״דיברתי עם עצמי. היינו שניים״

“כאשר אדם נמצא במצב שבו מחיצה חוצצת בינו ובין העולם, דבר הנחשב כסימפטום של מחלות אחרות”, כותב יותם ראובני בספרו ‘האוטוביוגרפיה של ז’אן ריבן’, “נדמה לו כי הוא יכול לעשות אחד משני דברים: לשבור את המחיצה, או להתנפץ עליה”. אם נדרש לתאר את ספרו של ראובני במשפט אחד, ניתן לומר שהוא עוסק בשלילת האפשרות הראשונה שבמשפט, מתוך הנכחה בלתי-פוסקת של השנייה. ההתנפצות, כפי שכותב ראובני, אינה התנפצות של המחיצה, כי אם התנפצות עליה – הטחת העצמי אל הקיר בעוצמה כזו שמפוררת את הגוף המוטח לאינספור זהויות קטנות. כך מחד גיסא, מחיצות קבועות ובלתי ניתנות להזזה נעוצות ביסודותיו של הספר הזה. מאידך גיסא, כל כולו מוקדש להתחקות אחר קווי המתאר של המחיצות, דחיפתן והתנגחות בהן, תיאורן והבנתן כגורמים המטרפדים לעד את היטמעותו של המחבר בסביבתו, ובה בעת כמאפיינים המכוננים של זהותו ויצירתו.

מיהו הגוף הספרותי המוטח אל המחיצה, ואיזו מן מחיצה זו? תשובה ראשונית לשאלה ניתן למצוא בכותרת הספר. כתב אותו יותם ראובני, אך הוא נקרא כאוטוביוגרפיה של אדם אחר בשם ז’אן ריבן. זהו שם ילדותו של ראובני, שניתן לו עם לידתו ברומניה, שנים לפני שהגיע כנער לישראל. אוטוביוגרפיה היא ביוגרפיה שנכתבת ע”י מושאה. אוטוביוגרפיה שחתומה ע”י אדם שנשא פעם את שם מושאה וכיום מחזיק בשם ובזהות אחרת, מעידה, כבר בכותרתה, על פיצול אישיות. אינטלקטואל אירופאי בגוף של סופר ישראלי, או להיפך, מהגר בעל שם של צבר, או להיפך, בנו של חייט יהודי בכפר רומני המתגורר עם משפחתו בדירה קטנה באשדוד ואחר כך בת”א, או להיפך, ובעצם גם וגם. “דיברתי עם עצמי. היינו שניים, הישראלי והרומני. הם צעקו זה על זה. צרחו עלי שאביא להם משהו”.

כריכת הספר

ראובני, סופר, משורר, עיתונאי מתרגם ומו”ל וותיק (הוצאת נמרוד), מפרק בספר הנוכחי את זהותו לחלקים, מאובדן האם ברומניה, עבור דרך ההגירה לחולות אשדוד של שנות ה-60, רכישת השפה והתרבות המקומית, גילוי המיניות ההומוסקסואלית וההתמודדות עם זהות כזו בתקופה שבה יחסים הומוסקסואלים עוד היו לא חוקיים (ראובני הוא מחלוצי הכתיבה העיתונאית והספרותית על הומוסקסואליות בישראל), המעבר לת”א והעבודה בעיתונות, ההתמכרות לאלכוהול, הטיפולים הנפשיים, הקשרים הספרותיים והמיניים, התודעה הפוליטית, הקשיים הכלכליים, הכתיבה והזיקנה – “המחלה היחידה שאין לה מרפא, המעוררת גועל ואימה מאין כמותם אצל הצעירים” – ולקראת הסוף מסע שבמהלכו “הייתי בטוח שהסירה תיקח אותי אל האין קיום, אל עיר ההכרות. היא לקחה אותי לאשדוד”. שוב אשדוד. מעל לכל מרחפת הזרות ואי האפשרות להרגיש שייך, גם לא בחוגים ספרותיים ומקצועיים שבהם אמור היה ראובני להיות בן בית. זה סיפור הגירה פרדוקסלי ומיוחד. ראובני/ריבן, ששפת אמו רומנית, היגר אל העברית והשתלט על השפה ודקויותיה טוב עד כדי כך שביכולתו לתאר בכישרון ובהצלחה את אי האפשרות להגר.

ראובני אינו עושה לעצמו הנחות בספר הזה. “כתבתי שאני רוצה להכיר את הצמחייה בין פסי הרכבת”, הוא מספר, ומתייחס לרצון להתחקות אחר הזנוחים, המשוגעים והמדוכאים, אך בד בבד מתאר גם את היחס האכזרי לפרקים לשותפים או בני זוג, כאותו פרטנר מיני ומושא כתיבה ש”ככל שנהניתי איתו יותר, כך רציתי שהוא ילך מהר יותר, שיעלם, שאשאר לבד ואפילו לא אכתוב עליו”. גם היחס ל”עם” מנוסח ללא מסיכות. מי זה העם הזה? אנשים ש”הולכים מהתיכון לצבא, וחוזרים, ומתחתנים כמה שיותר מהר, ועובדים – כיפה על ראש גלוח, ספר תהילים בכיס – אבל אם אפשר לרמות, אז מרמים”. אני מניח שראובני מודע לניחוח הגזעני הנודף מן התיאור, ובכל זאת בוחר להותירו כמו שהוא. זה מזכיר לי סרט אוטוביוגרפי של הבמאי הגרמני המבריק והמסוכסך ריינר פאסבינדר, שבו הציג את עצמו ללא התייפיפות גם ברגעיו הנקלים והעלובים ביותר.

אולם המחיצה שמופיעה לכל אורך הספר אינה רק מבוססת רק על חווית ההגירה והזהויות המתעמתות, אלא גם על מחיצה יסודית יותר בין האדם הכותב, המתורבת, לבין איזשהו עצמי אותנטי, שאולי הוא מדומיין ואולי רק מסתתר מאחורי שכבות ע”ג שכבות של חינוך. זהו אותו “משהו ממני, בוגר ולא קיים עדיין, שהסתובב בעולם כבר במהלך חודש דצמבר 1949”, חודש לידתו של המחבר. החיפוש אחר העצמי האותנטי – תימה וותיקה ומרכזית בספרות בינלאומית  מודרנית – מוביל את ראובני להרפתקאות מיניות, למסעות, לחקר תרבויות ותופעות ולדכאונות. האם הספרות עשויה לגלות את האותנטי ולחלצו מכבליו? פעילותו של המחבר עשויה ליצור את הרושם הזה, עד שמגיעים למשפט “כבר הבנתי כי הגאולה לא תבוא מהמעשים וכנראה גם לא מהאמנות, אף שלכאורה לא היתה תקופה שבה הושקע כל כך הרבה באמנות: אולמות הקונצרטים מלאים, הפקות אופרה יקרות מחזיקות מעמד, ציורים נרכשים במיליוני דולרים. אלא שהכל נעשה מתוך בריונות כלכלית שלא היתה כמוה אפילו אצל המושחת בבני בורג’יה”.

הניסיון לאתר מציאות אלטרנטיבית מוביל לבסוף למסקנה ש”אין התגלות למי שמבקש התגלות, גם אם ההתגלות שלו מוכנה להתגלות”. או אז מתגלה לו העצמי לפתע בהתקפה גופנית ממש.

“האוטוביוגרפיה של ז’אן ריבן” אינו ספר קל למרות שהוא קולח מאד. הכתיבה שוטפת אך מפותלת, העלילה קופצנית ואסוציאטיבית, ולעיתים יש לחזור ולקרוא את העמוד בשנית כדי לקשור את קצותיו הרופפים-תמיד. מי שמחפש ספרות להזדהות איתה ימצא את עצמו בספר רק אם ההזדהות שהוא מבקש נובעת מסירוב, חריגה וחיפוש תוך כדי מסע.

האוטוביוגרפיה של ז’אן ריבן – יותם ראובני
הוצאת אפיק, 232 עמודים