CCA

  • לחיות לנצח, בענן

    דברים שנשאו זהר אלמקייס ואלינור דרזי בשולחן עגול שנערך ב־10 בנובמבר במסגרת תערוכתה של רות פתיר, ״אבא שלי בענן״ (המרכז לאמנות עכשווית – CCA, תל אביב), באוצרותה של תמר מרגלית

  • ״אקט של היפוך רבייתי״

    “לא פעם דובר על האופן הפרדוקסלי שבו התקדמות הטכנולוגיה בתחום התקשורת למעשה מסבכת את היכולת האנושית לתקשר. היום, נראה שהאפשרויות שמציע העולם הדיגיטלי מסרבלות גם את הרצון לדבר עם, או לזכור את, המתים”. קרן גולדברג על “אבא שלי בענן” של רות פתיר במרכז לאמנות עכשווית

  • אמנות ההשתנות והתנועה

    “הבחירה בחומר הפשוט, עץ הסנדוויץ׳, וצביעתו בגימור באיכות גבוהה מתריסים גם כנגד כובד הראש האידיאולוגי של אבות הפיסול הישראלי. יש ממד מרענן בשילוב חומרים קלים והקפדה חמורה על הפרטים, שאמנם מעניקים למיצב חזות רצינית, אך כזאת שלא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי”. יהונתן משעל על תערוכתו של ראובן ישראל במרכז לאמנות עכשוווית

  • בשבילים לא מסומנים

    “ליטביץ הציעה דיבור עם המיתוס בשפתו שלו, ובאופן (אולי לא) מפתיע בחירה זו הצליחה לחלץ מתוכו הרבה יותר. במקום לנתח סיפור בחדר המתים היא הניחה אותו בלוקיישן חדש כדי לברר מה קורה, במקום לדבר על המיתוס היא חיה אותו”. ידידיה גזבר על תערוכתה של אלה ליטביץ

  • “הדחפים התת מודעים הסתנוורו מהשמש הקופחת”

    ״התערוכה מצליחה להפוך את המרכז לאמנות עכשווית למה שהוא – חלל ישראלי-תל אביבי-מקומי, זוהר בעליבותו, מונמך בתקרתו, מהבהב בתאורתו״. קרן גולדברג על ״זיכרון חרבות״, המרכז לאמנות עכשווית

  • מוזיקה שקולה

    ״לצד המושגים והעיסוק בטכני, במגדרי ובקומפוזיציוני, צבר מתעניינת ועוסקת גם באנושי. היא מתרגמת מערכות יחסים לפעולות פרפורמטיביות המפעילות את האובייקטים שהיא בונה. באמצעות האובייקטים ובאמצעות אנשים נוספים צבר מבטאת תגובות ורגשות אינטימיים-ארוטיים כמו גם אלימות וכוח״, גילי סיטון על התערוכה ״מלודיות של נזק וודאי (אפוס 3)״ במרכז לאמנות עכשווית CCA תל אביב

  • חסמב”ה בצהלה

    אמש נחשף “החלל הסודי” של התערוכה הקבוצתית “קדם-קודם-קדימה” ב”משכן פרטי בצפון תל-אביב”. העבודות, 15 במספר, הוצגו רק בפני קומץ נבחר של אמנים, אוצרים ואנשי עסקים, ורק במהלך ערב אחד. אוצר המרכז לאמנות עכשווית, ניקולה טרצי, דווקא מרוצה מהקונספט. קרן גולדברג פחות

  • ניחוח חו”ל מובהק

    “המפגן האוצרותי של ‘קדם-קודם-קדימה’ מצליח לפרקים לשרטט קשרים אינטליגנטיים ורגישים בין העבודות ולזקק הוויה מזרח-תיכונית מתוחה בין הכאן ועכשיו לעול האדמה ההיסטורי. אלו מסתייעים רק כאשר הוא משתחרר מהשאיפה הבולמוסית של עולם האמנות הגלובלי לעכל הכול, עכשיו ומהר”. קרן גולדברג על “קדם–קודם–קדימה”

  • היה היה פליט

    “בימים אלו כל דיון ביצירה אמנותית עלול להיראות תפל, חלש ומנותק. אך דווקא משום כך תערוכתה של אלהם רוקני, המציעה זווית רעננה והומוריסטית על יחסי האמן-פליט, חשובה במיוחד”. קרן גולדברג על תערוכתה של אלהם רוקני, “שבעה עבד אל-כרימים”, במרכז לאמנות עכשווית, תל-אביב

  • המלצת השבוע: שטיפת מוח למחשבים בלבד

    “מה שפגלן משיג הוא יותר מחוויה אסתטית וסיפור טוב על טכנולוגיה חדשה. סרטו של פגלן הוא אזהרה”. רונן אידלמן מצייד אתכם במידע שבלעדיו תערוכתו של טרבור פגלן במרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב תיראה לכם כמו סיוט מ”התפוז המכני” (וזורק מלה טובה על מיכל בראור)

  • ניקולה טרצי ינהל את המרכז לאמנות עכשווית

    טרצי, יליד איטליה, בן 35, ניהל בשנים האחרונות את התוכנית ללימודי תואר שני בבצלאל, אצר תערוכות בינלאומיות רבות ופירסם מאמרים בכתבי-עת מובילים לאמנות. מייסד המרכז, סרג’יו אדלשטיין, ימשיך לשמש יו”ר הוועד המנהל

  • “רציתי שהצופה ירגיש מה זה להיות בעמדת כוח שמשלהבת קהל”

    “אין ספק שהבורקסים בחלל המליאה של העירייה בירושלים מחווירים אל מול ההדר שבשואו האמריקאי. העבודה כולה היא סוג של תרגום מינימליסטי לאסתטיקה של המופע הפוליטי האמריקאי, מהטלפרומפטרים הנשיאותיים ועד השטיח”. רות פתיר משוחחת עם טלי קרן על תערוכתה “החותם הגדול”

  • מנהל ה-CCA בתל-אביב, סרג’יו אדלשטיין, מסיים את תפקידו

    אדלשטיין, מי שייסד את המרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב (cca) וניהל את המקום מאז הקמתו בשנת 1997, מסיים את תפקידו. בחודשים הקרובים יחפש צוות המרכז מנכ”ל’/ית ואוצר/ת חדש/ה לתקופה של חמש שנים

  • המלצת השבוע: תנאים של אמפתיה

    “מסקרן לראות כיצד חוקרת ברייץ את נראותו של משבר הפליטים בתרבות הפופולרית, ואולי גם את ייצוגו – הצדקני לרוב – בעולם האמנות דרך מנגנון הומוריסטי ומשחקי”. קרן גולדברג על תערוכתה של קנדיס ברייץ, “סיפור אהבה”, במרכז לאמנות עכשווית, תל-אביב

  • איך בונים בית?

    ביחסי החליפין בין אידיאולוגיה ופעולה, תרבות ודימוי, מוגדר מחדש גם מעמדו של הצלם-אמן-מתעד כעובד מן המניין, חסר קדימות לבעלי מקצוע אחרים, וכפוף כמוהם למנגנוני הייצור, השכפול וההפצה העכשוויים. גלעד רייך על התערוכה “קינון” של גסטון צבי איצקוביץ

  • אסתטיקה מעל תוכן: אידיאולוגיית האגו הגברי

    “איך ייתכן שהכותרת ‘אמנות’ מעניקה לגיטימציה לפנטזיות אונס ולייצוגים סקסיסטיים של גברים נורמטיביים ופריבילגיים?”. טיה הנאור על סקסיזם כאידיאולוגיה באמנות ישראלית עכשווית.

  • סוג של זמזום קולקטיבי

    “דוניץ מהלכת בזהירות על הגבול שבין רעש למוזיקה, שבין הרפלקסיביות העקרה לקונטקסט הרלבנטי. הגוף האנושי הוא-הוא המדיום עבורה – אך יש לזכור שאותו גוף מגיע בתצורות שונות, דבר שהעבודות רומזות אליו, אך מבקשות אולי להצניע לטובת דקלום המנון אחיד”. על תערוכתה של מאיה דוניץ במרכז לאמנות עכשווית.

  • ספירת מלאי 2

    “חשבתי על מלות הסיום של השיר על דלת העץ: ‘שמי אינו עליסה וזאת אינה ארץ הפלאות’, עד כמה הן מתאימות לכך שהבית הנטוש והיפה הזה יהפוך במהרה לבניין יוקרה, כחלק מאותו מערך כלכלי שאינו עוצר ואינו מתעכב על הדקויות שמרכיבות אותו”. ענת ברזילי ויהונתן משעל משוטטים בגלריות של תל-אביב–יפו.

  • מאמץ הסברתי

    בתערוכתו “שלוש מכפלות” ממשיך ניר עברון לחקור את היחסים בין טכנולוגיות צילום לפוליטיקה של המבט, אולם המעבר מווידיאו לסטילס מדגיש לרעה את הצדדים הדידקטיים בעבודתו, ומחליש אותה.

  • ההאקר כסוכן מהפכני

    ״בנקים נשדדים באישון ליל ללא ראיות של מסכות שוד, סודות של מעצמות מודלפים מאחורי הקלעים, עמודי בית משנים את פניהם, תמונות עירום של אליטות התהילה מופיעות לפתע במהדורות החדשות. זוהי מהפכה כאוטית, חסרת סדר ואוריינטציה, והחיילים שלה הם ההאקרים״.

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?