גילוף בצבע/קליפת צבע

על גלעד אפרת בשנים 2015-2016, צריך לכתוב מהר, לא לעצור, לא להשתהות. הציור של גלעד אפרת בשנתיים האחרונות לא מבקש לעצור ולהתבונן בו לפני שנתחיל לחשוב אותו או לחשוב עליו, או לחשוב בכלל. אנחנו כבר בנתיבי המחשבה, כך נקראים הציורים, בתוך נתיבי מחשבה רציפים, קטועים, צרים ומתרחבים ובלתי פוסקים – לכן יש למהר ולכתוב על הציור של גלעד אפרת בשנים 2015-2016. יש למהר ולהיכנס לנתיבי המחשבה, מבלי להפסיק להסתכל בצורות שהם מציגים ובמתווים שהם יוצרים, כדי לומר את שפתו של הציור וכדי להיאמר בשפתו של הציור. יש למהר ולכתוב על הציור של גלעד אפרת, מפני שאין כאן מעשה חישוב צורני או חישוב מבני, ואין כאן חתירה לכלכל את הידע והניסיון של הצייר. נהפוך הוא, מה שעומד לפנינו הוא מעין חיסול חשבונות עם הציור עצמו; חיסול חשבונות עם חכמת המבט; חיסול חשבונות שמתרחש בנתיבי המחשבה; חיסול חשבונות שעדיין רוטט ועדיין שותת ועדיין לא הגליד. באותה המידה שכתמי השמן שאפרת יוצק על הבד עדיין לא יבשו, ועם אותו הרושם שגושי הצבע המפוסלים על הבד עדיין נושמים – כך אפשר לחוש בציור שהמחשבה המחסלת את חשבונותיה עדיין פעורה, כביכול, עדיין פתוחה, ואנחנו מתבוננים בבשר הצבע שלה.

ללא כותרת, 2016, שמן על בד, 175X250 ס”מ

*

ואולי אחרת, לא היינו אמורים לפתוח כך. גם כך חיסול החשבון הוא דבר אינהרנטי לציור המופשט או לציור האוטומטי מעצם מהותם. וגם כך, נתיבי המחשבה של ההפשטה הולכים בדרכה של אותה מסורת פתוחה המבקשת למצוא חוקים שאינם מוגדרים ואינם קודמים למלאכה. דהיינו, שאינם מחוץ לציור עצמו. ולכן, לא היינו אמורים לפתוח כך, עם נתיבי המחשבה של הצייר, אלא עם המלאכה עצמה, עם מלאכת הידיים המקדימה את כוונותיה של המחשבה ויוצרת נתיבים משל עצמה, כאילו המלאכה עצמה היתה מחשבה חדשה ובלתי קרואה.

*

מכאן שהיה עלינו לומר דברים אחרים ולעקוב במדויק אחרי תנועת המלאכה.

*

גלעד אפרת לא מצייר בשנים 2015-2016. אם אכן הוא מחסל חשבונות עם הציור, הוא עושה דבר אחר: הוא לא מצייר בהכרח, אפשר לומר שהוא מגלף בצבע, כמו שמגלפים בעץ. הוא עסוק בחיתוכי צבע, בחריטת צבע, או בקילופי צבע. אפרת מגלף את צבעי השמן, ועם זאת פעולת הגילוף שלו איננה גורעת מן החומר ואיננה חושפת את מה שקיים מתחתיו. הגילוף בצבע עושה פעולה פרדוקסאלית של עיבוי החומר, המתיר לצייר להוסיף ולהעמיס על הבד שכבות צבע על שכבות צבע. אפשר לומר, שהגילוף בצבע איננו חושף את מהותו הפנימית של החומר, אלא מוסיף על פני הבד שכבה נוספת של חומר גולמי. הגילוף יוצר את הגולמיות של החומר, ולא מבקש לבטל אותה וליצוק ממנה צורה.

כך למשל, בציורים “נתיב חשיבה VIII” או “נתיב חשיבה II”, אפרת יוצר חיתוכים, רצועות, כתמי צבע שבורים ומקוטעים, הגילוף או הקילוף שלו רק מעלה על הבד רובד נוסף של צבע ומעבה את מרקם החומר, עד כי ניתן לחוש במדרגים שונים של עומק. ב”נתיב חשיבה VIII” נדמה כי מתחת לגילוף של כתמי האדום והירוק, מופיעים כתמים שחורים ומתחת לשחורים נפרש המצע הלבן של הבד. פעולת הגריפה של הצבע חושפת כביכול שכבות צבע תחתונות יותר, תחושת העומק של הציור יוצרת היררכיה, אבל זה רק למראית עין. המצע הלבן, אינו אלא כתם צבע לבן מעורב בגווני תכלת-ירקרק, ומקרוב אפשר להבחין באותם גוונים חוזרים ומופיעים על פני הכתמים האדומים. באופן זה, תחושת העומק מתגלה לפתע כמרקם של צבעים היוצר משטח גבהים אחיד. העומק הוא למעשה תעתוע של העין, וההיררכיה מתבטלת בפני ג’וקסטפוזיציה של כתמי צבע, רבדים שונים והדהוד בין גוונים משניים.

*

פיסול בצבע. גילוף בצבע. גושי הצבע המפוסלים – מעניין לחשוב על המקצב שנוצר בציור של גלעד אפרת בשנים 2015-2016. מה קרה למבט המדוקדק, המחושב, הקפדני של הצייר? מהי אותה הקזה של החומר, התפרצות של החומר, קילוח של צבעים שגורמים למחשבה להתפרק, לפרק את עצמה, להתיש את עצמה, לכסות את חורבותיה כמו שפכים של לבה רותחת. מעניין לחשוב על הציורים בשנים הללו כמו טופוגרפיה של עידן חדש, הופעה של יבשה שכמו מכינה את עצמה לחיים חדשים. הנה התוהו ובוהו של גלעד אפרת בשנים 2015-2016. זה אותו התוהו ואותו הבוהו שהעסיק את יצירתו מאז ומתמיד – הערים החרבות, המדברים השוממים, הקרקע הירחית, גם המכלאות הריקות של כלא אנסר. אבל עכשיו האבל איננו, והשאלה המוסרית של יופיו של האסון (או העוול מעשה ידי אדם) איננה רלוונטית. יש אצל אפרת חיפוש קבוע של תווי שטח קדומים, עוד בטרם יגיע הכול או אחרי שהכול כבר היה – בניגוד לתקופות קודמות בעבודותיו, התוהו ובוהו בציור הנוכחי מתגלם ומתחייה בבשר צבעים רוטט, ביציקת צבעים נושמת כמו לבה רותחת שמעלה שכבה ועוד שכבה, ומורידה שכבה אחר שכבה – כדי לגלות תווי יבשה קדמוניים הנכונים לקבל על עצמם עידן חדש בציור.

זה החיפוש המתמיד, גישוש רב עוצמה, ביד חזקה – האם הציור המופשט של גלעד אפרת הוא זמן ביניים, זמן מתגלגל כמו בתוך כור מחצבת – זמן של עשיית אדמה חדשה, מרקמי עולם, מתווי שטח שבהם הכל צועק: נעשה פסל ותמונה, כדי שאי פעם, אם בכלל, יהיו לנו אלוהים אחרים על פנינו. כלומר, יבואו חיים חדשים וילבשו את פני הפסל והתמונה, אלים חדשים יבואו וישכנו בתוכנו כבית.

*

האמנם הציור של אפרת הוא זמן ביניים שבו עדיין אין רעיון, ואין עדיין אל. הרעיון לא בא אל הצורה והידיעה לא באה עוד אל המלאכה הטהורה. האמנם הציור של 2015-2016 מצוי בסחרחורת של חיסול החשבונות עם הציור בכלל, בסחרחורת של צייר שמתעוור בהדרגה. האמנם זוהי סחרחורת של צייר שחורץ נתיבי מחשבה בגושי הצבעים הבוהקים, בצבעים המסנוורים את טווח הראייה שלו. האמנם. כאילו הוא חורץ את הקרקע שעליה הוא עומד, כאילו הוא יוצר כך את הטופוגרפיה החדשה שהוא מחפש, בלתי מושגת וחסרת גבול.

ובכל זאת, על מה נסוב הציור? שואל הצייר העיוור (הצייר המסונוור בצבעים) מהו המובן של הציור מעבר למקצב החוזר של המלאכה הטהורה? – אולי זאת המשמעות של זמן הביניים: הציור נסוב על כך שהמקריות נעשית כורח, הציור (התוצא) הוא החוק ההכרחי של המקריות. הציור היה מוכרח להיות כך, למרות שלא היה לו כוונת מכוון. ההתעקשות על הסדרתיות מעידה על כך – סדרת “נתיבי חשיבה,” סדרת “שביל החשיבה של דרווין,” סדרת ה”אשל” – כל ציור הוא לימוד, כל ציור הוא תחנת ביניים בסדרה, כל ציור הוא השלמה של הדרך והכנה להמשך. כל ציור היה מוכרח להיות כך, למרות שהוא “ואריאציה מתמשכת” (ואלרי, דלז), או “אימפרוביזציה” (קנדינסקי).

*

אולי המובן של הציור של אפרת נמצא באובססיה אחת: כיצד אפשר שקילוף של צבע דווקא מעלה קליפת צבע נוספת על הבד?

זוהי טרדה עמוקה שקשורה בשפה.

בחומר.

כמו הטירדה האחת של מלארמה: המילה איננה הדבר, היא מולידה את הדבר כרחש מתפוגג. כיצד אפשר שעצם הגיית המילה “אמא” מעלה דמות שאיננה נמצאת בממש. אני רואה אותה! אבל היא איננה אמי, כבר אין לה פנים – וכבר איננה נאמרת בשפתי.

*

חיי יצירה מסתכמים בטרדה אחת.

*

טרדה אחת בעלת מקצב ותנועה: גילוף, קילוף, יציקה. גילוף, קילוף, הכתמה. גילוף, שבירה, גריפה (עם השפכטל). ואז, עשיית חריצים בקליפה.

*

טרדה אחת שיוצרת את שפתו של הציור.

1. היחס בין “גילופי הצבע לבין “קליפות הצבע”:

ראינו שהגילוף איננו משני לקליפה, אלא הוא נוצק ככתם צבע העומד בפני עצמו. אבל זוהי רק נקודת הפתיחה. בהדרגה מצטיירת תמונה חדשה: הציור מסתיר בתוך עצמו קשרים בין גווני צבע שאינם נראים באופן מופגן. בהדרגה הציור חושף את מרקמי הצבע הפנימיים שלו: הדהודים בין מריחות צבע, תתי צבע, גוונים שנגרפים החוצה בגילוף ובאותה עת ניתזים מעלה ומתבלטים על-פני הקליפה. כך למשל גווני הצהוב והכחול והירוק בציור “אשל (נגב), 2015”.

בצורה מובהקת יותר אפשר לראות זאת בציור “ללא כותרת (נתיב חשיבה X) 2016,” שבו אין זה ברור אם גווני הירוק-צהוב מתחת או מעל הגוונים השחורים, או אם השחורים מעל או מתחת לירוקים. בין השחורים והירוקים מצטרפת שכבת גווני לבן ויוצרת ריבוי רבדים: לעיתים הלבנים מופיעים ברמז מתחת לשחורים (גריפה),לעיתים הלבנים מכסים את השחורים (יציקה/הכתמה), הירוקים תוחמים את הלבנים והשחורים ומתבלטים בשוליהם כמעין מסגרת, אבל באותה עת הצייר מחורר את הכתמים הלבנים ומגלה מתחתם צלקות ירוקות או פסיעות/עקבות שחורות. על כל אלה נוספים בציור “ללא כותרת (נתיב חשיבה X) צבעים מונוליטיים – צהוב אוכרה, אדום, בורדו, כתום חולי, טורקיז – שיוצרים את הקומפוזיציה בציור המבוססת על  סימנים חוזרים ונתיבים קטועים. מצד אחד הצבעים המונוליטיים נותנים לציור עוגן כמו-ריאליסטי או תחושה אטמוספרית המיוחסים לעבודות הקודמות של גלעד אפרת (טשטוש האור המדברי, חריצי אדמה, גזעי עץ, ענפים, עלווה) ומצד שני, גורמים למרקם של הציור המופשט לנוע, לדלג, לרצד, להתפזר כמו קליידוסקופ שבור.

2. הצבעים המונוליטיים:

“ללא כותרת (נתיב חשיבה XII)” הוא דוגמא לציור שבו שולטות יציקות הצבע המונוליטיות, כמעט ואין בו גריפות ועירוב של גוונים, שכבות הצבע מונחות בו בצורה גסה, בצורות רחבות ומתפשטות. אמנם הצורות לא זהות האחת לשניה ואינן משלימות האחת את השניה, אבל האלכסונים בין הצורות מעלים זיקה הכרחית ביניהן. הצבעים הפשוטים יוצרים רוגע בציור הזה, כל צבע הוא אוטונומי, אבל השבירות האלכסוניות יוצרת הזדקקות בין הצורות שמתעבה דווקא מן ההבדל. הציור מזכיר קולאז’ ויש בו שקט מסתורי (בדומה לעבודות הנייר של מאטיס, “הנחש” (1953), “זכרון מאוקייניה” (1952-1953) או לציור של מאטיס “דלת-חלון לקוייור” (1914))  השקט הזה שונה מאוד מהשבירות המרובות בציורי “האשלים” או מהגריפות הנוזליות (כמו השתקפויות מים) בציורי “שביל החשיבה של דרווין”.

לעומת ההשוואה לקולאז’ ב”ללא כותרת (נתיב חשיבה XII)”, הציור “ללא כותרת 2016 (80×80)” מזכיר עבודה בזכוכית, מעין ויטראז’ שאגלי. הורודים והלבנים נפרשים בו לרוחב כמו פני חלון, ובמרכז נוצרת דחיסות של זכוכית סדוקה. במרכזו של הציור אפשר לראות כמו שברי זכוכית מלבניים מחודדים – עדיין מחוברים זה לזה – הנוצרים מרצף של צבעים מונוליטיים (ירוק, שחור, סגול בהיר, צהוב) ומתבלטים מתוך הרקע הורדרד. הזכוכית החלקה נדחסת לתוך קימור ירחי שחוצה את הציור מלמעלה למטה, בניגוד כביכול לרקע הרוחבי, וכך החומר יוצר תוואי, בקע שמכווץ את החומר הזכוכיתי, סודק את הזכוכית או מרים אותה החוצה, רגע לפני שהיא מתנפצת.

4. צורות וקווים:

 נתיבי החשיבה של גלעד אפרת אינם מעגליים. אין עיגולים אצל גלעד אפרת, אין קווי מתאר עגולים כמו בציורים המופשטים של קנדינסקי או רובר דלונה. אין קווים רכים בצורות שאפרת תוחם. אמנם לעיתים יש חיתוכים מסולסלים, לעיתים טפטופים או גבעולים קשתיים. אבל  עוצמת ההבעה של הצייר נמצאת ברצועות האלכסניות שנעות בדרך כלל מלמעלה למטה. האלכסונים של גלעד אפרת, חוסר האיזון בין האלכסונים שרוצעים את הבד מכיוונים מנוגדים יוצרים תנועה סבוכה, עמוסה וחסרת נחת.

אין מעגלים בציור של אפרת, אלא משולשים ובמיוחד צורות מלבניות. אלו הן צורות לא גיאומטריות, שברי צורות וחלקי צורות החושפים את היחס השיטתי של הצייר לקווי האורך (longitude) ולקווי הרוחב (latitude). הגריפות פונות בדרך כלל לרוחב, הקליפות בדרך כלל לאורך. הגילוף נעשה בדרך-כלל בקו רוחבי וחושף כך את המימיות של צבעי היסוד של המצע, ואילו גושי הצבע נמתחים בקו אורך (כאילו  עקבות השפכטל הופכות להיות עקבות להב של סכין). קווי האורך המתבלטים, הנשברים, המחודדים מציגים זקיפות חומרית אלימה, מלאת עוצמה זכרית – מלמטה למעלה ומלמעלה למטה – כמו בציור “אשל (2015) 70×70), “אשל (נגב) 2015 80×80” או ב”ללא כותרת (נתיב חשיבה IX).

תערוכתו של גלעד אפרת ״ציורים, 2014-2016״ מוצגת בגלריה האוניברסיטאית באוניברסיטת ת״א
אוצרת: אירית טל
אירוע נעילה ושיח גלריה עם האמן יתקיימו ביום ו׳, 23.12.16, בשעה 11:00