“הדחפים התת מודעים הסתנוורו מהשמש הקופחת”

״כשיצאתי החוצה ראיתי נרקומנית מתגרדת על מסרק ענק. בדיעבד המתג התיאורטי לא נפתח לי. זה פשוט מרגיש לי מתאים״ – כך מסתיים הטקסט הקצר המודפס על צדו האחורי של דף התערוכה הקבוצתית ״זיכרון חרבות״. הטקסט – רצף של משפטים אסוציאטיביים, מעין זרם תודעה עירוני עכשווי – מעלה ניחוח סוריאליסטי ולא בכדי. התערוכה, שכבר בכותרתה מרפררת לזיכרונות מסומלים, מַבְנָה חלל דו-קומתי בימתי, פסבדו-סוריאליסטי, שבו התנועה האוונגרד-אירופית מיתרגמת לכדי ישראליות מידית, כזו שלא ״דופקת חשבון״. היה זה כאילו הדחפים התת מודעים הסתנוורו מהשמש הקופחת, והאינטלקטואליזציה של הסקס, הארוטומניה והנרקיסיזם ששלטו בסוריאליזם ועיקרו אותו מכל תשוקה אותנטית (כפי שהגדיר זאת מבקר האמנות של הניו יורקר פיטר סג׳לדהאל בביקורת מופתית על תערוכת סוריאליזם מקיפה שהוצגה במוזיאון המטרופוליטן לאמנות ב-2002), התפוררו על המדרכות התל אביביות.

התערוכה, שנאצרה על ידי שלושה אמנים – ערן נווה, נעמה ערד וישי שפירא קלטר – היא דוגמא מובהקת ליתרונות שיש לאוצרות מסוג זה, כאשר האמנים אינם מנסים לחקות אוצרים, אלא תורמים מהרגישות האמנותית שלהם ליצירת הצבה קוהרנטית, שבה האוצרות והאמנות מתערבבים מבלי משים אך תוך כבוד הדדי. האוצרים הציבו בחלל התחתון שתי מנורות רחוב שמאירות אותו באור לילי צהבהב, ואת מרפסת הקומה השנייה סגרו בתריסי פלסטיק לבנים זולים, שעושים לחלל הגלריה את מה שעשתה העבודה ״מרפסת סגורה״ של שלי פדרמן (2011) לחלל הציבורי בחוף בת ים – ממקסמים את הקובייה הלבנה על ידי תוספת בנייה קומבינטורית ישראלית. הסימון האילם למזגן של נועה שוורץ (״מזגן״, 2015), שתלוי כמעין צורה לבנה איקונית מתחת לתריסים, משלים את התמונה, אך במקום להפוך אותה לתפאורה מבצע בה הזרה חדה. במבט למעלה מתגלים גם בלוני ההליום הזהובים בצורת מספרים של מיכל מקרסקו, שלפי שם העבודה מרכיבים את מספר הטלפון ״0546816227״ (2020), ומזהמים את חלל הפנים/חוץ הזה בתחושה סליזית-טינאייג׳רית.

זיכרון חרבות, מראה הצבה, המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, 2020, צילום: ליאת אלבלינג

על הרצפה מונחים הפסלים המעולים בעליבותם של מקרסקו, שמשלבים רדי מיידס וחמר ומונחים על מעמדים מאולתרים עשויים ארגזים וקופסאות נעליים (״אבני פרא״ 2020): שתי גרבי ספורט ממולאות חובקות זו את זו; כף רגל נטועה בסנדל עקב, מחוטטת בציפורניים אדומות; אצבע מוארכת לכדי נחש חמר חולייתי ומפותל, שמעוטר בעוד ציפורניים אדומות בשני קצותיו; כפכף שהפך לנעל עקב בעזרת מקל עץ שמגביה את עקבו, ולמעשה מתפקד כקש בכוס פלסטיק ריקה. הפסלים מתעלים מעין סוריאליזם אורגני-הומני-פוסט-לואיז-בורז׳ואה-הגרסה-המקומית, אך נחלצים מקלישאות פמיניסטיות או פסיכואנליטיות בעזרת מנות בריאות של הומור ומודעות עצמית. בהצבה מופתית, בפינת החדר, מונח מסרק רדי מייד שחורץ סימנים בריבוע חמר, עוד פסל של מקרסקו שכמו מתחבא מהגרסה המונומנטלית והפיסולית יותר שלו – מסרק העץ המוגדל של יצחק גולומבק, שמונח על צורות דיקט גיאומטריות (״מסרק״, 1989).

לצד העבודות העכשוויות, מבליחות העבודות ״ההיסטוריות״, השזורות בתערוכה באורגניות, כמעין קריצות סוריאליסטיות בשיח האמנות המקומי. פסל הפוליאוריתן השחור של יעקב דורצ׳ין (״כיסא״, 1969) מזכיר פתאום נזילות דאליות, ונראה שונה כל כך מפיסול הברזל המונומנטלי המזוהה עימו. ״תמונת מחזור תרצ״ט״ של ציונה שימשי מ-1965, תבליט קרמיקה המדמה תמונת מחזור, במרכזו פנים עצובות, חסרות אף, מוקפות בפרצופים מחייכים, נראה כקריקטורה פסיכולוגיסטית על קולקטיביות מקומית, ומקביל לסקיצת עץ השורשים המבולבלת וחסרת השורשים של בועז ארד (״ללא כותרת״, 2016), שהיא למעשה מיפוי של הדמויות הרבות המאכלסות את הספר התל אביבי ״זיכרון דברים״ של יעקב שבתאי מ-1977. בפועל, התרשים מתפקד בו בזמן כפרודיה על אובססיית ההמשכיות הביוגרפית הישראלית, על שמש אסוציאציות פדגוגית ועל ריזומטיות דלזיאנית אירופית.

זיכרון חרבות, מראה הצבה, המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, 2020, צילום: ליאת אלבלינג

בקומה השנייה, עבודת התקרה הגאונית של יונתן גירון ואריאל קליינר עושה לחלל העליון את מה שהאוצרים עשו לחלל התחתון בהציבם את מנורות הרחוב, ומוכיחה כי במקרה הזה ההפרדה בין האוצרים לאמנים היא טרמינולוגית גרידא. גירון וקליינר הנמיכו את תקרת הגלריה, דימו אותה לתקרת פאנלים משרדית כולל פתחי האוורור, ושתלו בה נורות פלורסנט מהבהבות כמו גם 300 צרצרים חיים. הצרצור מעל לראשי הצופים נהפך מפס קול פסטורלי, שלרוב בוקע משיחים בצד הדרך, לרעש מטריד, מעין מכת ארבה משרדית. רעש ההבהוב החשמלי, כמו גם צרצור הצרצרים הטבעי, מוגבר, ושניהם יחד יוצרים מעין קלישאה קולנועית-דיסטופית של חלל פנים/חוץ נטוש. תחת הכותרת הבומבסטית ״סוריאליזם״ (2018), ובהמשך לפסליה של מקרסקו, העבודה מעקרת את המונח ״סוריאליזם״ מכובד משקלו ומהתכנים המזוהים עימו. הסמליות נעלמה, ומה שנותר הוא החומר, הצורה, הקול או החרק החי, שפורצים מתוך הדימויים ומשתלטים על החלל עצמו.

זיכרון חרבות, מראה הצבה, המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, 2020, צילום: ליאת אלבלינג

המהלך האוצרותי החלש היחידי בתערוכה הוא אוסף הציורים הקטנים שתלויים במעין סוכת עץ בקומה התחתונה. הסוכה עצמה ­– רדי מייד ישן הכולל את חותמות היצרן ״סוכת שלום״ – דווקא מסקרן כמעין רובד נוסף של תת מודע או סופר אגו תערוכתי. אך מקבץ הציורים שתלויים בה (של עמית לוינגר, אלעד היימן, עומר הלפרין, בועז לוונטל, עודד יעקוב, מיכל בקי ופרל שניידר) אינו מתעלה על סך חלקיו. להפך – יחד נראים הציורים, שחלקם נעוצים בנעצים משרדיים אל קירות הסוכה, כאילו נעשו ונתלו כלאחר יד, בעוד שאם כל ציור היה עומד בפני עצמו, או כחלק מסדרה של אותו הצייר, סגנונם הילדי והמינורי יכול היה להשתלב בנינוחות באווירת התערוכה האנטי-קליימטית. לעומתם, הרישומים הזריזים של נרקיס ויזל, המתארים דמויות ארוכות גפיים וחלקי גוף סכמתיים, מעשירים את התלישות במקום להחליש אותה.

זיכרון חרבות, מראה הצבה, המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, 2020, צילום: ליאת אלבלינג

התערוכה מצליחה להפוך את המרכז לאמנות עכשווית למה שהוא – חלל ישראלי-תל אביבי-מקומי, זוהר בעליבותו, מונמך בתקרתו, מהבהב בתאורתו. הפקדתו בידיהם הבוטחות והאוהבות של האמנים-אוצרים לא יצרה שיח פנים אמנותי סגור וקליקתי, כפי שקורה לא פעם, אלא אפשרה תערוכה הנאמנה לעצמה, לסביבתה ולעבודות המוצגות בה. הפרק השני של התערוכה שואב גם הוא מפרקטיקות סוריאליסטיות-דושאניות, ויתממש בצורת יצירות אמנות נודדות במזוודות שאותן יישאו האוצרים ל-Dortmunder Kunstverein שבגרמניה. נותר לקוות שההגירה לאירופה לא תשלול מהמהלך האוצרותי של ״זיכרון חרבות״ את האותנטיות המבורכת שלו.

זיכרון חרבות/ המרכז לאמנות עכשווית

אוצרים: ערן נוה, נעמה ערד וישי שפירא קלטר