גדעון עפרת

  • גוף הטקסט: אמנות כתלמוד תורה חדש

    “אמניות ואמנים רבים עושים היום שימוש ביצירתם בטקסטים מקודשים כחלק מחומרי היצירה, אקט שנראה במבט ראשון כחילול קודש. מבט מעמיק יותר מגלה שהעבודות נעות בין חילול להשגבה במעשה שעשוי להתפרש גם כסוג חדש של תלמוד תורה”. דוד שפרבר במסה לקראת חג השבועות

  • נמרוד – יצירתו של דימוי קנוני

    ״ככל שננעץ ׳נמרוד׳ עמוק ויציב יותר אל הכן במוזיאון ישראל כנציג אופייני של הישראליות התרבותית וההיסטורית-מודרנית, כך רבו מתנגדיו; מימין ומשמאל, דתיים וחילונים בשורה של מאמרים שתקפו היבטים שונים בדמותו הפיסולית”. דליה מנור על תהליך הפיכתו של הפסל ״נמרוד״ של יצחק דנציגר ליצירה קנונית בשדה האמנות הישראלי

  • חממה לחשיבה ביקורתית

    ״נדמה כי השאלה המעניינת ביותר אודות עבודתו של גבע בהקשר זה אינה ׳האם היא עוסקת בלאומיות׳, כפי שטענה חינסקי, אלא ׳כיצד היא עושה זאת׳, ובעיקר האם האופנים בהם היא עוסקת בלאומיות מציעים לנו אפשרויות חדשות ופוריות לחשוב אודותיה״. מרב ירושלמי מציעה חשיבה מחדש על ״תזת חינסקי״ ועל עבודתו של אביטל גבע

  • אהרון מסג מת

    “אווירה של שריפה, אסון וחרדה אפפה את הציפור המיוצגת על הבדים והניירות. זהו עורב-חולד פוחלצי שהוא שד פנימי המגיח מעומק אפלת נפשו של אמן ערב משבר. זהו עורב-חולד של טורף נבלות ושל חופר-במחשכי-מחילות, שבואו והשתלטותו על הציור נושאים בשורה מורבידית לאמן”. גדעון עפרת סופד לצייר אהרון מסג

  • גרשוני: הפרעה תמידית

    ״היטמעות שמייצרת שיירים, שמצביעה על סתירות ומכוננת שונות, היא המנגנון העומד בבסיס מכלול יצירתו של גרשוני. המפגש בין החומרים לפעולות, בין הדימויים למילים, בין הפורמליזם למושגיות ובין האקפרסיבי והמתמסר למה שנתון תמיד תחת שליטה – לעולם אינו מושלם״. יונתן אמיר על עבודתו של משה גרשוני, במלאת שנה למותו

  • האמן היהודי האחרון

    יוסל ברגנר שב והכריז בציוריו: לנודדים הגולים – אותם רהיטים, כלי מטבח, עששיות וכו’ – אין חוף מבטחים; כל חוף מבטחים אינו אלא אשליה קיומית. וכך, בישימון אינסופי, ברגנר דן את האדם – יהודי ולא יהודי כאחד – למה שברנר קרא “כל מקום גלות” ו”הוויה של קוצים”. גדעון עפרת סופד לאמן הוותיק, שנפטר בשבוע שעבר

  • הצגה מידתית

    יפה עשה גדעון עפרת כשבחר להיפרד ממבקרת האמנות גליה יהב באמצעות ויכוח, אך התנגדותו לביקורת שלטון ההון באמנות הישראלית מוצגת באופן שטחי ומשמיטה מן התמונה פרטים הכרחיים

  • תעודת אוצר

    ישראל, כמו ארצות אחרות בעולם, שרויה באינפלציה של תוכניות ללימודי אוצרות. מי מרוויח מהן? מי מפסיד? האם שדה האמנות ערוך בכלל לקלוט את בוגרי התוכניות? והיכן עשוי לצמוח דור חדש של אוצרים משמעותיים?

  • אורי ליפשיץ: תופר את ההוויה לזמן

    “הציורים האחרונים של ליפשיץ הם משום גאולה. משום גאולה, ולא על אודות גאולה. גאולה נואשת, כמובן, מובסת, אבודה מראש, גאולת עניים, ובכל זאת גאולה”. יונתן הירשפלד על ציוריו האחרונים של אורי ליפשיץ.

  • להיזכר במשהו שלא ידעת מעולם

    “בתקופה שחיפשתי חומר על אופקים-חדשים מצאתי כרזה ממוסגרת תלויה בחדר מדרגות בבניין שבו התגורר מכר שלי. חשבתי שזה זריצקי, אך כשהגעתי למקום שוב גיליתי שמדובר בכלל בשטרייכמן. לא רק שלא יכולתי לזהות את ההבדל – לא ידעתי אפילו לקבוע אם הדימוי דהוי, אפרורי ומכוער בגלל איכותה הגרועה של ההדפסה הישנה, או כי מדובר באמנות ישראלית טיפוסית”. מחשבות על אופקים-חדשים בדור שלא ידע את זריצקי.

  • צלקתו של קופפרמן

    “זהו ציור פולמוסי בהווייתו, ציור של פעולות, שבירות ותגובות נגד, ציור שכל סיכום שלו רגעי – סיכום לשעתו – מהלך ציורי שנוי במחלוקת מרגע הפצעתו, ולפיכך כזה שיהיה נתון לעד בין-לבין”. יונתן אמיר מושך חוטים בין הצייר משה קופפרמן להוגה הצרפתי ז’אק דרידה.

  • הפילם השחור של הלא-מודע של עולם האמנות הישראלי

    “זה כמה שנים שרון ברטוש עורך ומוציא ספרים ומחקרים על שורשי האמנות הישראלית. תרבות, אומר מפעל זה, היא במובן ידוע זיכרון, היא היסטוריה. אבל היסטוריה של האמנות היא יותר מחיסון כנגד הברבריות; היא מעשה טיפולי”. שתי הערות קטנות על שני ספרים חדשים מאת רון ברטוש.

  • מדיום עשיר העומד בזכות עצמו

    לא פחות מכפי שרידד את מסורת ההדפס, התעלם ינאי ספיר מזכויות היתר המגיעות לסדנת ההדפס הירושלמית, וביטל במחי-עט שנים של עבודה ומחקר ללא תחליף. האוצרת טלי תמיר מגיבה לביקורת על הספר ״100 שנות אמנות הדפס בישראל״ שפורסמה ב״הארץ״.

  • “בעידן תת-התזונה מזה והבזבוז מזה, המוות אינו טרגדיה, אלא מימוש עד כדי כילוי”

    “עפרת תוהה אם זה גילו המופלג או שמא יינה של האמנות נמהל והיא הולכת ונעלמת כמו שיער ראשו המקריח. אולי עפרת עומד בפני מה שמבקרים סמכותיים כמו רוזלינד קראוס ורבים אחרים מתלוננים עליו: איבוד יכולת ההבחנה בשיח המתחדש”. יהושע נוישטיין עונה לגדעון עפרת.

  • “קשה לי לעכל אמנות בצורת בידור”

    זריצקי לדעתה לא משהו, אמנות רוסית מעניינת אותה, ביקורות אמנות פחות. אג’נדה היא “כמו מסכה של שחקן בתיאטרון יווני ישן”, ובזכות האור הישראלי חזרה לצייר. גם נטליה זורבוב מתגייסת למחווה שלנו לגדעון עפרת, חלק שלישי.

  • “אני נותרת עם הדברים שהעין אוספת”

    היא לא מתה על זריצקי, תוהה אם נחום גוטמן היה שורד בעידן השמרני הנוכחי, סובלת מהאור המקומי ומשאירה את הפוליטיקה לפוליטיקאים. שיחה גלויה עם האמנית הצעירה יערה אורן, מחווה לגדעון עפרת, חלק ב’.

  • שיחה גלויה עם אמנית צעירה נסתרת (בקושי)

    לא, היא לא שמעה על זריצקי, על האור הישראלי רק “ברפרורים אקראיים”. עכשיו היא משלימה פערים. סוגיות מהסוג של “כתב היד של האמן” מעניינות אותה, אלא שהאמנות היום שקועה “עמוק בחברה ניאו-ליברליסטית מסרסת”. היא דווקא מוותרת על עילום שמה, אבל את זה נשאיר לסוף. מחווה לגדעון עפרת, חלק א’

  • התנגדות ערה

    בניגוד לגדעון עפרת יהונתן משעל חושב שיש הרבה אמנות פוליטית בישראל, אולם היא נושאת אופי שונה ומשתמשת בארגז כלים רחב ומורכב יותר מזה שעמד לרשותם של אמני המחאה של שנות ה-70 וה-80.

  • ה חֶ רְ פָּ ה

    התישָמַע הצעקה, ולו גם תצריד את הגרון ותעוות את הפנים? או שמא נסכין לאותות הקין הצורבים את עורנו תחת מטחי האיפור הפטריוטיים של טקסי תעמולה ממטבח משרד ההסברה?

  • מאמץ הגמוני לא מודע

    “טענתו של עפרת אמנם אינה ממאנת להכיר ב’מזרחיות’ כפריזמה פרשנית לאמנות, אבל היא מרדדת את המושג ‘זהות מזרחית’ לכדי מאפיינים ‘אותנטיים’ שהכותב אינו מוצא ביצירות אמנות”. דוד שפרבר עונה לגדעון עפרת.

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?