כתבות מאת חנה פרוינד-שרתוק
-
דודה הגידי לנו כן: על כינוי הגנאי “דודות” בקהילת האמנות בישראל
- מסה
- 30/05/2023
“במחלקות לאמנות ‘דודה’ הוא תמרור אזהרה פדגוגי שמוצב על ידי מרצים ומרצות שונים שמשרטט את השדה הסמנטי של המושג על ידי כך שהוא מבהיר מה ממש לא כדאי לסטודנטיםות להיות: חובבנים, מביכים, נדחפים, פתטיים, ייכנעס, לא רלוונטיים, לא צעירים, לא קוליים, לא בהקבצה של המקובלים, כי כאן זה לא מתנ”ס ואנחנו לא דודות”. חנה פרוינד-שרתוק על המונח “דודות” ושדה האמנות, מתוך גיליון 03 של המהדורה המודפסת של ערב רב
-
עופר הלך הביתה: 5 קטעים קצרים על אורי קצנשטיין
- מסה
- 21/09/2020
“אני לא חושבת שבשנים האלה אפשר היה לדבר עליו במונחים של שמאן, איכויות שבצדק דברו עליהן בהמשך כמאפיינות את עבודתו ואותו. אבל תמיד היה נדיב וחיפש להשתייך. מצד אחד, בבוז ובהבנה שלא ימצא את מקומו בצופים ומצד שני, בן יחיד שחיפש אחים ואחיות שאפשר יהיה להתחבר אליהם באיזושהי דרך: להלחים, להבריג, להתמגנט, להתלפף, להתחשמל ביחד”. דברים שנשאה ד״ר חנה פרוינד-שרתוק בכנס לזכרו באונ׳ חיפה, 2019
-
כחול-לבן-אדום: הניב המקומי של אמנות גוף רדיקלית
- סקירת ספרות
- 17/04/2019
איזו משמעות פילוסופית ניתן לאתר בתופעת הפגיעות העצמיות כמעשה של אמנות, ואיזו מורכבות מגולמת בפגיעה עצמית באמנות גוף ישראלית (או בהעדרה)? פרק מספרה של ד”ר חנה פרוינד-שרתוק “למה הם עושים את זה לעצמם: פגיעה עצמית באמנות גוף רדיקלית”
