מגמה חיובית

בתערוכות הגמר במחלקה לאמנות בבצלאל מסתמנת בשנים האחרונות מגמה חיובית. נראה שהבוגרים אינם מסתפקים עוד בהתמחות ובהצגה של מדיום אחד, ופונים לייצר חללים מורכבים יותר, החולשים על כמה מדיומים במקביל ומנסים לייצר חוויה שהיא רחבה, עם תחביר מאתגר, מרובד וקוהרנטי יותר. בחרתי להתמקד בשלושה פרויקטים של בוגרות המחלקה שמייצרות חללים מן הסוג הזה באמצעות אסטרטגיות שונות.

רוני דורון. תצוגה של רגעים

“הר מערה”, תערוכתה של רוני דורון, מוצגת בחלל הגדול של הגלריה המרכזית ועוסקת בעיקר בציור אקספרסיבי על אובייקטים מן הנמצא (found objects). המשטחים עצמם, לרוב שאריות של קירות גבס עם קצוות קטומים או חתוכים, משמשים מצע לציור שעליו דורון מנחיתה ג’סטות מכחול מהירות בגוונים ראשוניים של שחור, לבן, כחול ואדום.

הציור, התחריט וההטבעות מבקשים להתרחק מדימויים קונקרטיים ומזוהים, אך פה ושם מבליחים ואגינות עם פתח מוזהב ושיער ערווה שחור וסמיך ודימויי הרים ילדותיים, הניבטים גם מקווי המתאר של משטחי הציור וגם מן הציורים עצמם.

הציורים – התלויים או נשענים על הקירות בגבהים ובגדלים שונים, מחצי גיליון ועד משטח בגודל דלת הנשען בכבדות אל הקיר – מייצרים תחביר קומפוזיציוני המתחלק לקבוצות של שלושה-ארבעה ציורים בדופנות החלל. יש רגע שבו הציור מתנתק לחלוטין מהקיר ומונח על הרצפה בפינה. האובייקט מורכב משני משטחי קרטון חומים מטים לנפול וחסרי טקסטורה הצמודים זה לזה. על המשטח הקדמי ניתן לזהות תחריט שהוא הטבעת נגטיב שחור של ציור גבס התלוי בכניסה לחלל. לא ברור מדוע בחרה דורון להכפיל דווקא את הדימוי הזה, אך כשנתקלים בו שוב הוא נחווה כדז’ה-וו צורני ומעורר רצון לחזור ולחקור שוב ושוב, באמצעים מדיומליים שונים, את הדימוי והיפוכו, בדומה אולי לשמה של התערוכה, “הר מערה”.

חלקו האחורי של האובייקט נוטה בקיפול קדימה, משוח בצדו הפנימי במשיחות מכחול עבות ולבנות, כאילו מבקשים שני החלקים שהוצמדו בלידתם להיות אובייקט שבין ציור לפסל, אבל אפילו המרחק הקטן בינם לבין הקיר מייצר קלאוסטרופוביה קלה ותחושת דחיסות ואינו מאפשר להקיף אותם או לראות את צדם המוסתר.

העבודות של דורון הן עדות לשיטוט, תודעתי ופיזי, להתקפים אימפולסיביים של מכות ומשיחות מכחול, של חזרה אובססיבית ושל ניסיון לשלוט בתוצרים – ובאותה נשימה להעניק להם עצמאות. זו תצוגה של רגעים, של הבלחות, שיהיה מעניין לראות לאן יתפתחו בעתיד.

מיכל בן–יעקב. נשדד בחטף מכל אוצרותיו

את שם הפרויקט של מיכל בן-יעקב אבקש להשאיר לסוף. כאשר אני מבקרת בתערוכה קבוצתית, אני מנסה בתחילה להימנע ככל האפשר מלזהות את שם האמן, לקרוא את הטקסט הנלווה או את שם העבודה. אני מבקשת להביט ביצירות ללא מתווכים, ללא ידע מוקדם, וכך לחוות אותן כשלעצמן.

במקרה של הפרויקט של בן-יעקב, התברר שזוהי אסטרטגיה נכונה. בחלל הגלריה הקטנה מייצרת בן-יעקב מיצב שהוא מין שעטנז מטושטש המזוהה בכל זאת כבית-תפילה מובהק. המיצב בנוי ממחיצה בגובה המותניים עם מעבר באמצעו. במרכז החלל מוצב מין מזבח, ומאחוריו טריפטיך עם שלוש קשתות. המיצב בנוי ככל הנראה מעץ שעליו הודבק טפט דמוי שיש שחור-לבן, שאמור לשוות למקום מימד נצחי ומעורר השתאות, כביכול, אולם קילופי הטפט בפינות המבנה חושפים את ארעיותו והתכלותו.

מעל למזבח משתלשלים שני אשכולות של נורות ניאון המאירות את החלל. בצדי המזבח נפערים שני פתחים מלבניים המוארים בפסי ניאון כחולים המזמינים להושיט יד פנימה, ובכך מזכירים את מכונות המזל השכוחות, פעורות הלוע, בעלות ראש המדוזה, שמעניקות תמורת מטבע שחוק מושג מדומיין על העתיד להתרחש.

החלל של בן-יעקב חף מכל חפץ או תמונה מלבד המיצב הקדוש, כאילו נשדד בחטף מכל אוצרותיו ונותר מרוקן מכל סממן תרבותי או היסטורי. התקרה בחלל, כבחללי תפילה רבים, גבוהה ובעלת טקסטורה, אך במקום אור טבעי הפורץ פנימה, ויטראז’ים מרהיבים או ערבסקות מורכבות ועמוסות פרטים – ניצבת רק תבניתה הקדוחה, המעופשת, מלאת קורי העכביש של תקרה בחלל ארעי ומשתנה תדיר.

במיצב של בן-יעקב אין קדושה, אין הבטחה לעתיד טוב יותר, אין תקווה. שם הפרויקט הוא “מקדש ציפורניים”. בן-יעקב מבקשת ליצור מבנה כלאיים המאגד בין כתליו את עקרונותיהם האדריכליים ואת האימה והמורא שעשויים לעורר שני המוסדות, היכל הקודש ומכון היופי. את המושגים נצח והתכלות, סגידה וכיליון ניתן להחיל על שני המוסדות באותה הנשימה – על תעשיית היופי שמייצגים גם מקדשי מכוני הציפורניים, ועל הממסד הדתי שמכיל גם בתי-התפילה. החיבור הזה, השעטנזי, שבן-יעקב מבטאת דווקא באופי המינימליסטי של המיצב ובדלות אמצעיו הוא חיבור ליטרלי ומוכר, ובו בזמן הוא היבריד הומוגני באופן מטריד.

נטלי אביגדור. הצעה לשקט

הכניסה למיצב של נטלי אביגדור, “Waiting Room”, הנמצא בקומה השלישית, מזכירה כניסה למערה או לקבר. החלל נמצא מתחת לאדמה, ורצפתו מכוסה בחול ובחצץ. באמצעות שימוש באלמנטים פיסוליים, הקרנות וידיאו ומה שנראה כקופסאות אור מייצרת אביגדור, כמו מציגים אחרים בתערוכה, חלל אלטרנטיבי, מציאות מקבילה, עולם שנבנה על יסודותיו של המבנה הקבוע ושואב ממנו השראה.

בפינה השמאלית של החדר מוצבים שני מכלי מים שחורים וגדולים שאביגדור פערה בתחתיתם דימויים של בארות מים, המורכבים ככל הנראה מקופסאות אור עגולות שעליהן צוירו כתמים מופשטים בגוונים של כחול. את שלושת פתחי האוורור העגולים שבקיר המקביל הקיפה אביגדור בקופסאות מרובעות הצבועות בצבעי אדמה. מפתחי האוורור משתפלות יריעות הצבועות באותו האופן, ועליהן מוקרן סרטון וידיאו שבו נראים אנשים צועדים בהילוך אטי.

פתחי האוורור אינם מכוסים, וההעמדה הזו מייצרת שלוש דמויות של נשים מדבריות, קפואות, שפרצופן פעור וחשוך והן חסרות הבעה או קול. במרכז החלל משתלשל משרשרת ברזל עבה פעמון ענק הצבוע בצבע מלט, המעניק אשליה של יציקה כבדת משקל ומזכיר פעמון כנסייה בקצה של צריח. על הקיר הנגדי מוקרן סרטון וידיאו צר ממדים ובו נראית אשה מנגנת בפסנתר.

קשה לקבוע שהחלל של אביגדור מהודק מבחינה תמטית או שהוא אכן מעביר את הצופה חוויה שהיא שלמה וגדולה מסך חלקיה, אך בעיני החלל הזה, הדמום, הקפוא ומנותק מן הזמן, שבו נשמע רק קול הצעדים השורט את הקרקע, הוא הצעה לשקט. טפטוף המים הריתמי שאינו נשמע, משב הרוח המדברית הנוגע בכנפי שמלתן של הנשים ללא קול, הבלדה הנוגה שאינה בוקעת מן הפסנתר, קול המכה הגלום בפעמון הכנסייה – כל אלה הם הצעה לדממה מוחלטת תחת מה שהיה יכול להיחוות כקקופוניה של סאונד, צלילים ומראות.

האקדמיה לאמנות בצלאל, ירושלים, תערוכת הגמר של המחלקה לאמנות. נעילה: 29 ביולי 2016
א’–ה’, 10:00–21:00, ו’, 10:00–15:00