ספירת מלאי 2

זה כארבע שנים שאנחנו משוטטים באופן קבוע בגלריות של יפו–תל-אביב, מדברים תוך כדי על אמנות, הקשר שלה עם הרחוב וההשפעה שיש לה על תהליכים עירוניים. עבורנו, השיטוט והשיחה הם מיומנויות שנמצאות בשכלול מתמיד. בחרנו לכתוב את הדברים כדי להפוך את השיטוט לפעולה שמתרחשת בטקסט. אנחנו מזמינים אתכם להצטרף אלינו לסיור גלריות, בין אם במסגרת הסיור הקבוע שאנחנו עורכים בימי שישי, ובין אם כאן.

מאיה דוניץ “רועד”. נעילה: 27 בפברואר 2016
המרכז לאמנות עכשווית CCA, רח’ צדוק הכהן 2, תל-אביב
“Sound Requires a Medium“, יצירה קולית, מוט מתכת, מערכת הרטטה

ענת:
התערוכה של מאיה דוניץ מלאה שמחה. אין לי מלים. הגוף שלי הפך למדיום. שיני ואוזני הפכו אחד.

יהונתן:
אני חושב על האופן שבו הגוף מתפקד בתוך התרבות שבה אנחנו חיים. ניקח לדוגמה ישיבה ממושכת על כיסא. מרבית בני-האדם במערב מעבירים עליו את חייהם, בלימודים, בנסיעה, בבית ובעבודה. זה בלתי נסבל עבורי, ועם זאת מקובל כיסוד שלא ניתן לערער עליו בחברה. החוויה הלא-מילולית בתערוכה משתלטת גם אסתטית וגם דרך הסאונד. זה מעניין, כי המהות של סאונד היא תקשורת. הנה משהו שלא קורה במלים. הגל שאל איך אפשר לחשוב ללא מלים. לפני השפה יש מושגים, אך אלו אינם מנוסחים ואי-אפשר ליצור היגיון בעזרתם. דוניץ לוקחת אותי לשם, למקום שלפני המחשבות, ולדעתי זו אחת הסיבות לכך שאת אומרת שאין לך מלים.

ענת:
העובדה שבאמצעות נגיסת השיניים בקיסם מתכת ארוך יכול לבקוע צליל נשמעת לי על פניו בלתי סבירה. אור הזרקורים מוסט לעבר צורות החיים הקטנטנות המקיפות אותנו. אל הפרטים המרכיבים את החיים. המכונה הבסיסית הזאת היא סוג של תיבת נגינה שמגלה קסם, והקסם הוא האנושי, הביולוגי.

יהונתן:
העבודה כולה מורכבת מדקויות וממחישה דרך הסאונד עד כמה אנחנו מורגלים בחוויה גסה ולא מעודנת. אפשר לחוות ויברציות זעירות בטווח מאוד רחב כאשר נותנים להן להדהד בחלל הפה ועצמות הראש. חלק ממה שאני אוהב בתערוכה היא העובדה שאי-אפשר לחוות אותה רק בדרכים המקובלות לצפייה באמנות. יש עיסוק נרחב בתחום של החיבור בין אדם למכונה. מעטות הפעמים שזה נעשה כך שהמתודה תואמת את התוכן. לא רק לדבר על הנושא ולהדגים אותו, אלא להמחיש אותו ממש. אם לא נעבור את המניפולציות האמנותיות-פיזיות שמופעלות עלינו בתערוכה, כאילו לא ראינו אותה.

שי איגנץ, “שאול’, סדנאות האמנים, קלישר 5, תל-אביב

ענת:
הצילום של איגנץ מבקש התבוננות ארוכה, מה שמאפשר למבקרים לשהות זמן ארוך בתערוכה. ההנאה שבתערוכה היא העונג שבהבנה האינטלקטואלית. הקהל שאיגנץ מכוון אליו הוא קהל חושב. נמר החברבורות מתייצב במרכז הפריים, אחוריו פונים אל המצלמה, גופו מתעקל באלכסון ועיניו מישירות מבט חושד. כשהמבט שלנו נודד לצדו הימני של הפריים, אנחנו מבחינים בקורה בצבע תכלת, שדרכה נחשפים המרחב והקונטקסט; בין הנמר לצלם ניצב חלון זכוכית גדול. הנמר נמצא בתוך אקווריום, ומנקודת מבטו של הנמר, גם הצלם נמצא בתוך אקווריום משלו. על אף ידיעותינו על “יחסי המבט” ועל התרבות האנושית שלוכדת ושולטת, הזגוגית המפרידה בין הנמר לצלם דווקא הופכת אותם לשווים. כל אחד מהם מצוי במצבו ובתנאיו. שניהם כלואים במבנים וצורות שהתרבות האנושית בנתה. ההבחנה בזגוגית האקווריום מעירה מהפנטזיה של הספארי ומחזירה אותנו לחלל הגלריה. הזגוגית המצולמת היא מסגרת-בילט-אין שנמצאת בתוך התמונה. ההשתקפויות שאנחנו רואים הן לא של פנינו הניבטים בזכוכית המסגרת התלויה על קיר הגלריה, אלא של שתי דמויות גבריות, גדר ברזל נמוכה ומשאית כחולה. אלו נמצאים בו בזמן בעולמו של הנמר ובעולם האנושי מבעד לעדשותיו המרובות בצילום של איגנץ.

מאיה גלפמן וניצן מינץ, עבודת רחוב משותפת
רחוב שפ”ר פינת הרמב”ם, שכונת כרם-ישראל, תל-אביב

יהונתן:
מאיה גלפמן וניצן מינץ מציגות עבודות רחוב במרחב הציבורי ובחללים מוזיאליים בארץ ובעולם. שיתופי פעולה עם אמני רחוב אחרים הם דבר נפוץ בסצנה הקטנה אך הרוחשת של אמנות הרחוב בתל-אביב. שתיהן בולטות בעשייתן העקבית. מינץ היא משוררת רחוב. לאורך שנים פיתחה שיטה משלה לכתיבת אותיות, עד שהן עומדות בפני עצמן כאובייקטים גרפיים. כל פרט בהן מחושב ומותאם לגודל התצוגה ומלות השיר. העבודה מוצגת כאן שנים וכבר נטמעה אל תוך המבנה הנטוש. גלפמן עובדת עם חומרים רכים כמו קרטון וצמר, חתיכות קטנות של קסטות, צלולואיד וחפצים עדינים שהיו נשכחים אם לא היתה אוספת אותם ועושה בהם שימוש. היא המציאה מתקן עשוי חוטים דקים הנמתחים לאורך הבניין, דרך גלגלי שיניים עדינים. המכונה שקטה. חשבתי על מלות הסיום של השיר על דלת העץ: “שמי אינו עליסה וזאת אינה ארץ הפלאות”, עד כמה הן מתאימות לכך שהבית הנטוש והיפה הזה יהפוך במהרה לבניין יוקרה, כחלק מאותו מערך כלכלי שאינו עוצר ואינו מתעכב על הדקויות שמרכיבות אותו.