אסתטיקה מעל תוכן: אידיאולוגיית האגו הגברי

בדצמבר 2015 נערך ערב “קולנוע טרנסגרסיבי ישראלי” במרכז לאמנות עכשווית בתל-אביב. איש מהצופים לא אמר מלה לנוכח סצנת אונס בסרט של ניק זד משנות ה-80. האונס הוצג כמעשה חסר משקל ואף משעשע. שתיקתו של הקהל נמשכה גם כשהוצגה עבודת הווידיאו המזעזעת לא פחות של אורי דרומר, שבמהלכה הוחדרה ידית של מפתח ברגים לאיבר מין נשי בבימוי פסיבי וסטרילי המנטרל את האלימות שבמעשה. יצירות אלימות אלה מצטרפות לתערוכות ואירועים אחרים שבהם נשים מוצגות כתת-אדם וכסמל סטטוס לגבריותו של האמן.

איך ייתכן שהכותרת “אמנות” מעניקה לגיטימציה לפנטזיות אונס ולייצוגים סקסיסטיים של גברים נורמטיביים ופריבילגיים בגיל העמידה? התשובות שקיבלתי עד כה מסתכמות בכך שבאמנות מותר הכול וש”הערך האמנותי” הוא שחשוב. שלא במפתיע, המשיבים אף ניסו לשכנע אותי שאני לא מבינה את העבודה הספציפית, וכנראה גם לא ממש מבינה באמנות בכלל.

“הערך האמנותי” המדובר פירושו בחינה של עבודת אמנות מזווית אסתטית בלבד. זו גישה אנטי-אמנותית, שמזלזלת באמנות ומנטרלת את כוחה. לטענת הסוציולוג פייר בורדייה, גישה זו, המנתקת בין האסתטיקה לתוכן, מקורה באורח חייו של מעמד סוציו-אקונומי גבוה. בורדייה קישר בין חיי נוחות ונחת לבין עיסוק באסתטיקה בלבד בטענה ששניהם מתבססים על אותו עיקרון (הביטוס)[1]. כיום ניתן גם לומר שמקורה של גישה זו, העוסקת באסתטיקה בלבד, הוא בבורות, אך זו עמדה נאיבית מעט.

מישהו בוודאי כבר חשב על השאלה מה לעזאזל מלמדים אמנים בבתי-הספר לאמנות. האם יש סיבה לכך שאין שום דגש על תוכן בבתי-ספר לאמנות? האם יש סיבה לכך שלא מלמדים אמנים את ההשתמעויות האתיות של תיאוריות ביקורתיות כגון פמיניזם, מרקסיזם ופוסט-קולוניאליזם? האם יש סיבה לכך שלא יורדים לעומקה של משמעות הדימוי? האם יש סיבה לכך שבאמנות אין כל דגש על מוסר או זכויות האדם ?האם יהירות התחום היא הסיבה לכך שאמנים יוצאים לעולם כשהם מנוערים מכל אחריות על התוכן המיוצג ביצירותיהם?

הגישה שמקדמת הפרדה בין אסתטיקה לתוכן חולשת כרגע על כל מוסדות האמנות – בתי-ספר, גלריות, חללי אמנות ציבוריים, מרצים ואמנים. זו גישה המולידה אמנים ואמנות הרחוקים מלהיות שוברי מוסכמות. יתר על כן, זו גישה שהיא כלי בידיהם של בעלי הכוח בחברה והיא משרתת אינטרסים כלכליים, נורמטיביים ודכאניים. אין צורך להרחיק לכת כדי להיווכח בכך. די להיזכר בכמה תערוכות ואירועים מהחודשים האחרונים.

אווירה של כיבושים מיניים אינפנטיליים: צורה וצבע כערך עליון

בספטמבר האחרון נפתחה תערוכתו של האמן טל ר’ בגלריה זומר לאמנות עכשווית בתל-אביב. שמה של התערוכה הוא “The Drawing Class”, שם המרמז לשיעורי הרישום של מודל עירום המושרשים בתולדות האמנות. ציוריו של טל ר’ מלאים בדמויות של נשים שדיגמנו עבורו. בכל ציור דמות אחת בלבד; כמה מהן עירומות למחצה, מוצבות בתנוחות מיניות. את הנשים שבציוריו פגש האמן בברים או בבתי-קפה. כל אחת מהנשים הזרות שצייר “סיקרנה” אותו, והוא ניגש ושאל אם תסכים לדגמן לו בביתה או בבית-מלון. לטענתו, וכפי שמצוין בטקסט התערוכה, הוא אינו מדגיש את דמות האשה המדגמנת עבורו, אלא הופך אותה לחלק אינטגרלי ממכלול, כלומר מצייר אותה כפי שהוא מצייר את שאר האובייקטים בחלל הציור. ציוריו מרשימים בצבעוניותם ובגודלם ומזכירים ציירים מודרניים באופן שאפילו מי שאינו מבין באמנות מסוגל לזהות (כפי שכתבה כבר גליה יהב).

הציוריות היא המוקד המודגש והמוצהר של טל ר’. התייחסותו לדמות האשה וכן לנושא “שיעורי הרישום” היא חלק מעיסוק נרחב יותר ב”תולדות האמנות” ובמסורת המודרנית בפרט. לכן למשל הוא מצייר את דמות האשה באותו האופן שבו הוא מצייר את שאר הפריטים בחדר. המוקד הוא הציור כציור ולא ייצוג האשה או ייצוגי נשים. משמעות הדבר היא שהאמן צייר נשים ובחר שלא להתייחס באופן מוצהר למשמעויות של אותם ייצוגים והשפעותיהם; בעיניו, כנראה, אופן הייצוג אינו רלבנטי למסר ולמשמעויות העולות מן העבודה. האם החלטתו שלא להתייחס למסרים החברתיים המועברים באמצעות ייצוגים משמעה שאין מסרים בייצוגיו? והאם האופן שבו הנשים מוצגות בציוריו באמת אינו רלבנטי לאמן?

תוכן העבודות והמסרים המגולמים בייצוגים לעומת הפן האסתטי שלהם חושפים מבט גברי קלאסי ובנאלי[2], המתמצת נשים לכדי אובייקטים מיניים לשימוש הגבר וכסמל סטטוס. ייצוגיו של טל ר’ מתמקדים בדמות נשית פגיעה וזמינה, באווירה מינית מאוד, המוצבת אל מול הצופה המוצב במקומו של האמן, כשלעתים ידו המציירת והסמכותית מציצה משולי הציור. ייצוגיו מממשים תפקידי מגדר המציגים את האשה ככנועה ופסיבית, מי שמהותה מסתכמת בשירותיה המיניים לגבר, לצייר, שזהותו הכוחנית בציור נוכחת באמצעות ידו המציירת. אלא שהוא, שלא כמוה, נותר מוסתר, כמי שמכתיב ומתבונן. ניתן לראות זאת בכל פרטי העבודה, החל מהנושא, דרך שמות העבודות וכלה בייצוגים של הדמויות.

הנושא, רישום מודל עירום, מגיע ממסורת אקדמית שבה סטודנטים גברים נהגו לרשום את גוף האשה העירום. באותה העת המודלית היתה האשה היחידה שהורשתה להיכנס לאקדמיות לאמנות. נשים לא יכלו להירשם כסטודנטיות כיוון שלא היו להן התכונות הנדרשות כדי להיות אמניות טובות. זו היתה המוסכמה. תפקידן המוצהר היה לשרת את צרכיהם של הגברים בכל מובן, כיוון שזהו מקומן הטבעי ואין הן מסוגלות להתמודד עם תפקידים או אפילו עם זכויות בסיסיות הדורשות חשיבה הגיונית, מנהיגות, החלטיות וכישרון. בקונטקסט כזה, שבו אי-שוויון חוקתי וממשי מתורץ על-ידי “טבע” האשה, קשה לראות את עירום המודל אל מול הגברים הלבושים כמעמד משולל יחסי כוחות. גופה העירום והדומם של האשה, שכל תנוחה מוכתבת לו, מסמן שהאשה וגופה הם רכוש.

שמות העבודות של טל ר’, שנבחרו על-פי האות הראשונה של שם האשה (לדוגמה A) או בשם פרובוקטיבי אחר (“Venice Bed”), משרים אווירה של כיבושים מיניים אינפנטיליים. התואר “אמנות” ששימש את האמן הוא תירוץ המשרת אגו גברי המתגאה בכיבושיו ומתעצם בזכותם. כל ציור מייצג אשה אחרת שהיתה מוכנה להתפשט עבורו, ובעזרת עמדתו כ”אמן” הוא מציג את כיבושיו לראווה. לא בכדי הציור הגדול, הצבעוני והמרשים ביותר – “Hollywood”  – הוא של אשה עירומה שהתחת שלה מתנוסס במרכז הציור כשהיא רכונה על ארבע. זהו גם הציור היקר ביותר, שלא נשכח שטל ר’ הוא אמן מצליח בארץ ובעולם ומוכר את עבודותיו במאות אלפי דולרים.

בן עשרה מאונן מול פורנו: זעזוע ואלימות כחוויה אסתטית

העבודות העילגות של טל ר’, המביישות את גלריה זומר הנחשבת, נועדו להתחבב על אספנים בורים ולהעצים את האגו הגברי של האמן. הן אינן עומדות לבדן בשדה האמנות בתל-אביב. האמן עדי נחשון ביטא באופן מפורש את משמעות האמנות עבורו בראיון ל”כלכליסט”: “אני עומד מאחורי הבחירה להציג בחורה כוסית, ולאו דווקא בצורה אמנותית”. הוא מחשיב את עצמו כסוג של אאוטסיידר חתרני שלא דופק חשבון ולא רוצה להיות פוליטיקלי-קורקט, אלא שהוא שכח שאין שום דבר חתרני בחפצון גוף האשה ובכמיהה האינפנטילית והמביישת שלו שאמנים יהיו כמו “רוקסטארים” שיש להם “מעריצות”.

“החופש האמנותי” וגישת ה”אסתטיקה מעל תוכן”, המעניקים לגיטימציה למסרים דכאניים של בעלי המעמד החזק, כלומר גברים לבנים והטרוסקסואלים, מגיעים לידי אלימות ממש בעבודותיו של אורי דרומר. איש אינו מערער או קורא תיגר על עבודותיו של דרומר, אמן בן 45+ שעבודתו נראית כפנטזיה של בן עשרה המאונן מול פורנו. באולם חשוך, לאחר סצנת אונס מזעזעת מתוך סרט של ניק זד, מגיע הוידיאו-ארט של דרומר. הסרטון אורך כמה דקות שבהן קלוז-אפ על גוף אשה כפות ברצועות עור; גוף דומם, אנונימי, פסיבי וחסר אפיון. מברג מפתחות נוגע שוב ושוב במה שנראה כבטן וירכיים של האשה האנונימית. גופה נושם אך אינו מגיב למגע המתכתי והחזרתי, שנדמה כי נועד לבדוק יצור זר, ספק אנושי.

מאוחר יותר, בקלוז-אפ נוסף של כמה דקות, הנמשך עד סוף הסרטון, נראית ידית המברג כשעליה קונדום והיא מוחדרת באטיות לאיבר מינה של האשה שוב ושוב. קשה לדמיין סצנה אלימה יותר מזו. עיקר האלימות מתגלה באווירה הסטרילית, בהפיכת אקט אלים מאין כמותו למעשה אסתטי וסתמי, ובשתיקה של הגוף, שאינו אנושי דיו כדי להגיב, לדבר או להתנגד. זו סצנת אונס גרועה מזו של ניק זד. האלימות פה אינה מתוארת כאקט מצחיק, כמו אצל זד. האלימות מוכחשת לחלוטין, אפופה אווירה ניטרלית ושתיקה של גוף חייזרי שכביכול מאשר את מה שקורה לו, כמו גם שתיקת הקהל באולם.

תחת הכותרת “קולנוע טרנסגרסיבי” אלימות הפכה לאמנות שאי-אפשר להגיב לה. אונס הפך למעשה אמנותי-אסתטי המתבסס על חוויה חושית של זעזוע המנותקת ממשמעות המעשה. המניפסט של “הקולנוע הטרנסגרסיבי” (שקראנו יחד לפני הקרנות הסרטים) משתמש בשפה סאדו-אינטלקטואלית ומצהיר על קולנוע “חתרני” ש”הולך כנגד כל המוסכמות והערכים הידועים לאדם”, וזאת כדי להגיע לקולנוע חופשי באמת בעולם שבו כולנו “עבדים”.[3] עבודתו של דרומר וכן סרטיו של זד אינם תוקפים “ערכים הידועים לאדם”, אלא מתמקדים בתקיפה מינית של נשים. תחת הצהרות אנטי-נורמטיביות כביכול מתבצע האקט הכי נורמטיבי, אלים ומדכא שיכול להיות ומגן על ערכי הפטריארכיה העומדת מאחורי עבודתו של דרומר והצהרותיו של זד. העובדה שדרומר הוא מורה ומרצה בבתי-ספר לאמנות בארץ ועוד מורשה להציג “מחקר” סקסיסטי מלא בנשים עירומות וברמה של ילד בתיכון בכנס המחשיב עצמו ביקורתי (“על אוצרות ואקטיביזם – כנס יחסי אמנות ושינוי חברתי” בסמינר הקיבוצים, יוני 2015) צריכה לבייש את המעסיקים שלו.

מי שולט בנראות ולמי יש כוח: אוטונומיה אמנותית ו”התחדשות” היסטורית

מקורה של התפיסה הכה נוחה ורווחת, הרואה באסתטיקה ערך הנעלה על התוכן ובאמנות כטריטוריה אוטונומית ונפרדת מהחיים, הוא במודרניזם. האמנים המודרניים, יחד עם תיאורטיקנים משפיעים ובהם קלמנט גרינברג ואלפרד בר, האמינו שמטרתו של כל מדיום אמנותי היא להגיע למצבו ה”טהור” באמצעות חקר תכונותיו הבלעדיות. לציור, למשל, יש צבע וצורה המונחים על משטח דו-ממדי; אלו תכונות הייחודיות לציור. ייצוגים, לעומת זאת, אינם ייחודיים לו. לכן אם ייצוג אכן קיים בציור, ההתייחסות אליו היא משנית כיוון שהוא פחות חשוב.

במאמרו החשוב “עולם האמנות” טוען ארתור דנטו כי המודרניזם הוא מעבר מראיית האמנות כחלון אל העולם לתפיסתה כמתכנסת בתוך עצמה.[4] הנרטיב של תולדות האמנות מאז ימי וסרי, לפי דנטו, הוא נרטיב של התקדמות, התפתחות והתחדשות היסטורית. אובססיית ה”התחדשות” של המודרניזם, שאנו עדיין מושפעים ממנה, מציגה “אסתטיקה מעל תוכן” ובכך הופכת את התוכן לחסר חשיבות וחסר השפעה. את מי משרתת מחשבה ממין זה? את מי משרתת האמונה שהאמנות מנותקת מהחיים ומהחברה? את בעלי הכוח, שאינם רק בעלי הממון כפי שטען בורדייה כשבחן את האוטונומיה באמנות, אלא גם גברים סטרייטים ופריבילגיים.

אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהגישה המודרניסטית התעצבה בעיצומה של ההתפתחות הקפיטליסטית ואיתה שוק האמנות. אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהגישה המודרניסטית הובלה בעיקר על-ידי אמנים גברים. פרט זה אינו שרירותי. העובדה שהיום נשים רבות הן חלק מעולם האמנות, לפחות בבתי-הספר לאמנות, היא בזכות מודעות מתפתחת לנושא ומתוך ביקורת כלפי דימויים שהביעו הוגים חשובים כמו ג’ון ברג’ר, לינדה נוכלין, גריזלדה פולוק ואחרים. ואולם, גם היום יש פערים סטטיסטיים גדולים בין אמנים גברים לאמניות נשים. הרוב המוחלט של אמנים המציגים במוזיאונים הגדולים והחשובים בעולם ומצליחים להתפרנס מעבודתם הם גברים.[5] הגישה המודרניסטית המובלת על-ידי גברים אינה מנותקת מהיותם גברים. ההבנה שהתפתחות והתקדמות היסטורית מביאות לאמנות הטובה ביותר, שהמודרניזם מרומם כסוג של אייקון תרבותי, מתעלמת מעובדות היסטוריות, מהסוציולוגיה של האמנות, מהיסטוריה של דיכויים מכל הסוגים הקשורים באופן אינטימי לתיאוריות אסתטיות ולעשייה אמנותית.

ניתוק האסתטיקה מן התוכן היה אולי “חדש” בזמנו, אולם הוא מראה מי שולט בנראות ולמי יש כוח. כמה נוח לחשוב שהחדש הוא הטוב ביותר במקום הנראה ביותר או השולט ביותר. האין זו גישה גברית כשלעצמה? גודל השרירים וחוזקם הם המכריעים? אלא שהגישה המודרנית אינה הטובה ביותר. היא גם אינה היחידה, והיא ודאי שאינה אובייקטיבית, כלומר נטולת אידיאולוגיות, מסרים וערכים. מנסחי החוקים יוצרים אותם בדמותם, לעתים בלא יודעין. הגישה המנתקת בין אסתטיקה לתוכן קשורה באופן הדוק למנסחיה – ואיתם בני המעמד הגבוה בכלל. העיסוק באסתטיקה בלבד נובע ממעמד פריבילגי הדומה לעמדת המעמד הסוציו-אקונומי הגבוה, שבו מלכתחילה אין התמודדות עם דיכוי חברתי או גזל זכויות. אין זה מפתיע שמעמד גבוה אחד מתקשר ומגבה מעמד אחר, וששניהם נשענים על אותו עיקרון בסיסי הנובע מתנאיי החיים הדומים של השניים. לכן גם, למשל, אין זה מקרי שהרוב המוחלט של העשירים ביותר הוא גברי.

האמנות אינה רק צבע וצורה. האמנות היא מה שנעשה עם הצבע והצורה והאופן שבו הוא מתקשר לעולם שמחוץ לקנבס. אין מקום לייצוגים של נשים שאינם נובעים ממודעות פמיניסטית, או במלים מדויקות יותר: אין מקום לייצוגים סקסיסטיים המסתתרים מאחורי קטגוריות כגון “אמנות”. על האמן להבין מה הוא עושה ולפעול מתוך מודעות חברתית. אם הוא בוחר לקדם סקסיזם, עליו לעשות זאת באופן מודע ומוצהר ולא נחבא מתחת לכותרת בטוחה. ההסתתרות מאחורי “אמנות” היא אלימה. היא מעבירה מסרים דכאניים ומזיקים באופן אידיאולוגי, ובו בזמן מכחישה שהיא עושה זאת.

תולדות האמנות אינן אי מנותק מהחיים ומהתרבות. להפך; האמנות היא תוצר תרבותי. הבחירה לנטרל אותה מהשפעה מגבה את ערכה כערך מסחרי בלבד ומשרתת את השוק שהיא חלק ממנו. יתרה מזאת: ניתוק התוכן מן האסתטיקה וה”חופש האמנותי” המתפרש כחוסר אחריות פוגעים גם באותם אמנים גברים העושים שימוש באמנות כדי לדכא נשים ולהעצים בכך את האגו הגברי שלהם, שכן היא טוענת במובלע שלאמנות, לייצוגים ולדימויים שלהם אין כוח. האם משתלם להם להתעלם מכוחה של האמנות כדי לטפח אגו גברי ועלוב? האם עמדה כוחנית ודכאנית שבו בזמן שוללת מהאמנות את כוחה ראויה לעבור בשתיקה שלנו כי באמנות “מותר הכל”? באמנות אכן מותר הכל, אבל חובה על אמנים לקחת אחריות על השלכות הדימויים והתוכן המיוצגים בעבודותיהם.

הערות:

[1] Bourdieu, Pierre. (1987). Distinction: A Social Critique of the Judgement of Taste. (Richard Nice, Trans.).  New York: Harvard University Press.

[2] ר’ מאמרה של לורה מאלווי, “עונג חזותי וקולנוע נרטיבי”:
Mulvey, Laura (1975). “Visual Pleasure and Narrative Cinema”, Screen 16 (3): 6-18.

[3] Zedd, Nick. (1985). “The Cinema of Transgression Manifesto”. 28 December 2015. http://feastofhateandfear.com/archives/zedd.html

[4] Danto, Arthur. (1964). The Artworld. The Journal of Philosophy 61 (19): 571-584.

[5] Reilly, Maura. (26 May, 2015) Taking the Measure of Sexism: Facts, Figures, and Fixes. Artnews. (6 June 2016). http://www.artnews.com/2015/05/26/taking-the-measure-of-sexism-facts-figures-and-fixes/