סקירת ספרות

  • קבלה על בסיס מקום פנוי

    ספרו של דוד שפרבר ״ביקורת נאמנה״ מציג סדרת יצירות אמנות המבוססות על תכנים פמיניסטיים ויהודיים שנוצרו בישראל ובארצות הברית בחמישים השנים האחרונות. הספר מנתח את אופני קליטתן או דחייתן בקהילות ובתקופות שונות, ומתאר את מערכות השיח השונות שמאפיינות את העולם הפמיניסטי, העולם הדתי ועולם האמנות

  • זִקנה, מגדר, גילנות וגוף באמנות: נגד הנראה של הבלתי נראה

    “אחת החוזקות של הספר, לדעתי, היא שהמחברת הקפידה לדון בנשים ממיקומים חברתיים מגוונים ביותר: יהודיות וערביות, אשכנזיות ומזרחיות, יוצאות אתיופיה ודוברות רוסית, נשים בעלות מגוון יכולות גופניות ונפשיות, נשים המתגוררות במרכז הארץ ובפריפריה וכיוצא בזה. בכך, היא עומדת בחוכמה על עומק מצבי הדיכוי היחסיים והמשתנים של נשים זקנות, באופן שהוא גם יחסי זו לזו (ולא רק אל מול הפטריארכיה)”. ד”ר ליאת ארלט סידס סוקרת את ספרה החדש של ד”ר טל דקל

  • א(י)מניות: ביקורת מסאית

    ״הספר מציע להתמקד בתפיסה המטריצנטרית, הרואה את תפקידה של האֵם בתרבות כתפקיד חשוב לאין שיעור שראוי שיכתב מחדש מנקודת מבטה של האֵם היולדת, הסובייקטית, הקשורה לתהליכים חומרים וגופניים שלעולם לא יתכן שיכתבו, ישורטטו, ידובררו או יתוּוכו מנקודת מבטו נטולת הידע הניסיוני והחווייתי של הגבר, האמן היוצר, ההיסטוריון, התיאורטיקן ומבקר האמנות”. ליאת ארלט סידס כותבת על ספרה של הדרה שפלן-קצב: א(י)מנית -אימהות מביאות  אמנות לעולם

  • רישומים ממכונת אמת – חמש הערות על ׳חמש רגליים׳

    “׳חמש רגליים׳ היא נובלה פוליגרפית, מקרה פרטי של נובלה גרפית העושה שימוש במבחר דרכי סיפר, חזותיות ומילוליות, ושבמהותה יש מזו של הפוליגרף הקולט ורושם את תגובותיו הבלתי רצוניות של אדם כדי לבדוק אם הוא משקר”. שהם סמיט על ספרה של מרב שין בן-אלון “חמש רגליים”

  • על עבודת השחזור של הנפש

    “מלחמה וטרפנטין הוא ספר על אמנות ועל כתיבה, על דימוי ומילה, על העין והרוח. הוא מצטרף למסורת של טקסטים שנסובים על הזיכרון וההיזכרות, על ההיעלמות הגדולה של החיים: הזמן העובר”. אסף קרבס על הספר “מלחמה וטרפנטין” של סטפן הרטמנס

  • בהחלט הגיע הזמן

    “למי שלא מכיר את יצירתה, ואני חוששת שכיום יש כבר רבים כאלה, וגם למי ששמע עליה או ראה פה ושם משהו, הספר מהווה הקדמה טובה לחייה כאמנית”. דליה מנור על הספר “אנה טיכו: נוף חייה” שיצא לאור לאחרונה

  • כחול-לבן-אדום: הניב המקומי של אמנות גוף רדיקלית

    איזו משמעות פילוסופית ניתן לאתר בתופעת הפגיעות העצמיות כמעשה של אמנות, ואיזו מורכבות מגולמת בפגיעה עצמית באמנות גוף ישראלית (או בהעדרה)? פרק מספרה של ד”ר חנה פרוינד-שרתוק “למה הם עושים את זה לעצמם: פגיעה עצמית באמנות גוף רדיקלית”

  • “תמ”ר איננה על הקירות, ואיתה גם אני”

    “כל המרכיבים של סיפור דרמטי טוב נמצאים כאן, ובמרכזם גיבורים כריזמטיים בדרך להצלחה. ובדומה לצפייה בסרט על הטיטאניק, גם כאן, אף שידוע כי מדובר בכישלון חרוץ, מעמוד לעמוד מתחזקת התקווה שאולי זה ייגמר אחרת”. דנה שלו על הספר “ימי תמ”ר – תיאטרון מחול רמלה” שכתבה גליה ליוור

  • איזון מתחייב

    “הספר מלא וגדוש במידע מתחומים רבים ושונים, שכולם משיקים לתיאטרון ולתפאורה. המחברת חושפת ידע חובק עולם, ויחד עם זאת, ההרצאה (הרהוטה מאוד!) שווה לכל נפש, וגם הדיוט בתחום יכול ללמוד וליהנות”. ד”ר משה גרנות על ספרה של מאירה שפי, “צופן הדימויים – המימד החזותי בתיאטרון המערבי”, בהוצאת רסלינג

  • החשיכה הנראית של חיים דעואל לוסקי

    “הדין-וחשבון שחיים, בעזרתה של רלי, מנסה לתת על המקום הזה שבו האור חודר ללשכה האפלה ועל האופן שבו הוא מושהה ונספג בחשיכה הוא דין-וחשבון לא רק מרתק, אלא גם פוטנטי מאוד, ומפתה להחיל אותו על אזורים נוספים, תחומי ידע והתנסות שונים”. שרון אס במחווה לספר “צילום אופקי”

  • להשיב את הבשר המת אל חידת חייו

    “הספר הוא תיעוד המפגש של דובב עם הידע, החומר, הנפש הליאונרדואיים. במובן זה הספר עצמו ליאונרדואי למהדרין, שהרי גם ליאונרדו החוקר אינו מעניין אותנו כמגלה של איזה וריד או מנגנון. אנו מתעניינים במפגש שלו עם הידע. נפש פוגשת עולם”. על ספרה של לאה דובב, “אדם מן הבשר, שיח הגוף במחקרי האנטומיה של ליאונרדו דא-וינצ’י”.

  • כששיתוק נתפס כעמדה פוליטית

    “הישרדות הגחליליות” של ז’ורז’ דידי-הוברמן אמורה להיות מסה אופטימית, אך הקריאה בה מעוררת דיכאון. לא בגלל הייאוש המכה בכל, אלא דווקא בגלל סוג התקווה שמציע המחבר.

  • הפילם השחור של הלא-מודע של עולם האמנות הישראלי

    “זה כמה שנים שרון ברטוש עורך ומוציא ספרים ומחקרים על שורשי האמנות הישראלית. תרבות, אומר מפעל זה, היא במובן ידוע זיכרון, היא היסטוריה. אבל היסטוריה של האמנות היא יותר מחיסון כנגד הברבריות; היא מעשה טיפולי”. שתי הערות קטנות על שני ספרים חדשים מאת רון ברטוש.

  • שתיקת הגוונים

    נסיונה המוערך של התיאורטיקנית שרה חינסקי להציג את האמנות המקומית כחלק ממונופול ציוני המבקש לעצב את הזהות היהודית המודרנית מוביל ליצירת סיפור דיכוטומי בשחור-לבן, שבו הציוני עומד תמיד כנגד הדיאספורי, ללא גוני ביניים. דוד שפרבר על הספר ״מלכות ענווי ארץ״.

  • ״דיברתי עם עצמי. היינו שניים״

    הסופר יותם ראובני, ששפת אמו רומנית, היגר אל העברית והשתלט על השפה ודקויותיה טוב עד כדי כך שביכולתו לתאר בכישרון ובהצלחה את אי האפשרות להגר.

  • שחרור מגיהנום השעמום

    הסיפורים החסידיים שקובצו בספר “ביום שנולד הבעש”ט נשרף הגיהנום” מציגים קרנבל שאינו חושש להתבונן בעצמו בהומור ובאירוניה ורואה בהם חלק בלתי נפרד מנפתולי האמונה והלימוד.

  • תעשייה כמפלט אינטלקטואלי

    הוצאת זיקית אינה קוראת תיגר רק על סוג הספרים, איכות התרגום או עיצוב הכריכות של ההוצאות גדולות, אלא גם על אופי תעשיית המו”לות הישראלית ועל הערך האנושי והתרבותי שנשכח מאחור במסגרת הקפיטליזציה של הספרות המקומית.

  • עיניים להם

    “גינזבורג, בהיותה לנו לעיניים, חושפת לקות עיניים, לָקונה בהבנת פעילותם של ארגונים ישראליים לזכויות אדם. והספר אכן משלים את החסר ופוקח את עינינו”. חוה ברונפלד-שטיין על ספרה של ד”ר רותי גינזבורג, “והייתם לנו לעיניים – ארגוני זכויות אדם ישראליים בשטחים הכבושים מבעד לעין המצלמה”

  • בשם האב

    קריאה מחודשת ב”וילה נוגה”, הרומן שכתב חתן פרס נובל לספרות פטריק מודיאנו ב־1975, מרמזת על התודעה הנפשית היהודית המשתקפת מבעד לכתיבתו.

  • חומות נייר

    ברמה הפוליטית אין ב”גדר חיה” משהו שלא שמענו וקראנו אינספור פעמים במאמרים פובליציסטיים ובשיחות סלון. מה שיש בו, וחסר בלא מעט ספרים, זו עלילה משכנעת, כתיבה רהוטה, עשירה ורגישה, ודמויות שאינן נקראות כשבלונות קרטון של בעלי התפקידים השונים.

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?