אהרון מסג מת

בבוקר ה-14 במרץ 2018 יצאה נשמתו של אהרון מסג במושבה מגדל. בשקט יצאה. ערב לפני כן עוד קראה לו סבינה שירים, כדרך שנהגה בשנים האחרונות. עם שחר מת. למחרת היום, בשעה 14.00, נטמן באדמת כליל, שבה בנה במו ידיו בית וסטודיו לתפארת, סיקל סלעים ונטע גן. בן 76 שנים היה במותו, לאחר עשור של מלחמה הרואית בקריסה גופנית-נפשית, אותו עשור שבו גם חדל לצייר.

כעוצמתו הגופנית הטיטאנית וחוסנו, כך היתה גם קריסתו החדה, שהדהימה את כל מכריו, התדרדרות שהחלה בכליל, לוותה בצניחות אל תהומות הדכדוך ואף אל נסיונות אובדנות, שכשלו רק בזכות תושייתו של יוריק – יורם ורטה השכן, משורר ואיש רוח. ואף על פי כן אהרון נאחז בחיים בשארית כוחו: “הנשמה יוצאת! הנשמה יוצאת!!”, היה זועק וקורא, “לא רוצה למות!”, מספרת סבינה. ופעם אחר פעם לא מת. עד שמת.

אהרון וסבינה היו חברינו הקרובים. הכרנו לפני עשרות שנים באמצעות יורם ושירלי רוזוב, ומאז הרבינו להתארח בביתם, אז עדיין בלב המשק במושב חמד, אל מול תל חירייה. אהרון, אדם חם ולבבי, הקסים אותנו מיד בשילוב הנדיר של קשר בלתי אמצעי וחושני לטבע ורגישות ועדינות נפש נדירות. פשטות הליכות ועומק קרנו ממנו, אף שלא היה איש של דיבור רהוט. באותה עת כבר הספיק להציג תערוכות בגלריה תירוש היפואית ואף בביתן הלנה רובינשטיין (חיים גמזו, מנהל המוזיאון ואוצרו, ראה במסג “פרא אציל”), זמן קצר בטרם החל לעבוד עם שיה יריב בגלריה גורדון. אספנים מכל הארץ שיחרו לפתחו, מתענגים על היופי והליריות המלנכולית של ציוריו הפיגורטיביים והמופשטים בה בעת, הווירטואוזיים בצבע וברישום, האקספרסיביים והמסתוריים.

אם בשנות ה-60 וה-70 עדיין היה ניתן לאתר בעבודותיו זיקת-מה לציורי אריה ארוך (החריטות בצבע, למשל, אף כי אלה היו מהולות בשמץ דקורטיביות), הרי שהמסתורין האקספרסיבי-לירי גבר בציורים המאוחרים יותר, שבהם גם הומרו הגוונים הססגוניים המוקדמים בצבעים עכורים ויבשים יותר. אהרון צייר חולד, עורבים, דגים ושאר חיות שהכיר מקרוב בין חצרו הגדולה בחמד לבין הים, שבו נהג לשחות ולשוב עם שללו. אם בשנות ה-60 המאוחרות עדיין הסגירו חיותיו המצוירות גרוטסקה, הרי שבשנות ה-80 כבר התאפיינו באימה וטרגיות. בעיקר ציורי העורבים אפופי האפלה. את העורבים פגש מסג מדי יום ביומו בשדות שהקיפו את ביתו לשעבר, במושב חמד. אלא שלא ציפור שיר צייר מסג בציוריו, אלא ציפור נפש שסימנה אימה. אווירה של שריפה, אסון וחרדה אפפה את הציפור המיוצגת על הבדים והניירות. זהו עורב-חולד פוחלצי שהוא שד פנימי המגיח מעומק אפלת נפשו של אמן ערב משבר. זהו עורב-חולד של טורף נבלות ושל חופר-במחשכי-מחילות, שבואו והשתלטותו על הציור נושאים בשורה מורבידית לאמן.

אלא שאז, במושב חמד, טרם ראינו. אנחנו, ושאר הידידים הרבים שפקדו דרך קבע את בית מסג, רבים מהם משוררים וסופרים – שבנו והתפעמנו מזיווג הכוח הגופני והכוח הרוחני, מהיושרה הטהורה ומהתשוקה הגדולה של בני הזוג למסעות אל נופים נידחים בישראל, שבהם שלף אהרון נייר וצבעי מים וקלט בבָזק מיניאטורי תמציות כתמיות-שקופות-למחצה של גג בית, גדר ועץ. רבות מאלו תועדו באלבום שראה אור ב-1990 בחסות המחלקה לתרבות ולאמנות של ההסתדרות. שנים רבות יעברו עד שאשכיל להבחין בהסתתרותו של הבית מאחורי הגדר או העץ, במיאונו של הבית להיפתח בפני אהרון, בבחינת ביטוי לכמיהה אובססיבית גדולה של הצייר לביתיות בלתי מושגת ולמועקה נלווית. במאמר רגיש וחכם כדרכה, תרחיב שבא סלהוב ב-2006 (בקטלוג תערוכת מסג במוזיאון הפתוח בתפן) על אהרון שבסימן מי שהיגר מעיראק בגיל 11.

לימים, משבנה את הבית בכליל, היינו באים לביקור, שתמיד כלל אירוח נדיב ושופע, ומעולם לא החמצנו מבט ביצירותיו החדשות של אהרון. היצירתיות שלו עלתה על גדותיה: היה קם השכם בבקר, נושם עמוק את הטל על ערוגת הירקות, חווה לעומק את הזריחה, לוגם כוס קפה חזק ונכנס לסטודיו הגדול, תוך שהוא משמיע בקול מוזיקה של אום-כלתום או יוהן סבסטיאן באך. מזרח ומערב, טבע ותרבות נבללו עד תום באישיותו של אהרון מסג. באחד מביקורינו האחרונים בכליל, תחילת שנות האלפיים, הראה לנו אהרון ציורים אקספרסיוניסטיים-דרמטיים של תפרחות כלניות אדומות ושחורות, ואני נבהלתי כי איבחנתי בציורים צל נפשי גדול ומאיים. אהרון היה מעט נבוך למשמע תגובתי. זמן לא רב לאחר מכן אירעה ההתמוטטות.

לאירוע הפתיחה של תערוכתו הגדולה בתפן, “בקצה המחשבה” שמה, אהרון לא הגיע. הוא נשאר בביתו, בעוד רותי אופק, שבא סלהוב ואנוכי סחים לקהל הרב בשבחי יצירתו. מאוחר יותר, כשהתגוררו אהרון וסבינה בגינוסר שעל שפת הכינרת, באנו לבקר ומצאנו את אהרון יותר ויותר שקוע בתוך עולמו, מתרחק לשרעפיו. אחר-כך, משהחמיר מצבו, עבר להתגורר עם סבינה במושבה מגדל, סמוך ליעל, הבכורה בשלושה ילדיהם. יותר ויותר היה מוגבל, יותר ויותר רתוק למיטה, ועתה כבר נעזר במטפל אישי. אך צמאונו הרוחני לא פג, ומדי ערב היה מקשיב בשקיקה לסבינה המקריאה לו עוד ועוד קטעי ספרות והגות.

עוד הספקתי להמליץ על אהרון לפרס מפעל חיים מטעם אקו”ם, אך ללא הועיל. לפני כשבועיים-שלושה הודיעה לי סבינה כי אהרון במצב חמור מאוד וכי ביקש לראותני. נסעתי לכיוון מגדל, אך מסיבות כלשהן נאלצתי לחזור באמצע הדרך. כמה ימים לאחר מכן סימסה לי סבינה ובישרה לי על המוות.

גם אם מעולם לא היה כוכב ולא פרץ דרכים חדשות בציוריו, תמימות דעים שררה ושוררת באשר לאיכות עבודותיו של אהרון מסג, רגישותן ויופיין, שלא לומר העולם הפיוטי האישי והקסום המבוטא בהן. רבים וטובים אהבו ואוהבים את ציורי מסג, וכל מי שזכה להכירו יודע: לכל אורך דרכו היה אמן טהור לב וישר דרך, צייר הקשוב אך ורק לנפשו ולטבע, שאותם תירגם לתרבות קסומה, ותמיד-תמיד נשאר חף מהבצה של עולם האמנות הישראלי.

ויהי בנסוע אהרון.