הייתי רוצה להיות שם לבד. לסגור את דלת הגלריה ולהתייחד עם תערוכתה של רונית פורת בחסות קרירות המזגן וטרטורו המונוטוני. הייתי רוצה להוציא פנקס קטן ולרשום בו בעיפרון לא מחודד הערות קצרות, לשרטט תרשימי זרימה, להדביק בו תמונות קטנות שחצים מובילים ביניהן. הייתי רוצה לפענח את הסוד שטמון בתצרף הדימויים שניסחה עבורנו פורת. נראה שזו תחושה גורפת, שכן פורת מסתובבת בחלל הגלריה ונענית לטרחנותם של המבקרים, עסוקה בלבאר את מקורם של הדימויים כולם. כאילו יש בזה די, כאילו הדימויים הקטנים והשובבים האלה לא נטמעו כבר בתת-המודע, ותעלומת הרצח, ורוח התקופה, ונשים גדועות ראש, ומכשירי עינויים, כאילו כל אלה לא ימשיכו לרדוף את חלומותינו.
בתערוכה “צייד הזמן” חוזרת פורת למעלליה המוכרים, מפשפשת בארכיונים של דימויים מתקופת ויימאר, גוזרת ושומרת. הפעם נקודת המוצא לתערוכה טמונה בתצלום של אשה צעירה שמופיעה בו פעמיים – לבושה ועירומה, תחת הכותרת: “לפני ואחרי”. התצלום הזה הוביל את פורת למעשה רצח שחל בברלין בשנת 1931. שען שהיתה לו גם מצלמה פתח באחורי חנותו סטודיו מאולתר שאליו פיתה נשים צעירות וצילם אותן. עירומות כמובן, בתנוחות מיניות, על גבול הסאדו, תמונות שאחר-כך מכר כפורנוגרפיה זולה. בסופו של דבר המאהבת שלו, זו שבתצלום הראשון, היא זו שהביאה למותו ונאסרה על רציחתו. הסיפור הזה אינו מובא בשלמותו, ואולי אף לא מתגלם בדימויים כלל. למעשה ניתן ללמוד עליו רק בעזרת הטקסט המלווה את התערוכה.
אבל רוח הדברים נוכחת בתערוכה. בקיר המרכזי תלויים שני תצלומים גדולים יחסית. באחד, ראש אשה בפרופיל ויד אוחזת בקצה שערה הארוך האסוף כלפי מעלה; ספק תצלום ארוטי, ספק ראש ערוף בגיליוטינה. בתצלום לצדו כף יד מלטפת את ראשו של ברבור. קשה שלא לחשוב על סיפורה של לדה והברבור מהמיתולוגיה. לדה היפה שפותתה על-ידי זאוס, שבא אליה בדמותו של ברבור ועיבר אותה על אף שהיתה אשת איש. הסיפור המיתולוגי הזה הפך לדימוי מוכר בתולדות האמנות, ולא בכדי. נדמה כי יש בו ביטוי לתשוקות אפלות, קמאיות כמעט – לפתות אשת איש, לפתות בכלל, להתפתות גם, ליצר רע, לברבור מחופש, וכמובן הסטייה שבזיווג המוזר-יפהפה הזה.
סביב הקיר המרכזי פזורים עשרות דימויים שפורת מצאה באינטרנט, בספרים ובמגזינים ישנים. כמה מהדימויים עוברים טיפול, אחרים משוכפלים ומובאים כמו שהם, בגדלים משתנים ובסדר שנראה ספורדי ומהודק בה בעת. כמה מוטיבים חוזרים בדימויים: נשים עירומות בתנוחות מפתות, מכשירים ישנים, ציפורים, פרוטזות וחגורות צניעות. יש גם סדרה חוזרת של אשה שנראית כמו בסד עינויים, שמתבררת כפרסום למתקני יציבה שהומצאו באותה תקופה; האשה היא דוגמנית המדגימה את השימוש בהם.
פה ושם נראים על הקירות משפטים קצרים בכתב ידה של פורת. “היא אמרה לי שאני לא מבינה בשליטה”, “השען הוא זה שהחביא את האופניים”, משפטים סתומים שקשורים לסיפור הרצח או לביוגרפיה האישית שלה, אין לדעת. כך או כך, ההתערבות הזו של פורת הופכת את כל העניין לאישי פתאום, אינטימי כמעט. כל התמונות ננעצות על קירות הגלריה בעזרת סיכות תפירה ארוכות גו – עדינות ומסוכנות בו בזמן. כאילו פורת עסוקה לא רק במשחק בלשי, ולא רק במחקר היסטורי, כי אם גם במעשה וודו נקמני.
התערוכה “צייד הזמן” כשמה כן היא, מזמינה אותנו למסע של ציד, תחילה בעקבות סיפור אחד בהיסטוריה, ואחר-כך בעקבות דפוסי התנהגות אנושיים. בעקבות תשוקות נסתרות, פנטזיות מודחקות, שלדים בארונות, יצר הרע, משחקי שליטה, פיתוי ואלימות, דימום ואורגזמה; וכל זה בחסותה של המצלמה, שכוחה הולך ודועך, ובחסותו של הזמן, שכאילו משנה הכל, אבל בעצם, בסוף – הוא לא משנה כלום.
רונית פורת, “צַיָּד הזמן”, גלריה אינדי, רח’ שביל-המרץ 5, בניין 7, תל-אביב. נעילה: 13.8.16