מי יציל את הבית האדום? (לא האמנים)

כבר 180 שנה שהבית האדום עומד במרכז ההתרחשויות במרחב שכונת שפירא, או כפי שכונתה במהלך הקמתו, “סכנת אבו-כביר”. האזור שעליו הוקם הבית, השוכן בין נחל איילון (מוצררה) לרחובות סלמה, קיבוץ-גלויות ובן-צבי, חולש על הצירים המרכזיים מיפו לירושלים במאות ואולי אלפי השנים האחרונות. באחרונה הפך המבנה הענק לקומפלקס של חדרי סטודיו לאמנים בחלק מהקומה התחתונה וחללי תצוגה בקומה העליונה. למעט פלקט בכתב יד עם מידע שאסף אלעד ירון מפרויקט “המפעל” בירושלים (שעוד נחזור אליו בהמשך), שמספר את סיפור הבית עם כמה טעויות – גלריית הבית האדום ממשיכה מסורת בת 100 שנה של מחיקת הסיפור המקומי והתעלמות מהסביבה למען ערכים כקדמה וחזונות רומנטיים של אמנות או התחדשות עירונית.

בלי להיכנס לדיון על ג’נטריפיקציה ומה עושים אלפיים איש בפתיחת תערוכת מכירה בבית פלסטיני נטוש שכנראה נרכש מנכסי נפקדים – די היה להביט בסביבתו המיידית של הבית האדום כדי להבין שמשהו אינו כשורה. בחצר האחורית של המבנה, שמשמש גם מגרש גרוטאות, ממש מתחת לחלון המרפסת הארוך של הקומה השנייה, מתגוררת זה כמה שנים קבוצה של מבקשי מקלט בשורה של מיטות צמודות בתוך שני מבנים מאולתרים. בערב הפתיחה, בעוד שהמסיבה למעלה נמשכת, הם נאלצו לחכות בסבלנות עד שתסתיים והם יוכלו ללכת לישון. אין מדובר בשכנים, אלא בדיירים בבית עצמו, שמחולק לכמה דירות משנה.

בקדמת הבניין ישבו בראשים מורכנים אנשים שחיו בקומה העליונה עד לפני כשנה וסיפרו על השנים שבהן התגוררו בבניין ושילמו רק ארנונה תמורת ניקוי ותחזוקה, כחלק מהסכם עם בעלי הבית שהתירו להם להתגורר בו לפני כעשור, לאחר שרכשו את המקום ופינו ממנו את המשפחה הפלסטינית שחיה בו עד אותו הזמן. הקבוצה פונתה מהמקום כדי להכשיר אותו לגלגולו הנוכחי. הם דווקא היו מודעים לאירוניה שכאנרכיסטים הם הכשירו את השטח לפינוים שלהם ובכך תרמו לעליית ערכו הנדל”ני של המבנה. רובם מנחשים שגם תורם של האמנים שמשתמשים עכשיו בקומה התחתונה יגיע, והם יידרשו להתפנות לטובת פרויקט דיור גבוה ויוקרתי שיוקם על חורבות הבית. אם לסמוך על הניסיון בתל-אביב, אין זאת השערה פרועה, ובכל זאת אמניות/ים רבים כל-כך משתפים עם העניין הזה פעולה.

כשנפוליאון כבש את יפו

ואולי האמנים באמת אינם יודעים דבר על ההיסטוריה של החלל שעכשיו הם חוגגים בו את “חירותם האמנותית”. מבין שלל המחדלים שתל-אביב סובלת מהם, אחד המרכזיים הוא העדר הסיפור של דרום העיר כמרחב אנושי ושל שפירא כשכונה. כשאין סיפור אין זיכרון, לא נצבר ידע ואין דרך ללמוד מטעויות. אין גם אינטרס משמעותי להשמיש את המרחב בצורה אורגנית לטובת יושביו, מה שבא לידי ביטוי במקומות מרכזיים כמו הבית האדום, שאינו עוד מבנה, אלא נקודת ציון משמעותית בתולדות יפו. כדאי לספר את סיפורו ואת הסיפור של המרחב שבו הוא נמצא.

הבית האדום נבנה על גבולם של שלושה פרדסים גדולים לאחר תקופה סוערת, של שתי מלחמות שתיהן החריבו את יפו. הראשונה התרחשה ב-1799, כשנפוליאון כבש את הנמל, טבח בלוחמים העותמאנים שנכנעו, סירב לפנות את חייליו שחלו באלפיהם במגפות ולבסוף נסוג בהותירו את העיר הרוסה כמעט עד היסוד. המלחמה השנייה התרחשה ב-1831, ונוהלה על-ידי המצביא המצרי אבראהים פח’ה מחד גיסא והסולטאן הטורקי מאידך גיסא. במהלך המלחמה כבשה מצרים את כל שטח החוף שבין מצרים לסוריה וביססה את נתיב המסחר שלה דרך הים. השלב הראשון של בניית הבית האדום הסתיים ב-1840, עם תום המלחמה, כשאוניות מלחמה אירופיות מיהרו לחסל את השחקן החדש בזירה, כתשו את מבצרי החוף של הצבא המורד והחזירו את השטח לסולטאן רק כדי לשוב ולהילחם בחיילים העותמאנים בעצמם על אדמות מולדתם.

הבית, שכונה “בית הבאר”, היה חלק מהמהפכה הכלכלית-אורבנית שאבראהים פח’ה הספיק לחולל בעשר שנות שלטונו, כשהביא איתו ממצרים טכנולוגיה חדישה של שאיבת מים וחולל רפורמה אגררית כשחילק לחייליו המצטיינים אדמות פוריות על שטחי ההצפה שבין יפו לנחל מוצררה. שטחים אלה הפכו לדרך הראשית אל פנים היבשת, והמסחר בהן שיגשג. השקט של אחרי המלחמה, הנמל, מי התהום הגבוהים, הנחל הסמוך וטכנולוגיית הבארות המתקדמת הביאו לפריחתו של האזור. החיילים הפכו לאיכרים ויצואנים של ההדרים המוכרים עד היום כתפוזי ג’אפה. באותה תקופה הוקמה שכונת עג’מי המפוארת – אבני כורכר גדולות נחצבו וסותתו באזור בני-ברק של היום והובלו לשכונה על גבי גמלים; הבארות הקטנות ששימשו להשקיית הפרדסים הורחבו לבתים ענקיים שבהם גרו הסוחרים בחודשי הקטיף ומאוחר יותר במשך כל השנה. הפיגמנט האדום והיקר שבו מצופים רבים מבתי התקופה הגיע מטורקיה, שם נחצב בהרים והובל בקרונות משא לתחנת הרכבת של מנשייה. גילופי עץ מרהיבים, מעשה אומן, ציפו את תקרות הבתים, וציורי קיר עיטרו את החדרים. מתחם הבית האדום, הגובל בנחל איילון, סימן את גבול ההתרחבות העירונית של יפו לכיוון מזרח.

על-פי מסמכים שנותרו ולפי המסורת המקומית, בבית האדום גר שיח’ מוראד. אגדות נרקמו סביב האיש, שנחשב לרובין-הוד מקומי. מקור האגדות כנראה בימי הממלוכים, שהגיעו מאזור קלעת נמרוד שבצפון הרחוק, ורבים מהן קבורים עדיין בבית-הקברות המוסלמי של שכונת שפירא, בפינת הרחובות חכמי-לובלין וקיבוץ-גלויות. ההיסטוריון הצעיר יפתח רענן גילה בבית-הקברות כתובת בערבית קדומה ששינתה מהיסוד את כל הידוע על קשרי הממלוכים עם הנוצרים בתקופת שלטונם של הראשונים. בגלגולו הנוכחי בנוי בית-הקברות סביב אחוזת קבר שמיוחסת לשיח’ מוראד. בין אם נהג לשדוד סוחרים על קיבוץ -גלויות ולהעביר את השלל לאיכרים העניים של הסביבה ובין אם לאו, שיח’ מוראד היה איש אמיד ששאף לצבור השפעה פוליטית וכלכלית במחוז יפו דרך שליטתו בנתיב המסחר מכיוון מזרח למערב.

שיח’ מוראד בנה על ראש הגבעה הגבוהה ביותר באזור אחוזה גדולה ומפוארת שכללה בריכת השקיה וגינת נוי צמודה, שני מפלסים למגורים ואירוח על שטח של 1,600 מ”ר, בתי משרתים, סדנאות, אורוות סוסים, מכלאות לחיות משק ושתי בארות בעומק 40 מ’ שנחצבו ברכס הכורכר. הוא אף הציב אבן שתייה גדולה (סביל) שתקדם את פניהם של הנוסעים מכיוון ירושלים, וכך קיווה להשתלט על הנתיב ולקחת את הבכורה מדרך בן-צבי, שהיתה הפופולרית יותר מבין שלושת נתיבי המסחר העיקריים. הסביל התנשא לגובה רב, וכל מי שהגיע מכיוון הכפר יאזור והדרכים לאורך נחל מוצררה היה יכול להבחין בבית האדום בקלות. רבים בחרו לעצור ליד אבן השתייה המהודרת, שכן הסביל הבא בתור היה מרוחק יותר, ממזרח לכנסייה הרוסית וצמוד למה שהיום הוא קאנטרי קריית-שלום. הסביל הזה מוקף היום חורשות, כלבים משוטטים, גרוטאות וברזנטים.

לאתגר את כל ההנחות הבורגניות

היהודים שהתיישבו בסביבות יפו בשלהי המאה ה-19 ייחסו חשיבות רבה לבתי הבאר, ואלה שימשו אב-טיפוס לבתי היוקרה שבנו באותה תקופה. גם בתים בנווה-צדק נבנו לפי תכנון דומה. בתי הבאר היו גם מקור השראה לאמנים הצעירים שגרו במקום, ובהם ציונה תג’ר, נחום גוטמן וראובן רובין. ייתכן מאוד שגוטמן, שנהג לשוטט בפרדסים של יפו והרחיק עד לגבולות הנחל, צייר גם את בית מוראד, שנחשב לבית היפה באזור והעסיק פועלים יהודים מנס-ציונה בכוורותיו.

באחד מציוריו גוטמן מתאר את השביל, לימים דרך לבון, שמוביל לכנסייה הרוסית מהמקום שבו נמצאת היום קריית-המלאכה. בין ציורי בתי הבאר שלו אפשר לזהות כמה שעשויים להיות בית מוראד. גוטמן, שהעביר את ילדותו ביפו, צייר את הבתים האלו ואת יושביהם בסגנון הרומנטי שאיפיין רבים מציירי התקופה שתיארו את העולם האקזוטי שגילו במסעותיהם בעקבות הכיבושים הקולוניאליים של ארצות אירופה. בתי הבאר בציוריו של גוטמן הם אתרים נטולי הקשר פוליטי או עירוני – גנים סגורים מסתוריים וקסומים, שאולי אכן היו כאלה, אך קיומם היה, כמובן, ממשי הרבה יותר מנופים של סיפורי אגדות. הם היו עמודי התווך של עושרה ועוצמתה של יפו, עיר נמל ערבית בינלאומית שאיכלסה באותה תקופה כ-100 אלף תושבים.

אחוזת-בית, לימים תל-אביב, שאיכלסה אז כ-2,000 תושבים, צמחה מתוך יפו ועל בסיס דרכי התחבורה שלה לכיוון צפון ומזרח, אך בציוריו של גוטמן אין לכך כמעט זכר. יפו שלו שוכנת הרחק באופק, מעבר לחולות. קיבוע דימויה של תל-אביב כעיר שצמחה מקצף הים והדיונות הזהובות מחק את הסיפורים האחרים שחיו לצדה, ובהם סיפורם של יפו, שכונותיה היהודיות, הכפרים והשכונות שסביבה, כמו גם סיפורם של בתי הבאר.

סכנת (פרבר) אבו-כביר לא היה אהוב במיוחד על תושבי האזור היהודים בראשית שנות ה-20 של המאה הקודמת. היחסים בין היהודים לערבים באזור הסלימו לאחר שכל דיירי בית יצקר (שעמד במקום שבו עומד היום בית הנוער העובד והלומד), ובהם הסופר ואיש הרוח יוסף חיים ברנר, נטבחו ב-1 במאי 1921 וגופותיהם נתלו על חומת בית-הקברות, עד שהורדו ונקברו בקבר אחים בבית-הקברות טרומפלדור. מוטות הברזל שעליהם נתלו הנרצחים עדיין נטועים במקומם לאורך החומה החיצונית של בית-הקברות, ושרידי ההרס שליווה את נקמת התושבים היהודים שם עדיין ניכר: מצבות השיש מנופצות, וכך גם כמה ממתחמי הקבורה, כולל זה של שיח’ מוראד. הבריטים ניסו בזמנו לשפץ את מתחם הקבר, אולם גגו נהרס בשנית ושערי המתכת הכבדים נעקרו ממקומם.

לאחר כמה שנים פתח הבית האדום פרק חדש בסיפורו: איש העסקים האמריקאי מאיר געצעל שפירא רכש ממשפחת מוראד את הפרדסים סביב הבית והכשיר את השטח לבניית בתים קטנים שמכר למשפחות יהודיות דלות אמצעים. במקביל התפתחו במהירות השכונות היהודיות של יפו, שלבסוף אוחדו תחת השם “שפירא”, על שם אחת השכונות בשטח שבין שדרות הר-ציון לדרך חיל-השריון. סיפורו של בית מוראד נשכח, והוא עמד נטוש. כמו בתי באר רבים אחרים ברחבי תל-אביב–יפו, מדי כמה שנים פלשו לתחומו דיירים שונים לצורכי תעשייה זעירה ומגורים. הפרדסים נעקרו, בתים ושיכונים נבנו, גדות האיילון הוסטו לכבוד בניית הכביש המהיר והרחבת מסילות הרכבת, ורשת הדרכים הישנה שובשה. רק דרך ישראל מסלנט, שעליה עומד הבית האדום, נותרה שריד לדרך העתיקה שעברה בתוואי הנחל הטבעי.

בשנות ה-70 ביקשה עיריית תל-אביב מקבוצת אדריכלים וחוקרים, ובהם ד”ר אבי ששון, החוקר את בתי הבאר כבר שנים ארוכות, לתכנן את “השער המזרחי” של העיר. הקבוצה התלהבה מהרעיון לנצל את תשתית הדרכים העתיקה מיפו והציעה להשמיש מחדש את הבאר ואת הסביל ולהציב את בית מוראד כשער סמלי לבאים לעיר מכיוון ירושלים. התוכנית נגנזה, אך עיון בה מגלה ששכונת שפירא וכל שכונות דרום תל-אביב בנויות על תשתית רשת הדרכים העתיקות לכיוון מזרח, ולמעשה הן חלק מהמרחב העירוני של יפו כפי שהגדירו אותו בתי הבאר. לפי המסמכים שהותירו אחריהם החוקרים, שכונת שפירא מעולם לא היתה בשר מבשרה של תל-אביב. תל-אביב, מבחינה גיאוגרפית, היא פשוט עיר אחרת.

שכונת שפירא, כמו שכונות רבות אחרות בדרום העיר, נושאת את צלקות מאבקיה, וביתה של משפחת מוראד הוא תזכורת מתמדת לתהליכים הדרמטיים שהתרחשו באזור במהלך מאות השנים האחרונות. אלא שאמני השכונה בחרו להתעלם מכל זה. אוצרי הבית הוסיפו לחומת ההדחקה שלו לבנים עד שזו הגיעה לפנים הבית ממש. אפשר להתעלם מהערבים שהיו ואינם כאן בטענה שזהו שיח שמיצה את עצמו או כל טיעון אחר; אפשר להתעלם מהתכנון העקר וניתוקו הכפוי של המבנה מהמרקם העירוני, לשכוח שהוא שוכן על הדרך שבין יפו לירושלים; אפשר להתעלם מבעיית הפליטים בשכונה בכלל ובפרט מאלה שחיו במבנה עד לא מזמן ופונו כי בעלי הבית מעוניינים לשפר את מעמדו בעזרת אמנות. אבל אפשר היה גם, ולו במעט, לאתגר את כל ההנחות הבורגניות שמובילות לעליית ערך הנדל”ן ולשממה מחשבתית ועירונית, ולבחון אפשרויות אחרות: חיבורים מקומיים שעוסקים בשכונה או במרחב הערבי שסביבה, התייחסויות לסוגיה הקשה של הפליטים או לג’נטריפיקציה המואצת ועוד. כל האפשרויות הללו הן, לשיטת אוצרי האזור, הן כמעט נון אישיו.

“אלה לא דברים שמעניינים אותי”

הבית האדום אינו הדוגמה היחידה לשכחה והתנערות מנושאים מורכבים בטענה שהם אינם רלבנטיים או פוגעים בחופש האמנותי – טענות חוזרות בקרב קבוצות של אמנים צעירים שרק במקרה פועלים בתוך מתחמים פלסטיניים לשעבר, במימון הממסד או חברות פרטיות עם אינטרסים נדל”ניים, תחת כותרות כוזבות של אידיאולוגיה חתרנית.

כמה ימים לאחר הפתיחה בשפירא השתתפתי במפגש הראשון מבין ארבעה של הפרויקט הירושלמי  “המפעל”. השתתפו בו הדס עפרת, נציגי קבוצת “בית ריק”, שמפעילים את המקום, והאוצרת גילי קרז’בסקי, שהגיעה מחו”ל כדי להציג את הפרויקט שלה ושל שותפה כרם הלברכט, “72 של שעות פעולה עירונית“. הפרזנטציה של קרז’בסקי היתה מרתקת והניחה את היסוד לדיון על פרויקט “המפעל” תוך שימת דגש על אחת המחלקות הפועלות בו, מחלקת הייצור. השיחה התייחסה לדינמיקה בין חברי הקבוצה כמעשה אמנות עם מרכיבים רדיקליים של חופש וחירות, במגבלות הלחצים והדרישות העירוניות.

נסיונותיו של עפרת לכוון את השיחה אל הפעולה העירונית המגולמת בפרויקט, שותפות האינטרסים או הבעייתיות בין הממסד בירושלים, שמממן את הפרויקט, לבין הפרקטיקה היומיומית, או לדון במיקומו של “המפעל” בתוך בית עם היסטוריה מחוקה, שרק אחרי פתיחתו התגלה כי היה שייך למשפחה פלסטינית שכמה מבניה עודם בחיים והתגוררו בו עד 1948 – עלו בתוהו. אחד מחברי הקבוצה אף הגיב באמירות כמו “אני לא חושב שזה רלבנטי אם הבית הוא פלסטיני או לא, אלה לא דברים שמעניינים אותי”, וחזר להעמיק בהבדלים שבין יצירה שנעשית מתוך רצון חופשי או כזאת שנעשית מתוך כפייה.

כמו ל”מפעל”, גם לבית האדום, כפי שראינו, יש סיפור, מיקום והקשרים טעונים שההתייחסות אליהם אינה נוכחת כמעט בכלל. בשני המקרים קשה להבין איך זה ייתכן. קשה לתפוס כיצד ומדוע מתפספס הפוטנציאל העצום הטמון בשהות ובפעולה בשני המקומות הללו, כיצד חומקים האמנים המשתתפים מדיון בסוגיות בוערות בהקשרים עירוניים-אמנותיים – דיונים שכדי לנהל אותם בימינו דרוש אמנם אומץ לב אזרחי ואמנותי לא מבוטל, אולם העדרם צועק לשמים.