הקו. אלא שאצל רוזן זו אינה קלילות, זו “קלילות”. ואצל רוזן זו אינה מיניות, אלא “מיניות”. המיניות בעבודותיו של רוזן אזוקה לשיח על דה-סאד, למיניות כאביזר במרחב הפוליטי. העבודות של רוזן חיות עם טקסט. הוא כותב את הטקסט. הטקסט הוא בשר מבשרן של העבודות, שלעתים נדמות כמשניות לטקסט. הטקסט הרוזני חזק, טוב, יפה ועמוק כל-כך, שהוא לא צריך אותן כביכול.
רחל רבינוביץ׳, ללא כותרת, אקוורל
רבינוביץ’ היא המקרה ההפוך. אני יושב עכשיו וכותב טקסט שעבודותיה אינן צריכות בכלל. כל תצוגת השרירים הזו, ההסתמכות על מודלים תיאורטיים, ההיתלות באילנות גבוהים, הפרשנות הזו, יכולות רק להזיק. לכתוב “מה אומרים” האקוורלים, לפרש אותם, עלול לפספס אותם. כמו לנפח בלון ובכך לטשטש את צבעיו. פשטותם וענוותנותם של האקוורלים נשענת על כוחם הפנימי. השקט שבו היא מציירת, הריקוד שבמכחול, אחדות המדיום, הצורה והתוכן – כל אלה מייתרים טקסט פרשני. רבינוביץ’ מציירת מים בצבעים מימיים, את גופה הדקיק דמוי המכחול ההופך למכחול במכחול, את הדגים שסנפיריהם דומים לשערות מכחול בכוס מים, את הארוטיות של הגוף בנגיעות מלטפות. כל אלה פונים אל הצופה ומפעילים אותו – לא כפרשן, לא כמושא לתוכן, אלא כאדם בעל רגישות.
אז כביכול זה קטן, אבל אולי זה לא קטן כל-כך להעיר את הצופה מחיי שכחה בעולם שבו הכל צבעוני וקופץ ומהבהב ולתבוע ממנו שייהנה ממטפורה פיוטית ועדינה, שיחשוב על יחסיו עם האייפון ויחסיו עם הטבע ויחסיו עם הגוף לא כמי ששומע הרצאה בנושא, אלא כמי שמזכירים לו מחשבה שכבר חשב, תחושה שכבר חש.
עלי זה עבד. זה גרם לי לשבת ולכתוב טקסט מיותר. מה טוב מזה?
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
