“רציתי שהצופה ירגיש מה זה להיות בעמדת כוח שמשלהבת קהל”

אולי זו אני ואולי זה אתם, אבל בשנים האחרונות הקשרים הסבוכים בין אמריקה לישראל כל הזמן מרביצים לי בפנים. אולי זה בגלל אנשים כמו שלדון אדלסון, שקונה פה וגם שם ראשי ממשלות ועיתונים, אולי משום שדונלד טראמפ מינה לאחרונה את עורך-הדין של מועצת-יש״ע לייצג אותו בחקירה על הקשרים עם רוסיה, אולי זו ההתארגנות נגד תמיכתה של הקרן החדשה לישראל ואולי זה סתם כי חייתי שם ארבע שנים. אבל אם נרצה ואם לא, היחסים העמוקים והסבוכים שלנו עם ארצות-הברית הם חלק חשוב מהדי.אן.איי שלנו ומשהו שצריך להתעכב עליו, ואמריקה היא כמו הדוד העשיר שאתה אוהב אבל גם שונא.

התערוכה החדשה של טלי קרן במרכז לאמנות עכשווית בקלישר (CCA), תל-אביב, “החותם הגדול”, מציעה הצצה מסוכנת ולא מובנת מאליה אל לקסיקון הסמלים, המעגלים הנסתרים או הגלויים והנאומים שאולי אתם (ובוודאי אני) לא הכרתם. קרן ואני חברות טובות. בשנים האחרונות חלקנו יחד הגירה, לימודים בניו-יורק (תואר שני באוניברסיטת קולומביה), אנגלית שבורה, ימים ולילות של שיחות אקזיסטנציאליות ומה לא. אז לכבוד התערוכה שלה ב-CCA חשבתי שכדאי שנשב לדבר על עבודה שהיא תוצר של מחקר עמוק, גרון עמוק, על יחסים ותיאטרון פוליטי.

העבודה החדשה של קרן היא מלכודת שמחכה לצופה שיפעיל אותה. אתה נכנס לחלל חשוך וממלכתי, במרכזו שטיח עגול, סטנד מיקרופון ואוזניות ושני מסכים מחוברים לטלפרומפטר. קרן נוכחת בעבודה בקולה ומפתה את הצופה לבוא ולנסות את מזלו בהקראה של נאום פוליטי שלקוח מהכנס השנתי של CUFI – הלובי האוונגליסטי הנוצרי של נוצרים מאוחדים למען ישראל. הצופה יכול לבחור בין חמישה נאומי קריוקי ובהם נאומם של ג’ון הייגי (מקים ומייסד הלובי), דני דנון, תומס ג’פרסון ומפקד לשעבר של הכוחות הבריטיים באפגניסטן. הנאומים סוחפים את הצופה וקוראים לבאי הכנס להפנים את החשיבות הגדולה בתמיכה פוליטית וכספית בישראל. מאחורי הטקסטים מרצדות תמונות תקריב של באי הכנס – אמריקאים נוצרים עם זיקה לציון, המשלהבים את המקריא בזמן ההופעה.

“החותם הגדול”, שם התערוכה, מתייחס לסמל המלכותי שרקום על השטיח במרכז ההצבה, הצעה היסטורית של בנג’מין פרנקלין ותומס ג’פרסון, שביקשו שהדימוי הלאומי יציג את משה חוצה את ים סוף בדרכו אל הארץ המובטחת. ההצעה שלהם נדחתה ולבסוף הוחלט על הנשר, אבל קרן מבקשת להחזיר למרכז הבמה את הקשרים התיאולוגיים בין אמריקה לציון.

טלי, שתינו מגיעות לתואר שני בקולומביה על משבצת האמן הישראלי התורן – תוכנית לימודים עם שתי מלגות לישראלים, אחת מארטיס (ארגון לקידום אמנות ישראלית בארצות-הברית) והשנייה מקרן בורג, קרן של משפחה יהודית שתומכת בישראלים במחלקה לאמנות (ושמאז כבר בוטלה לצערנו). שלא כמו סטודנטים שלמדו במחלקה בשנות ה-90 המאוחרות (אז ישראל היתה יותר בקונסנזוס), אנחנו פוגשות מתח אמיתי על רקע בחירות וחרם. ואת, די מהרגע הראשון, מוצאת את עצמך נמשכת לקבוצות אמריקאיות דתיות שתומכות במדינת ישראל מצדה הימני של המפה, ולא נגיד לAPAC- (ימין מתון) או ל–JSTREET, וגם לא לארגונים רפובליקאיים מתונים או לפעילות הקרן החדשה. את יכולה להסביר קצת את המשיכה?

“כשנחתתי בניו-יורק לתוך הלימודים תהיתי איך אני יכולה לעסוק בקשרים בין ישראל לארה”ב בצורה מורכבת. בהתחלה התעניינתי בכל מיני פורומים שהם פרו-ישראליים, אבל דווקא הלובי האוונגליסטי, שהוא לובי מאוד חזק ויחסית פחות מדובר, סיקרן אותי. היה משהו בפעילות שלהם שמשלב בין טקסיות, מוזיקה, שואו, תיאטרליות, דת ופוליטיקה, שהיה עסיסי ומעניין. זה ארגון דומה לארגוני לובי אחרים שציינת, רק שהוא מונע באפן מובהק מאינטרסים של הימין הנוצרי בארה”ב. מבחינתי, מבט על הלובי הזה מציע דרכים נוספות לראות את הקשרים התיאולוגיים והפוליטיים שבין אמריקה לישראל. וככה במשך שנתיים נסעתי יחד עם חברים לכנסים של CUFI בוושינגטון וצילמנו את החומרים שרואים בעבודה. זו היתה חוויה מאוד מעניינת לכולנו”.

הדברים שנאמרים בכנסים האלה של CUFI ומובאים בעבודה נראים לי מאוד קיצוניים.

“השאלה היא כמובן מהו רף הקיצוניות בעולם שבו אנחנו חיות כיום. זה נשמע ונראה לי כמו כנס ימני ודתי, שלא זר לנו במחוזותינו, שהוא חלק מתופעה רחבה יותר של התחזקות של זרמים לאומניים ימניים בעולם. CUFI הוא הארגון הפרו-ישראלי הכי גדול כרגע בארצות-הברית, לפחות מבחינה מספרית. באמריקה כיום יש כ-40–60 מיליון אוונגליסטים שמאמינים שביאתו השנייה של ישו קשורה באופן ישיר לבעלות יהודית בלעדית על הארץ מהירדן לים, ובעוד שלא כל האוונגליסטים הם חלק מהלובי, הוא עדיין מונה כ-3 מיליון חברים”.

את יכולה לתת לי קצת קונטקסט פה?

“כן. הכומר ג’ון הייגי הוא מטיף טלוויזיוני שייסד את הלובי בשנות ה-90. הכנסייה שלו שוכנת בקומפלקס ענק בסן-אנטוניו בטקסס. המקום הזה נראה יותר כמו קניון מהדימוי שיש לנו בראש של כנסייה. ג’ון הייגי הוא בעצם ממשיך דרכו של ג’רי פאלוול, שייסד את הרוב-המוסרי, תנועה דתית שקידמה חקיקה דתית ובעצם הגדירה את הימין הנוצרי באמריקה ככוח פוליטי. אלו יוזמות שנולדו בתקופת הכהונה של רונלד רייגן ובתקופה שבה הקשרים בין ישראל לימין הדתי בארה”ב מאוד התחזקו. מדינת ישראל אפילו זיהתה את הפוטנציאל באנשים כמו פאלוול, וממשלת בגין קנתה לו את המטוס הפרטי שסייע לו להפיץ את הבשורה”.

ובמה הכנסים האלה שונים מכנסים של לובי פרו-ישראלי אחר?

“השיח הפוליטי שאנחנו רגילות אליו בכנסים מהסוג הזה, שנוגע למשל ביחס של המערב לעולם המוסלמי, שזור בשיחות על ביאתו של המשיח והתעלות הרוח. אז בעצם כשמקדמים בכינוס כזה התנגדויות להסכם גרעיני עם איראן או התנגדות להסכם מדיני עם הפלסטינים, את יודעת שמה שנמצא על כף המאזניים זה אחרית הימים וביאתו השנייה של ישו. זה אמנם נשמע קיצוני, אבל יש משהו מאוד מנרמל באופן שבו זה נעשה; פוליטיקה, דת והסוף הולכים יחד בצורה חלקה שמחזקת נרטיב מאוד מסוים של מלחמת ציביליזציות. העבודה מנסה לייצר ציר היסטורי לתופעה הזו ומתחילה דווקא מנקודת המבט החילונית של החותם הדחוי של ג’פרסון ופרנקלין. גם הדוברים הם מגוונים; זה כנס שמגיעים אליו כמרים אוונגליסטים מכנסיות ברחבי ארה”ב, פוליטיקאים רפובליקאים, אנשי צבא ישראלים ואמריקאים, וגם פוליטיקאים ישראלים כמו רון דרומר, דני דנון ונתניהו, שכמובן מנהל קשרים הדוקים עם הלובי ושולח לכנס ברכה מצולמת”.

אני זוכרת שפעם השתתפתי בכנס של ג’יי-סטריט בוושינגטון, והופתעתי להיווכח מקרוב איך הדברים האלה עובדים ואיזה כוח אמיתי יש לאזרח שמגיע לכנס פוליטי מול נציגי הציבור שלו. ביום האחרון של הכנס נשלחתי עם קבוצה של אנשים פרטיים לעשות לובינג, ואני כנציגת ברוקלין הלכתי לסנטורים עם קבוצה של אנשים פרטיים והסברתי להם איך הם צריכים להצביע נגד ההתנחלויות, או בעד חקיקות מסוימות. ג’יי-סטריט, שהוא לובי שמאל ליברלי יהודי התומך בקידום פתרון שתי מדינות, מגייס כספים פרטיים ואז תומך בגלוי בחברי קונגרס בתמורה להקשבה שלהם. היה בטקס הזה משהו מדהים, ממלכתי ומאורגן. היו כאלה שהסכימו לתמוך בהצעות החוק שהלובי קידם, כמו ולסקז, חברת קונגרס ממוצע פורטוריקני שמקורה בשכונות הדרום של ויליאמסבורג, וכאלה שלא הסכימו, כמו הסנטור הוותיק צ’אק שומר (דוד של איימי), שנכח בקמפ דייוויד והיה מעורב בהמון שיחות שלום וחושב שהפורום נאיבי וחביב, וכל הפגישה איתו נראתה כמו איזה כינוס בשטעטל. אין ספק שאמריקאים טובים מאיתנו בתיאטרון ופוליטיקה. “איכות המוצר” של המופע של הפוליטי היא הרבה יותר גבוהה. חשבתי לעצמי, איפה כינוס של חברי העבודה, המיוזעים והצועקים בגני-יהושע, עם כסאות כתר-פלסטיק ומכנסיים קצרים, ואיפה ערב הגאלה בג’אוויס סנטר בוושיגנטון, עם התאורה הסגולה, שמלות הנשף והקייטרינג.

“כן. אז הלובי האוונגליסטי עושה פעולה דומה, ומשהו בשגרתיות של הפעולה הזו מרתק. זהו כוח משנע ומנוהל ומסור, הם יעילים מאוד, מגויסים מאוד. אין ספק שהבורקסים בחלל המליאה של העירייה בירושלים מחווירים אל מול ההדר שבשואו האמריקאי. העבודה כולה היא סוג של תרגום מינימליסטי לאסתטיקה של המופע הפוליטי האמריקאי, מהטלפרומפטרים הנשיאותיים ועד השטיח שמדמה את זה שבחדר הסגלגל בבית הלבן”.

האמריקאים מ-CUFI מזכירים לי את האמריקאים המביכים שאתה פוגש באמריקה רבתי, שמחבקים אותך ומספרים לך בגאווה כיצד הם מצביעים טראמפ/בוש/מקיין על שום אהבתם אליך ולישראל. אהבה מפחידה מאוד.

“נכון, אבל בכל זאת כיף שאוהבים אותך. למרות שיש קשר חזק בין תיאולוגיה נוצרית אמריקאית לתמיכה במדינת ישראל, אנחנו לא חושבים על התמיכה האמריקאית כתמיכה דתית. מטיפים כמו ג’ון הייגי מסבירים את ציר הזמן ההיסטורי לפי ציר נבואי תיאולוגי, שלפיו ההקמה של מדינת ישראל מתחברת לנבואות מספר דניאל בתנ”ך וחזון יוחנן בברית החדשה ולמהלכים שעוד צריכים לקרות בעולם. כלומר, יש חיבורים בין אירועים היסטוריים עכשוויים לבין אירועים מקראיים אפוקליפטיים. ליהודים אין גורל טוב בסיפור הזה, רבים מהם לא ישרדו, אבל עד אז יש פוליטיקה ויש אינטרסים משותפים, ויותר חשוב – אויבים משותפים. רציתי להציף את האלמנטים התיאולוגיים האלה כדי שנוכל לבדוק אותם בהקשר הרחב של היחסים בין ישראל לאמריקה ובין אמריקה למזרח התיכון, וכחלק אולי מהשורשים הנוצרים פוריטניים של ‘הדמוקרטיה החזקה בעולם’, שנמצאת כרגע באחד מרגעי המשבר והמבחן שלה”.

בעבודה שעשית בירושלים וקדמה לזו, את מביאה לקדמת הבמה גם דברים שאינם נחלת הכלל, בעלי הקשרים דתיים ומינהלתיים. תארי לנו את העבודה.

“בפרויקט הקודם בירושלים ביקשתי מחזן לשיר חלקים מתוכנית המתאר של ירושלים במעמד המליאה של מועצת העירייה. זוהי ‘תוכנית מתאר 2000’, והיא בעצם התוכנית הראשונה שכוללת גם את השטחים הפלסטיניים של מזרח העיר שסופחו ב-1967. העניין עם התוכנית הוא שלמרות שהיא לא עברה את התהליך הדרוש בחוק של הפקדה לציבור, היא מיושמת בלי שהיא מאושרת. בעבודה החזן בעצם שר את החלקים שנראו לי רלבנטיים גם מבחינת רטורית וגם מבחינת הדיון הציבורי. אחרי שבחרתי את הקטעים שמצאתי מעניינים, נתתי את הטקסט למלחין שמתמחה במוזיקה ליטורגית יהודית, וזה כדי להדגיש את הקול של הדובר או השליט, כלומר הטון היהודי-ישראלי של הטקסט. כי בעוד שלתוכנית מתנגדים מימין ומשמאל ונציגי מהעירייה יגידו עליה שהיא בנויה לרווחת כל התושבים – הטקסט של התוכנית אומר בבירור שתפקידה הוא לשמר רוב יהודי משמעותי בעיר. זוהי השורה האחרונה שהחזן שר”.

מה שעשית בשתי העבודות האלה הוא להשתמש באמצעים פרפורמטיביים שקיימים גם ככה בפוליטיקה, ואז בכלים אמנותיים כדי לבצע סוג של אקטיביזם?

“הייתי אומרת שאני באתי להיות הבידור. כאילו, הנה אני עושה לכם שיר, אבל על הדרך אני מחדירה בו את כל הטריגרים שהייתי רוצה שיניעו דיון”.

מה הקשר בין הצורה שבה הדברים מובאים לתוכן שלהם?

“מצד אחד, אני חושבת שניתן היה לבנות אותה מערכת קריוקי שאני מציגה ב-CCA עם טקסטים מהרבה כנסים שונים. אחד העקרונות שהנחו אותי כשבחרתי את הטקסטים היה המחשבה על מיהם הצופים שיראו את העבודה בתל-אביב או בניו-יורק, והנחתי שרוב הסיכויים הם שהם לא בהכרח בקיאים בעולם הכנסיות האוונגליסטיות בדרום ארה”ב. אבל אלה תכנים סופר-רלבנטיים, שמשפיעים בצורה ישירה על כל מי שחי פה, וששווה לנו לעצור עליהם. מבחינת המהלך בחלל היה לי חשוב למקם את הצופה בתפקיד של הדובר, כלומר של הפוליטיקאי או המטיף האוונגליסטי, ולשים את הגוף של המשתתפים במרכז הבמה, כחלק בלתי נפרד מהעבודה. בעצם העבודה תלויה לחלוטין בצופים שהופכים למשתתפים – ברגע שאין דובר, העבודה מפסיקה לפעול”.

אז רצית שהצופה יהיה נוכח במקום שזר לו?

“רציתי שהצופה ירגיש מה זה להיות בעמדת כוח שמשלהבת קהל. הצופה בעצם מתבקש להמחיז בקולו חלקים מהטקסט, אפילו אם הוא לא מסכים עם המלים. אני חושבת שהעבודה מתרחשת בפער שבין הדובר (הצופה) למה שהוא מקריא וברגעים שבהם הוא מוצא את עצמו נהנה מהמעמד, וכבר פחות משנה לו מה נאמר, או לחלופין ברגעים שבהם הוא מסרב לשתף פעולה עם העבודה דרך שתיקה, שיבוש של הטקסט או פשוט ירידה מהבמה. העבודה מפגישה אותך עם מציאות מסוימת, ובסופו של דבר את בוחרת איך להגיב אליה”.

אז אם אנחנו חוזרות לחזן בירושלים ששר את תוכנית המתאר, רצית לייצר את הרגע הזה שבו הבידור האמנותי מזמר מלים קשות וטעונות.

“כן, אבל רציתי גם להבהיר שאנחנו חלק מהתופעה, ושלא פעם הלהט שקיים בכנסים האלה הוא מענג ומפתה ואולי אפילו משהו שאנחנו יכולים ללמוד ממנו. אבל אין להכחיש שהעבודה מאוד שולטת בצופה. היא מנחה אותו איך לדבר ומתי ומה להגיד. היא עושה עליו מניפולציות, אבל גם גורמת לו להרגיש טוב, מוגן ומוחזק”.

כמו בידור טוב.

* * *

רות פתיר היא אמנית רב-תחומית וכותבת. הטקסטים שלה התפרסמו במגזינים “ז’ורנל” (ז”ל) של “מעריב”, ב”ערב רב”, ב”טיים-אאוט תל-אביב” ועוד. פתיר היא בוגרת תואר שני לאמנות חזותית מאוניברסיטת קולומביה (2015) ותואר ראשון באמנות מהאקדמיה בבצלאל (2011). עבודותיה עוסקות בתיאטרון, יצרים ודמיון פוליטי, והוצגו בין היתר בפסטיבל הקולנוע בירושלים (2017), בדאנספייס פרוג’קטס (ניו-יורק, 2017), בקולנוע אנתולוג’י (ניו-יורק, 2017), במומה (ניו-יורק, 2014), במוזיאון פתח-תקווה לאמנות (2013) ובגלריה קו 16 (2012, 2013).

טלי קרן היא בוגרת החוג לאמנות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ירושלים (2006), וסיימה בהצטיינות את התואר השני במחלקה לאמנות באוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק (2016). עבודותיה הוצגו במוזיאונים וחללי אמנות בישראל, באירופה ובארצות-הברית, בין היתר במוזיאון היהודי, ניו-יורק; בקונסטל שרלטונברג, קופנהגן; במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון; במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית ובגלריה הנסן, ירושלים. בעבודותיה קרן משתמשת בטכניקות ומדיומים שונים כדי לבחון תופעות פוליטיות בישראל ובארצות-הברית ולעמוד על מורכבותן הפסיכולוגית, ההיסטורית והוויזואלית.

* * *

טלי קרן, “החותם הגדול”, המרכז לאמנות עכשווית, קלישר, תל-אביב
אוצרת: יעל מסר
נעילה: 19.8.17