איזון מתחייב

 

“צופן הדימויים – המימד החזותי בתיאטרון המערבי”, ספרה של מאירה שפי, חותר לאיזון המתבקש והמתחייב בין מה שמקובל כעיקר בעולם התיאטרון – הטקסט, השחקנים, הבמאי – ובין מה שנחשב, למרבה התמיהה, כטפל לעיקר – המימד החזותי, התפאורה. הרי משמעות המלה תיאטרון היא מקום שממנו רואים, לאמור: מה שרואים הוא לא פחות חשוב ממה ששומעים.

זהו ספר גדוש מידע בתחומים רבים: היסטוריה, תיאטרון, אמנות פלסטית, ספרות, סוציולוגיה ופסיכולוגיה. הידע המופיע בספר זה, על אף שהוא באמת חובק עולם, מכוון כולו למטרה אחת – מעקב אחרי השינויים בתחום החזותי בתיאטרון במשך כ-500 שנה, מתקופת הרנסנס ועד שנות ה-20 של המאה ה-20. הספר מוכיח שהתפאורה היא מרכיב חשוב בעולם התיאטרון, ולא שרת.

אביא כאן סקירה קצרה ולא ממצה של הידע הרב המובא בספר, כדי שהקורא יוכל להתרשם באיזה אוצר בלום מדובר.

יש היגיון בבחירתה של המחברת שלא לכלול בדיון העיקרי של הספר את המחזות היווניים-רומיים הקלאסיים ואת המיסטריות של ימי הביניים, הן משום מיעוט התיעוד, והן משום הסטטיות ששלטה בשתי תקופות אלו לגבי המימד החזותי. הספר מזכיר שהתיעוד הממשי הראשון בתחום החזותי הוא בתיאטרון הרנסנסי, שהתמקד בהישגי האדם, ולא בקטנותו אל מול האל. בתקופה הזאת מתבלטים סרליו וסקמוצ’י האיטלקים, והתפאורה בנויה משרטוט דו-ממדי המעניק אשליה של תלת-ממדיות. בתיאטרון הסוואן (1596) הבמה פורצת למרכז, והקהל סובב אותה משלושת כיווניה, כשההצגות מוותרות על תפאורה. נסיגה מתחוללת בתיאטרון האנגלי (לאחר הגלוב השקספירי) בימיו של קרומוול הפוריטני (אמצע המאה ה-17), שמוציא להורג את המלך צ’רלס הראשון, נותן צו נגד בתי הימורים ותיאטרונים, ואף הורס אותם. עם עלותו של צ’רלס השני לכס המלכות חוזר גם התיאטרון להוויה התרבותית האנגלית. בצרפת הוכנו בסוף המאה ה-16 בארמון הלובר מופעים שמטרתם חנופה למלכות, ולשם כך הוכנה תפאורה מפוארת שכללה אפילו פעלולים של ירידת שחקנים (אצילים!) “מהשמיים”.

בהמשך הספר מתואר הרקע לחדירת הבארוק לעולם התיאטרון: המרד הפרוטסטנטי של לותר בכנסייה הקתולית, עם שחיתות האינדולגנציות (שטרות המחילה) שהעניקה תמורת תשלום, מלחמת 30 השנה (1618–1648) וסיומה בשלום וסטפליה, שהכפיף את האזרחים לשליט, ולא לכנסייה. ממאפייני הבארוק: ניגודיות, דינמיות, דרמטיות, ברק וסלסול, החצנת רגשות. האישים הבולטים בתקופה זאת הם ברניני וסבטיני האיטלקים, פירטנבך הגרמני וג’ונס ורן האנגלים.

התיאטרון הבארוקי הראשון באיטליה נוסד בפארמה. התפאורה היתה מפוארת מאוד, הבמה עמוקה, מכוסה בערפילים, בצדדים גומחות ובתוכן פסלים. באופרה “אנדרומדה” שהוצגה בסאן-קסינו בוונציה הוכן גם מופע של דאוס-אקס-מכינה הפוך: מכונה מורידה דמויות “מהרקיע” אל הארץ. תיאטרון הבארוק העדיף תפאורה מורכבת: הקהל ראה שמש שוקעת, שוק הנסגר בערב, ירח על מרכבת עננים, גיהנום בוער, העיר ירושלים ברקע, תפאורה מתחלפת – גן, עיר, יער, ים. רוחב הבמה היה בדרך כלל כרוחב האולם, כשבצדדים קלעים (פרגודים) מצוירים, מכונות מזיזות קטעי תפאורה, פתחים ברצפה, משם יצאו שחקנים, ולשם נעלמו. ג’ונס החליף את הקלעים על הבמה, והקהל ראה גינה פורחת, נוף מושלג ומרכבות יורדות מהשמיים. תיאטרון הרנסנס תוכנן באורח היררכי: כניסות ומושבים נפרדים לאצילים ולפשוטי עם.

עם המהפכה התעשייתית חל פיחות במעמד האצילים, ומעמד הבורגנים עלה. במאה ה-18 התחוללו גם המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית, ובתקופה הזו פורח הסגנון הרומנטי. האישים המשפיעים בתקופה הזאת הם המשורר גיתה, שהיה גם מנהל אמנותי של תיאטרון ויימאר, משפחת האדריכלים האיטלקים לבית ביביאנה ופיליפ דה-לותרבורג. מאפייני המימד החזותי בתקופה זאת: נופי בראשית, חורבות נטושות, נופים ובעלי חיים מעולמות רחוקים (בעקבות מסעות ג’יימס קוק).

הספר מתאר את השינויים שחלו בתיאטרון במאה ה-19 – אמנם האולמות גדלו משמעותית לכדי אלפי מקומות ישיבה, אבל ההפרדה המעמדית נשארה בתוקף. התפאורה בתקופה הזו מוותרת על פרגודים זזים במסילות, ובמקום אלה מוקמות קומפוזיציות אלכסוניות המדמות עומק, על הבמה יש כמה מסכים, וגם נוסתה במת קהל מסתובבת. הגישה הכללית – תפאורה ריאליסטית. ב”סוחר מוונציה” הוקם גשר על הבמה, וכן ציור של טירה. ב”חלום ליל קיץ” הוצגה תפאורה המדמה את אתונה בימי תזיאוס. אחד האישים שהטביעו את חותמם בתקופה זאת היה המלחין ואגנר, שהקים אולם אופרה בביירויט ללא יציעים, כשמושבי הקהל מסודרים במניפה משופעת, תבנית המשווה בין המעמדות. התזמורת היתה מוסתרת, והמסכים הענקיים היו מתחלפים. מחדשים אחרים בתחום התיאטרון והתפאורה הם ג’ורג’ השני, דוכס זקס-מינינגן וצ’רלס קין, שמרשה לעצמו לשנות את הרקע לרצח יוליוס קיסר (במחזהו של שקספיר), מעביר את האירוע מהקפיטול אל הפורום ובונה תפאורה בהתאם.

מה עוד קרה במאה ה-19? הנטורליזם והריאליזם חודרים אל עולם התיאטרון, בהשפעתם של מארקס ואנגלס, דרווין, אמיל זולא, איבסן, סטניסלבסקי, צ’כוב ומקסים גורקי. הנטייה היא לנטוש את פאר גיבורי הקלאסיקה ואת הגיבורים המסתוריים של הרומנטיקה ולהתרכז באדם הפשוט. הזרמים הללו קראו תיגר על ההפרזה שבתיאטרון, השקר שבדרמה והתפאורה המוגזמת, ושאפו להעמיד על הבמה את האביזר עצמו – שולחן, ארון, פסנתר, ולא ציורים של אביזרים אלה. בהנחיות של איבסן ל”בית בובות” מתואר פנים מפורט עם ריהוט רגיל של בית נורבגי. סטניסלבסקי דאג לדיוק אוטנטי של מראה הבמה במחזה “חופשה בכפר” של טורגנייב. במחזה “בשפל”, בעקבות מקסים גורקי, התפאורה מדמה בית-מחסה לחסרי בית. בעיה מתעוררת כשצריך לתאר טבע, כמו בנדודיו של המלך ליר והשוטה. כאן הנטורליזם צריך להתפשר על ציור במסך האחורי, כי הרי אי-אפשר להביא את המציאות לבמה.

בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 הזרם השולט בתיאטרון הוא הסימבוליזם, זרם המתחבר אל הפנטסטי, הדמיון, המרגש, המכאיב, הנסתר מהעין. האישים הבולטים הם מטרלינק, אוסקר ויילד, גוסטב קלימט, ויליאם באטלר ייטס וסטרינדברג. המחזות שהתוו את הדרך הם בעיקר “הציפור הכחולה”, “פלאס ומליסנדה” של מטרלינק ו”סלומה” של אוסקר ויילד. התפאורות מופשטות, מסתוריות, חידתיות ודכאוניות.

המחברת מקדישה פרקים מיוחדים לאדולף אפיה ולאדוארד גורדון קרייג, שפעלו בהשפעת התיאטרון היפני והאר-נובו והדגישו את חשיבות החזות על פני הטקסט. קרייג טען שהמלים הן גוף המחזה, אבל הקו והצבע הם לב המחזה. ואולי דבריו אלה של קרייג יכלו להיות המוטו לספר שלפנינו.

בתחילת המאה ה-20 מתבלט הזרם האקספרסיוניסטי בתיאטרון, שתווי ההיכר שלו הם הזיות, תעתועי פנטזיות, הוויות חלומיות וסיוטיות, פחד קיומי, פסימיות וקטסטרופות. בין המחזות של הזרם הזה: “מחזה חלום” של סטרינדברג, “הבורגנים של קלאי”, “מבוקר עד חצות” ו”גז” של ג’ורג’ קייזר, “הדיבוק” של ש’ אנ-סקי בבימוי וכטנגוב ו”לילה בשוק הישן” של י”ל פרץ. התפאורה במחזות אלה היא אפלולית – מסך שחור, קירות לא ישרים, חלקי מציאות מעוותים, פינות חשוכות. השפעה גדולה על זרם זה מגיעה מהקוביזם של פיקאסו ומהרקעים המעוותים בציורים של מארק שאגאל.

הזרם האחרון שזוכה לסקירה בספר זה הוא הקונסטרוקטיביזם, שנושא דגלו הוא מיירהולד, האיש התמים שהאמין שאפשר לדבר בחופשיות על אמנות בעידן סטלין ושילם על כך בחייו (הוצא להורג ב-1940). גישה קונסטרוקטיביסטית מבקשת לקשור בין החיים לאמנות, שתפקידה לקדם את החברה. מיירהולד מושפע מהתיאטרון היפני ובונה תפאורה שאינה חיקוי של המציאות. במחזות שביים ניתן לחזות בפיגומים, במבנים גיאומטריים, במדרגות ובמגלשות, תוך שילוב הטכנולוגיה באמנות. תפאורה מיוחדת במינה הקים בהצגת המחזה “רביזור” מאת גוגול: על הבמה חצי מעגל, ובתוכו 15 דלתות.

הספר מלא וגדוש במידע מתחומים רבים ושונים, שכולם משיקים לתיאטרון ולתפאורה. המחברת חושפת ידע חובק עולם, ויחד עם זאת, ההרצאה (הרהוטה מאוד!) שווה לכל נפש, וגם הדיוט בתחום יכול ללמוד וליהנות. כל פרט, כל מונח מקצועי, מוסברים ומבוארים, והמחברת גם טורחת להביא תמצית של המחזות שהיא דנה בהם. אני מאמין שזהו ספר חובה לכל מי שעניין לו בתיאטרון ולכל מי שמוקיר השכלה ותרבות. אני גם מניח שהמחברת תשקוד בקרוב על כרך נוסף שידון בתפאורה בזרמים נוספים במאה ה-20 וה-21, כגון הסוריאליזם, האבסורד, וכן, אולי גם התיאטרון הישראלי.

מאירה שפי, “צופן הדימויים – המימד החזותי בתיאטרון המערבי”, רסלינג, 2017, 257 עמודים