קבלה על בסיס מקום פנוי

בשנת 1977 הציגה האמנית מירל לדרמן יוקלס את המיצג ״חלומות מקווה״ בגלריה פרנקלין פורנס בניו-יורק. המיצג התייחס לטקס הטבילה של נשים יהודיות במקווה, והציע פיתוח של יצירתה של מחברת ״מניפסט אמנות התחזוקה״: מאמנית מושגית פמיניסטית-אמריקאית שעבודותיה מתייחסות לסוגיות של עמל, עבודה ומגדר, ביקורת מוסדית, הגדרת האמנות והיבטים של אקולוגיה, לכלוך וניקיון ועוד, לאמנית שעושה את כל הדברים הללו, אך מוסיפה להם הקשר יהודי. המיצג הוצג שוב כעבור שנה עבור כתב העת הפמיניסטי Heresies, ובאמצע שנות ה-80 פותח לעבודת המיצב הגדולה ״מקווה״, שהוצגה במוזיאון היהודי בניו-יורק.

אף שבאותן שנים לדרמן יוקלס כבר היתה אמנית ידועה שזכתה להכרה והערכה מקצועית רבה, הן המיצגים והן המיצב עברו בשתיקה יחסית. למעט קומץ איזכורים בעיתונות יהודית, שתי העבודות כמעט לא זכו להתייחסות בזמן הצגתן. ספרו של החוקר (ואיש ״ערב רב״) דוד שפרבר ״ביקורת נאמנה: אמנות יהודית-פמיניסטית בישראל ובארה״ב״, שראה אור לאחרונה בהוצאת מאגנס, בוחן את המקרה ומראה כיצד ״שני תחומי היצירה המרכזיים של יוקלס – אמנות התחזוקה והאמנות היהודית –  התקבלו באופן שונה לחלוטין: אמנות התחזוקה נחקרה והוצגה במוזיאונים ואילו האמנות היהודית שלה כמעט שלא נידונה במחקר ולא יצרה שיח משמעותי בשדה האמנות״.

כריכת הספר

הספר, שמבוסס על עבודת דוקטורט שכתב שפרבר בחוג ללימודי מגדר באוניברסיטת בר-אילן, מציג סדרת מקרי בוחן של יצירות אמנות המבוססות על תכנים פמיניסטיים ויהודיים שנוצרו בישראל ובארצות הברית בחמישים השנים האחרונות, ומנתח את אופני קליטתן או דחייתן בקהילות ובתקופות שונות. שפרבר מבסס את מחקרו על תיאוריות של התקבלות, ומקדיש את עיקר מאמציו להצגה וניתוח של תגובות אוצרותיות, מחקריות, תקשורתיות וחברתיות שקיבלו העבודות בשדות השונים. גישה כזו, שנמנעת כמעט לגמרי מפרשנות ושיפוטיות של היצירות, עלולה להוציא כמה מבקרים מדעתם, אולם היא מאפשרת להציג היסטוריה חברתית עשירה ומורכבת שבה מושגים, צורות שיח ונורמות אמנותיות של קבוצות שונות מעומתות ומתעמתות, מאותגרות ומאתגרות ללא הרף. התוצאה היא סיפור מרתק שאינו עוסק רק ביהדות, אמנות ופמיניזם, אלא גם באופנים בהם מסגרות השיח השונות של כל שדה משלימות, סותרות או מערערות את השדה המקביל.

באמצעות דיון בהתקבלות עבודותיהן של האמניות נחמה גולן, חגית מולגן, נורית יעקבס-ינון, הלן אילון, אנדי ארנוביץ ולדרמן יוקלס, פורש שפרבר שלוש מסגרות שיח (פמיניסטי, יהודי-אורתודוקסי ואמנותי) בשתי מדינות (ישראל וארה״ב), ומראה כיצד כל מסגרת שיח מבוססת על מערכת מושגים ואמונות שלעיתים משלימה ולעיתים קרובות יותר סותרת או מאתגרת את מסגרת השיח שמשיקה לה. יש פעולות וזרמים פמיניסטיים המערערים מערכות דתיות מסורתיות, ויש תכנים דתיים-פמיניסטיים שמערערים דווקא את הנחות היסוד של זרמים פמיניסטים חילונים. בתווך ניצבת האמנות, שבנוסף להיותה מסגרת שיח נוספת בעלת מערכת מושגים משלה (שאינה מחוייבת לא לפמיניזם, לא לדת ולא להיפוכם), מתפקדת לעיתים כמעין כליא ברקים שמושך אליו זרמי חשמל חברתיים, ולעיתים כגפרור שמבעיר את כל המערכת. סוגיה נוספת שעולה מן הספר היא ההבדלים בין התרבות הישראלית והיהודית-אמריקאית. הדבר בולט קודם כל בפער בין הנימוס האמריקאי לגסות הרוח הישראלית. כך לדוגמא בפרק העוסק ביצירתה של הלן אילון מתואר דיאלוג בין האמנית לבין רב בית הכנסת הניו-יורקי שבו רצתה להציג את עבודתה. השניים מסיימים את הדיאלוג באי-הסכמה אך בכבוד הדדי. ביחס לתגובות האגרסיביות שמתוארות בפרקים העוסקים ביצירתן של האמניות הישראליות חגית מולגן, שעסקה בסוגיית הנידה, נחמה גולן, שעסקה בדיון התלמודי בסוגיית קניין האשה בקידושין, ונורית יעקבס-ינון, שעסקה בטבילת נשים לעיני דיינים כחלק מתהליך הגיור, אפשר רק להתקנא ביכולת האמריקאית לנהל דיון. עם זאת, בניגוד להנחה המוקדמת (שלי), שאמנות יהודית-פמיניסטית שצומחת בסביבה ליברלית יותר תהיה גם רדיקלית יותר, הספר מגלה שהנימוס האמריקאי אינו תחום בגבולות הדיון ונוגע גם ביצירות עצמן. כך, דווקא האמנות הישראלית שנוצרה בסביבה אורתודוקסית נוקשה יותר ממקבילתה האמריקאית, היא זו שהעזה לקרוא תגר על אמונות והלכות מקובלות. לטענת שפרבר, הדבר נובע מן הפער בין פעולתן של אמניות יהודיות-אמריקאיות כמיעוט שמחייב אותן להיזהר בעת טלטול הספינה, לבין אמניות ישראליות שפועלות כחלק מהגמוניה יהודית מקומית, ולכן מרשות לעצמן למתוח את הגבולות.

כך או כך, שני מאפיינים משקפים את מכלול היצירות שנידונות בספר: הראשון קשור בכותרתו, ״ביקורת נאמנה״, ומתייחס לעובדה שבין אם ביקרו מסורות בחריפות ובין אם לאו, כל האמניות ראו ורואות את עצמן כחלק מהעולם הדתי שאליו הן מגיבות, ולא כמי שמוציאות את עצמן מן הכלל. המאפיין השני והיפה שניכר בספר, הוא עד כמה גם אמנות בעלת תכנים ברורים ומפורשים, יכולה לתפקד כמערכת הפעלה חמקמקה, מתוחכמת ומרובת פנים.