מוזיקה שקולה

בעקבות תערוכתה של נעמה צבר, “מלודיות של נזק וודאי (אפוס 3)”, אשר מוצגת בימים אלו במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, שוחחנו על שברים חברתיים ופוליטיים, תחזוק מערכות יחסים אינטימיות בין גוף לאובייקט וטשטוש וחציית גבולות אמנותיים. כל אלו, ביחד ובנפרד, מולידים אצל צבר גופי עבודות אשר מתפקדים בעת ובעונה אחת כפסלים, ככלי נגינה וכאובייקטים שפקעו משימוש וסודרו מחדש.
בקומת הגלריה התחתונה מפוזרים שברי גיטרה חשמלית על רצפת החלל, ביניהם מתוחים מיתרים. זהו רישום רצפתי מורכב מאובייקטים שהיווה בסיס לפרפורמנס שבוצע בחלל על ידי קבוצת מוסיקאיות מקומיות והאמנית עצמה. כעת מבקש הרישום, כמעין הזמנה שותקת, להתעורר לחיים ולהתנגן שוב באמצעות קהל המבקרים. בקומה השנייה של הגלריה מוצבת בצמוד לקיר שורת מגברים אשר תפקידם לפזר את צלילי הרישום מהקומה התחתונה. הכבלים שנמתחים מהקופסאות יוצרים רישום פסים נוסף, שחור, על רצפת החלל. על הקירות מסביב תלויות עבודות ש”אינן סונאריות” – צילומים המתארים את חלקי גופה של צבר החודרים ומציצים מתוך קירות לבנים. בחדר האחורי מוקרן וידאו שמתעד את פעולת הפרפורמנס-קונצרט של התרחשות פורמליסטית מדודה עד סוערת, אשר מסביר גם את “אופן השימוש” בכלים.

צבר החלה את דרכה כיוצרת בעולם המוסיקה. בשנת 2000, כשהחלה את לימודיה במדרשה לאמנות, השתלבה המוסיקה באופן אורגני וטבעי בהחלטתה להתמסר לשדה האמנות הפלסטית.
“מוסיקה היא המקום הראשון בו מצאתי מפלט, ששאבתי ממנו השראה״, מספרת צבר. ״זה הכלי היצירתי הראשון שהתמחיתי בו וברגע שהתחייבתי למקום של אמנות פלסטית המוזיקה נרקמה פנימה. בסטודיו התהליך מתחיל מהוויזואלי ומהפורמלי; מהגוף, הצורה והיחסים ביניהם. הפעולה במערך ויזואלי אמנותי קודמת לצליל. ב׳מלודיות של נזק וודאי׳ הדבר מתבטא בשבירה של הגיטרה והאפשרויות שלה מבחינה סונארית״.

שבירת הגיטרה כמעשה סימבולי היא מהלך קריטי בעבודתה של צבר ומסמנת מבחינתה שבר היסטורי, חברתי ופוליטי שכרוך בייחוס מגדרי. צבר שוברת את הגיטרה בסטודיו, מקבעת את השברים שהתפזרו לרצפה, ומותחת ביניהם מיתרים. המפה הסונארית הזו, שבה ומתפקדת שוב ככלי נגינה מתוך מערך של סדר חדש.
“בשבילי העבודה מתחילה אחרי השבר״, אומרת צבר. ״המהלך של שבירת הגיטרה מושרש בתוך מערך היסטורי של מוסיקה שמיוחס לגברים. אני חוזרת אל השבר הזה ובונה אותו מחדש מהמקום שבו ההיסטוריה המוסיקלית השאירה את האובייקט. מה שנמצא בחלל זו בעצם הפעולה הפיסולית שמתרחשת אחרי השבר. היא מוסיפה ש״במובן מסוים יש כאן גם מהלך דאדאיסטי, לתת ליד המקרה לארגן את החלל. בכל פעם שאני מקימה את החלקים אחרי השבירה הפרפורמטיבית והקליימטית, הם מפסלים מחדש את השבר״.

זו לא הפעם הראשונה שצבר מאפשרת ליד המקרה לעצב ולשמש נקודת מוצא לעבודתה. בסדרת העבודות ״Transition״ למשל היא מייצרת ציורי-מגבר מקרביים של גופי הגברה. כל אחד מה”ציורים” הללו מורכב ממגבר שצבר פירקה ומהחיווטים שהוצאו מתוכו וסודרו מחדש. פרט לפונקציונליות של האובייקט, שממשיך לתפקד כמגבר, מפליאה צבר לרשום בטכניקה מינימליסטית את הפרטים האלקטרוניים ולהפיק יופי, עדינות והרמוניה מהקופסא המגושמת.
“חשיפת המנגנונים שמפעילים את האובייקטים שנמצאים סביבנו כל הזמן היא אקט אינהרנטי לעבודות שלי” קובעת צבר. “יש משהו בלקחת את מאחורי הקלעים הטכני ולהפוך אותו לחלק הוויזואלי של העבודה. העניין הטכני קשור גם להכרות שלי עם האובייקטים מסביבי, הרצון להבין ולחשוף את המנגנונים שלהם, וגם להשתמש בהם בתור הפלטה שלי. הפירוק חושף מערך של חיווטים שאני חייבת להיות כפופה לו: זו הפלטה שלי. מבחינתי זה לפעול בתוך גבולות, כולנו פועלים בתוך גבולות”.

נדמה שצבר מתעקשת בעבודתה לייצר סדר חדש ולערער את הגבולות, לא רק מבחינת מנגנונים מכניים אלא גם מבחינת מה, ובעיקר מי, מפעיל את המנגנונים הללו. בעבודות המיצג מרובות המשתתפים שהיא מציגה ברחבי העולם, מקפידה צבר לעבוד עם יוצרות מקומיות; יוצרות נשים אשר מגדירות את עצמן “נשים” או “נשים שאינן משויכות מבחינה מגדרית”.
“זה העולם החדש שאנחנו חיים בו״, היא אומרת, ״זה המקום שאנחנו מפנות לעצמנו ואחד מהצעדים הכי חשובים לאנושות לדעתי. ההנחה שעודה נפוצה כיום היא שסוג כזה של יכולות טכניות שייך לגברים. אני חושבת על נשים מוזיקאיות שעובדות איתי ועל המקום שלהן במערך המוסיקלי והמגדרי הזה. בתור אישה חשוב לי להיות עצמאית במובן הזה כי הכל חלק מאותו מערך של שליטה. השיח הזה מאוד הכרחי בעיניי״.

לצד המושגים והעיסוק בטכני, במגדרי ובקומפוזיציוני, צבר מתעניינת ועוסקת גם באנושי. היא מתרגמת מערכות יחסים לפעולות פרפורמטיביות המפעילות את האובייקטים שהיא בונה. באמצעות האובייקטים ובאמצעות אנשים נוספים צבר מבטאת תגובות ורגשות אינטימיים-ארוטיים כמו גם אלימות וכוח. הדיאלוגים הללו מתרחשים בינה לבין האובייקטים, בין הצופים לפרפורמריות, בין הצופים לאובייקטים.
“המערך הפיסולי של העבודות הוא אינטימי ומיני, מערך שבו גוף קרוב כל כך לגוף”, היא אומרת. ״האינטימיות מתבטאת מבחינתי בהכנסה לתוך מערך חדש, למקום של תקשורת ואנושיות בין הצופים בהופעה, או בגוף הפרפורמטיבי של הנשים. החומרים בעבודות שלי נושאים איתם מטענים תרבותיים והשימוש בפיסול מאפשר מערך יותר קרוב של יחסים ושל תקשורת. מבחינת ׳מה שנשאר׳ אחרי הפרפורמנס, האובייקטים לא מחייבים מגע ואני מתעקשת שלא יהיה כתוב ׳מותר לגעת בעבודות׳. יש את המחשבה שאם לא נוגעים באובייקט אז האובייקט לא קיים והעבודה לא מתממשת. אבל העבודות לגמרי מתקיימות גם כשלא מפעילים אותן, לצד זה שההבנה והקריאה שלהן מתרחבות בזמן שכן מפעילים״.

בתערוכה “מלודיות של נזק וודאי” מוצבים שני גופי עבודות מגובשים זה לצד זה. תפקידם להפרות האחד את השני. הראשון כולל את האובייקטים משברי הגיטרה והמגברים, והשני הוא סדרת צילומים המתארת את צבר מחדירה, מטביעה או חושפת את גופה מבעד לעומקם של קירות הסטודיו שלה. הגוף הרך מפלח את המשטח הנוקשה, וזה מקבל אותה אליו בהכנעה חרישית.
“החור חושף את החלל שמאחורי הקיר ואז אני מחדירה את הגוף הנשי, את הגוף שלי”. היא מסבירה. ״זו פעולה מידית שיש בה משהו מאוד אינטימי ופשוט. הפעולה מתייחסת למה שנמצא ׳מאחורי הקיר׳, אם זו אמונה או החלל שאנחנו לא חושבים עליו רוב הזמן. זו גם חדירה אל הגבולות ואל המערכות שאנחנו חיים בהם, חופש תנועה והתרחבות של הגוף לתוך הארכיטקטורה המוכרת. אני רוצה להפר את החלל שאני חיה ויוצרת בתוכו”.

בשנתיים הקרובות מתעתדת צבר לנדוד בין כמה יבשות עם עבודותיה, ואלו יעניקו אינטרפטציה מחודשת לעבודות קודמות, או יתגבשו כמיצבים ואפיקים פרפורמטיביים תלויי מקום.
“׳מלודיות של נזק ודאי׳ היא עבודה שתנדוד עוד הרבה״, היא אומרת. “אני חושבת שיש בה משהו מאוד נכון לתקופה שלנו מבחינת נוף של שברים, גם בהקשר הפוליטי-מדיני, וגם מתוך צורך להסתכל על מה שנמצא, לחשוב אותו מחדש ולראות איך לפעול בכל זאת. בנוסף, אני עובדת על גוף עבודות חדש שנקרא ׳Dedicated׳ שעוסק בארכיטקטורה קיימת שאני חותכת ומוציאה ממנה חלקים, ובהיסטוריה אישית פרטית, לא בהכרח שלי״.

לקראת סוף השיחה צבר נושמת עמוקות ולוקחת רגע לנסח את התחושות והרושם שהייתה רוצה שיישארו מהתערוכה.
“אני אף פעם לא אומרת את זה, אבל הייתי רוצה שתהיה הרחבה של קריאת העבודות שלי באופן מאוד חשוף וכנה. לפעמים אני מרגישה שההבנה של העבודות היא מאוד ליטרלית מבחינת המוסיקה, והייתי רוצה שיצאו מהתערוכה עם הבנה יותר רחבה של התכנים, ולא ייתפסו לכך שיש פה עוד מדיום שמייצר סאונד. בעיני יש בארץ עדיין שמירה הדוקה על גבולות, גבולות זה דבר מאוד חשוב בישראל”.

“מלודיות של נזק וודאי (אפוס 3)”, נעמה צבר
המרכז לאמנות עכשווית CCA תל אביב
אוצרת: חן תמיר
נעילה: 9.2.19