בעשורים האחרונים מתפתחת ברחבי העולם תנועה מגוונת של ניאו-חסידות; מרבי נחמן לאושו, מקרליבך לחב”ד ולזרמי ניו-אייג’ יהודיים ולא-יהודיים. כל אחד מן הזרמים שהוזכרו שונה מהאחרים, אך לכולם משותפות ההשראה ההיסטורית שיצרו התפתחותה המפתיעה של יהדות מזרח אירופה וצורות הפולחן, הקהילה והקשר עם האל שכוננה.
קשה להפריז בעוצמת השפעתה של החסידות על התפתחותה של יהדות זמננו. בשלהי המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18, אחרי עוד גל גזירות והתעמרות, לנוכח איומי ההשכלה והחילון מכאן והשבתאות מכאן, נזקקו יהודי מזרח אירופה למענה שקהילת הלומדים הקטנה והמסוגרת התקשתה לספק. המאמינים, אנשים פשוטים ברובם, חיפשו קשר מסוג חדש עם האל והמסורת; קשר אישי יותר, שיהיה בלתי אמצעי ולא מופשט ומוכתב מראש; רוחני ופסיכולוגיסטי יותר מאשר הלכתי וחמור סבר. רבי ישראל בן-שרה, הידוע בשם הבעל-שם-טוב (הבעש”ט), יצר את ראשיתו של הקשר הזה. סיפוריו, כמו גם סיפורים חסידיים אחרים שקובצו בספר “ביום שנולד הבעש”ט נשרף הגיהנום”, שיצא עתה בעריכת המשורר בנימין שבילי, היו אחת הדרכים לכונן את הקשר המחודש, לשמרו ולפתחו.
שבילי רואה בתנועת החסידות את ראשיתו של האקזיסטנציאליזם היהודי, המעמיד את היחיד ואת אמונתו במרכז החוויה הדתית. את טענתו הוא מדגים באמצעות הסיפור שממנו נלקחה כותרת הספר, על שריפת הגיהנום ביום לידתו של הבעש”ט. על-פי הסיפור הקצרצר, הפתרון שמצאו “האדריכלים של מעלה” לשריפה לא היה גיהנום חדש, אלא דווקא גן-עדן חדש. את הגיהנום העבירו אל גן-העדן הישן. הגיהנום, טוען שבילי בעקבות הסיפור, אינו התופת שדימוייה עולים מיד בראשו של הקורא, אלא מקום שפרח בעבר אך התיישן עם השנים והפך למאובן ומשעמם. את היציאה מגיהנום השעמום, אם כן, יש לבצע באמצעות שחרור. לא שחרור מן הדת, אלא מקבעונותיה: ויתור על צייתנות סגפנית לטובת אמונה חווייתית גועשת במסגרת דתית שאינה חוששת מן התשוקה והשמחה, אך גם לא מן הצער והסבל. שני הצדדים מרכיבים את נפש האדם ומעצבים את חייו. על כן, חוויה דתית עמוקה ומלאה צריכה להכיל ולהתמודד עם שניהם.
כריכת הספר
בעקבות הבעש”ט קמו מנהיגים רבים, וביניהם המגיד ממזריץ’, החוזה מלובלין, רבי נחמן מברסלב, רבי ישראל מרוז’ין ורבנים אחרים שגיבשו סביבם קבוצות תלמידים ויצרו חסידויות משלהם. עם השנים התפתחו סיפורים שחיברו בעצמם וסיפורים שחוברו על אודותיהם, קיבלו חיים והפכו לחלק מאתוס ספרותי-עברי מוקדם, עשיר ורב דמיון והשראה, המתאר עולם ייצרי, מתוחכם, מקורי ובעל חזון, “קרנבל שהחל לפתע בלב האורתודוקסיה היהודית המתפוררת במזרח אירופה”, כמלותיו של שבילי. קרנבל שאינו חושש להתבונן בעצמו בהומור ובאירוניה, ורואה בהם חלק בלתי נפרד מנפתולי האמונה והלימוד. קרנבל שניתן לקיימו בבית-הכנסת, בבית, בחיק הטבע ואף בבית-המרזח. כך, באחד הסיפורים שומע רבי שמחה בונם פירוש מקורי למשפט “ויכרתו שניהם ברית” מספר “בראשית” דווקא מזוג סבלים היושבים בבית-מרזח בוורשה, שותים משקה חריף ומשוחחים.
הספר מחלק את הסיפורים לנושאים: אלוהים, לידה, חתונה, חגים, שיגעון, צדיקים ועוד, אולם חלק מהיופי בסיפורים נובע מהאפשרות לפרשם בדרכים רבות. כך, הגם שכמה מהם נכתבו כמשלים עם מוסר השכל ברור, יש בהם יסוד אירוני ורב-משמעי שמאפשר להבינם גם באמצעות היפוכו של המסר הישיר. כזה הוא למשל הסיפור על הבעש”ט שהראה לתלמידו רבי דוד מאוסטרהא את השמים החדשים שברא בעת עישון המקטרת שלו, וגרם לתלמיד להתעלף מאימה. האם נושא הסיפור הוא כוחו הייחודי של הבעש”ט כמיסטיקן? כן. אולם בה בעת זהו סיפור על אופיין של אשליות וסכנותיהן. כמשל זן החותר תחת גיבורו, הסיפור על הבעש”ט ומקטרתו מהלל את סגולותיו של הרב ומזהיר מפניהן בעת ובעונה אחת. הוא מפאר את כוחו של הדמיון היוצר, אך מבהיר גם את הלך הרוח הנדרש לסוגי ה”זרימה” השונים עם אותו דמיון. בכלל, אפשר לחשוב על כמה מהסיפורים בקובץ כדוגמאות למחשבה ועשייה אמנותיות ולגישות שונות למושגים כיצירה, דמיון, התמסרות ואמונה.
סיפור שמדגים את הנושא בצורה יפה במיוחד מתאר מסע משותף של רבי נחמן מברסלב ובעל המופת רבי יצחק לייב מטפליק. הראשון מבקש לטבול במקווה, השני מצייר על הקרקע עיגול באמצעות מטהו ומאפשר לו לטבול כאילו היה זה מקווה של ממש. אולם כשמגיע תורו של רבי יצחק לייב לטבול, אומר לו רבי נחמן: “אתה לא”. הרי אין מקווה של ממש במקום. הקסם הוא אשליה. קוסם יכול ליצור אשליה של מקווה, אבל לא את חוויית הטבילה בו. כדי לחוות את המעגל כמקווה צריך להיות מיסטיקן ולא קוסם, ולכן רבי נחמן יכול לטבול בו, ובעל המופת לא.
אחד המהלכים שנבעו מן החסידות היה עליית חסידים לארץ ישראל במחצית השנייה של המאה ה-18. גם על כך מספרים הסיפורים, וגם פה הם עושים זאת בהומור. כזה הוא למשל סיפורם של זוג קשישים שהוזמנו להתלוות למשיח כשיבוא, וענו שלא יוכלו להשאיר את ביתם מאחור. כשנענו שעלייה היא פתרון לצרות שהגויים מסיבים להם, הציעו שהמשיח ייקח עימו את הגויים לארץ ישראל, כך שהם יוכלו לחיות בשקט בביתם.
חרף התנגדות קשה שכללה חרמות ונידויים, הקסם שנסכה ההגות החסידית, רוח השחרור והחיבור הרגשי שהציעה משכו מאמינים רבים, וקהילות חסידיות הלכו ופרחו בכל רחבי מזרח אירופה (למעט ליטא, שנותרה מובלעת של מתנגדים). עם השנים נדמה שדווקא החצרות החסידיות הרשמיות הפכו למסגרות נוקשות, ואילו רוח החסידות עצמה מסתובבת ומותירה את חותמה על זרמי יהדות ציוניים ולא-ציוניים, אורתודוקסיים ולא-אורתודוקסיים, סרוגים, רוחניקים וכאלו שמתחמקים מהגדרות. פה טמונה גם התשובה לשאלה מה לקורא חשדן וקטן אמונה בן-זמננו כמו הח”מ ולסיפורים דתיים שחוברו בזמן ובמקום כל-כך שונים וקובצו בספר. בדומה לסיפורי עם רבים, גם הסיפורים החסידיים עוסקים בשאלות ותשובות היפות לכל מקום ולכל שעה. כזה הוא למשל הסיפור על החלבן שעשה תשובה והחליט להפסיק למהול את החלב במים, אולם גילה לתדהמתו כי מרגע שחדל למהול, חדלו הלקוחות לקנות אצלו בטענה שהחלב אינו טוב. על כך ענה רבו ש”כנראה שקוע העולם כל-כך בשקר, עד שאינו מסוגל לטעום טעם האמת”. צרכנות ומעשים טובים, אמת, שקר והרגלים ישנים, תסכול, אבסורד והומור עצמי באים לידי ביטוי בפסקה אחת.
“ביום שנולד הבעש”ט נשרף הגיהנום“, עורך: בנימין שבילי. הוצאת 62, 302 עמודים. 69 שקל
אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה של 1990. כל פורטרט היה תולדה של שעות רבות של עבודה, מתוך התבוננות מרוכזת וקפדנית במודלים. לדבריה, היא הופתעה מעוצמת התגובות, שנעו מאהדה והתלהבות של אנשי אמנות
ועד עוינות בוטה מצד העיתונות הרוסית
תשע דמויות נשים, עולות חדשות מחבר העמים, הגעתי למסקנה שיש בתוכה סתירה פנימית, מין דואליות קיומית שנעה בין הזדהותה עם העקורים והתלושים אשר צוירו בזמן אמת בעת העלייה הגדולה
