התלתל הסוריאליסטי של מונה חאטום

בחוברת התערוכה הרטרוספקטיבית בגלריה הלונדונית הטייט מודרן, שננעלה בשלהי אוגוסט ונקראה בשם האמנית “מונה חאטום”, מופיע בצד תצלום העבודה “כאפייה 1993/9” (“Keffieh 1993-9”) התיאור הקצר הבא: “העבודה מבוססת על כיסוי ראש ערבי מסורתי עם דגם בשחור-לבן. הכאפייה נרקמה בגדילים ארוכים עשויים משיער אדם, וכך נוצר אובייקט סוריאליסטי. כיסוי הראש, הכאפייה, הקשור לגבריות, נבחן כאן במשמעות נשית הנובעת משימוש בחומר המיוחד – שיער – ובפעולת הרקמה”.

מונה חאטום נולדה בביירות בשנת 1952, למשפחה פלסטינית. בשנת 1975 הגיעה לביקור בלונדון, נרשמה ללימודים בקולג’ לאמנות סלייד (Slade), ומאז נשארה במערב. בימים אלה היא חיה ועובדת בלונדון ובברלין. חאטום, אמנית ידועה ומוכרת, השתתפה בתערוכות קבוצתיות חשובות, ובהן התערוכה של פרס טרנר בטייט בריטן בלונדון ב-1995, בביאנלה בוונציה (1995–2005) ובדוקומנטה בקאסל (2002). בין תערוכות היחיד החשובות שלה התערוכות במרכז פומפידו בפריז בשנת 1994, במוזיאון החדש לאמנות עכשווית בניו-יורק ב-1998 ובטייט בריטן בלונדון ב-2000. בשנת 2011 קיבלה חאטום את פרס חואן מירו, וב-2017 תקבל את פרס הירושימה לאמנות.

בשנות ה-90 החלה חאטום לגדל שיער ארוך ושחור, שמשמש אותה מאז ליצירות אריגה ורקמה. הנושא הפלסטיני על צדדיו השונים – כיבוש, גלות, מאסר ולאומיות – שזור בכל יצירותיה, הן באופן גלוי והן באופן סמוי. הכאפייה, לדבריה, היא גם “סמל להתנגדות הפלסטינית”, ולכן בעלת משמעות כפולה, פוליטית ומגדרית.

באחד מחדרי התערוכה מוצגים בוויטרינה רישומים מפנקסי הסקיצות של חאטום. הכותרת שהעניקה לרישומים באחד הפנקסים היא “דגם כאפייה”. כותרת המשנה היא “chicken wire patterns”, הכינוי האנגלי לרשתות מתכת דקות המשמשות לכלובים של בעלי-חיים, בעיקר לכלובי תרנגולות. הרישום הראשון בפנקס הוא הדגם של הכאפייה הפלסטינית המוכרת בשחור-לבן, שבו בין כל שני מרובעים הסמוכים זה לזה יש מילוי מלבני צר; המילוי והקווים רקומים בחוט שחור. שני דגמים אחרים בפנקס הם העתקים מרשתות של כלובי תרנגולות, שהם פשוטים ובסיסיים יותר. מכאן אפשר ללמוד שחאטום חיפשה ומצאה דגם פשוט של רשת, כלוב או גדר שאפשר לרקום מגדילים של שיער אדם. לצורך עבודות רקמה אחרות שיצרה באותה תקופה (“Recollection”, 1995, למשל) אספה את שערה הנושר באמבט במשך שנים, סירקה אותו, הברישה וקלעה לגדילים ששימשו ליצירות. ייתכן שגם ב”כאפייה 1993/9″ השתמשה חאטום בגדילים העשויים משערה שלה.

הכאפייה של חאטום נרקמה על אריג כותנה לבן הנתון במסגרת רחבה של אריג כותנה שחור העשוי משני פסים מקבילים בכל צד. רקמת השיער השחור בין הפסים המקבילים מזכירה שורה של גלי ים. לעתים חומק גדיל שיער ממסגרת האריג במעין סלסול ומזכיר רישום חופשי, העומד בניגוד מעניין לעבודת הרקמה הקפדנית ולדוגמאות הגיאומטריות. דגם רקמת השיער במרכז הכאפייה הוא דגם של גדר, שבו המרובעים ניצבים ב-45 מעלות למסגרת. הבחירה בדגם הגדר, מעבר לקלות היחסית שבה אפשר ליצור אותו, מעלה על הדעת משמעות נשית-פמיניסטית; היות כלואה מאחורי גדר, או בכלוב של חוקי חברה מגבילים, הן של החברה המסורתית הערבית עצמה והן של הכובש.

במאמר שמתפרסם בקטלוג התערוכה, של קלארי ואליס (Clarrie Wallis), “חומרים ועיצובם”, מציינת הכותבת כי הסלסולים בשוליים רומזים גם לחריגה ממסורת הצניעות בתרבות הערבית הדתית (כמו גם היהודית), הרואה בשיער הנשי ביטוי של מיניות מאיימת. יחד עם זאת, רקמת השיער השחור לעולם אינה עולה על הפסים השחורים של מסגרת האריג, היא תמיד מתחת להם. בכך מרמזת חאטום על היררכיה מעניינת של שילוב והפרדה בין הרובד המסורתי לרובד המודרני.