ה חֶ רְ פָּ ה

הערב יורד על יום העצמאות. מגיא-בן-הינום עולה עשן המנגל. החמסין נשבר. עוד מעט וגשם יירד וישטוף את הכול. זמן לחשבון נפש.
*
עוד יבוא היום ותישאלנה השאלות. עוד יבוא היום והזרקור יופנה אל האמנות הישראלית העכשווית והשאלה תרעם: מה עשית, אַת, אמנות ישראל, באותם ימים רעים של תגי-מחיר, הונאות עָם ועולם בנושא שיחות השלום, ימי בנייה מנשלת ופרועת רסן בחסות הולכות שולל ומעשי רמייה למיניהן, ימי (ולילות) ההתנכלויות – ההשפלה, המעצרים וההרג של אזרחים חפים מפשע?! והיכן הייתם אתם, אמני ישראל ולווייניהם (כולל המחבר) באותה עת מרה, עידן שְרָרַת הימין הקיצוני, הכיבוש הממאיר, החקיקה האנטי-דמוקרטית וחגיגות המתנחלים?!

ועד שיבוא אותו יום ועד שתוטחנה השאלות, לאן נוליך את החרפה?!

והאמנות תידום: המפקדים הוותיקים, אלופי הקרבות וה”אחרַי!” באמנות הישראלית של שנות ה-70, תש כוחם ברובם: יגאל תומרקין, משה גרשוני, אביטל גבע, פנחס כהן גן, יחזקאל ירדני, אבישי אייל וכו’ – מהם שבריאותם לא שָפרה עליהם ומהם שפשוט עייפו מהמתרסים וקולם לא עוד נשמע. אך, גם דור הביניים, דור שנות ה-90-80 ברובו הגדול, דומה שעומעמו מאד תדריו: דוד ריב מתמיד לצלם בבילעין, אך ציוריו – איכשהו – פחות נשכניים משהיו; ציבי גבע מסתגר בציור דימויים אפוקליפטיים מופשטים-למחצה; ארנון בן-דוד נגוז אי-שם בניו-יורק; יורם קופרמינץ ביכר את השתיקה; גבי קלזמר מושח קווים מונוטוניים על בד; שרון קרן משחק באש (“זיק”). האם גם לצילומיהם המטלטלים של מיקי קרצמן ואלכס ליבק “התרגלנו” עד כי לבנו גס במראות החֵרְפָּה?

שרה אלימי, ללא כותרת, 2009. מתוך התערוכה הקבוצתית ״הרגע האחרון״ במכללת קיי בבאר-שבע, מרץ-אפריל 2014. אוצר: יורם בלומנקרנץ

מעטים שבמעטים, נדירים שבנדירים קולות המחאה והמצפון העולים כיום מהמרחב האמנותי. בתי הספר לאמנות, מהם היינו מצפים לחיל-החזית (דוגמת “בצלאל” של שנות ה-80-70), הפכו לבתי מרגוע. אם רק עוד לפני כעשרים שנה, המשוואה אמנות=שמאל הייתה כמעט מובנת-מאליה, הרי שכיום, במידה שהמשוואה הזו עודנה תק̤פה, היא דורשת הוכחה. והוכחה אין.

טלו, למשל, את מבצע “Picture Peace”, שיזמו לארי אברמסון ודוד טרטקובר (אחרוני הלוחמים?) כהשלמה לאתר Peace Hub, שאמור היה ללוות “און-ליין” את שיחות השלום ישראל-פלסטין: ראשית המבצע ב”קול קורא” ששוגר במייל פתוח (לכל אדם – בארץ, בפלסטין ובחו”ל), הזמנה למשלוח דימוי מקוון כלשהו הקשור במצב הכיבוש ובהיחלצות ממנו. בימים אלה מוצגות התגובות, בגודל A4 כל אחת, ב”בית-הגפן” שבחיפה. מסתבר, שנענו לקריאה כמה מאות איש מרחבי הארץ והעולם. אלא, שלא זו בלבד שמדובר בקרוב לשליש בלבד ממספר ההיענויות הזכורות מתערוכת “40 שנות כיבוש” (שיזמו אברמסון, טרטקובר, דוד ריב וסלימן מנצור בבית האמנים בירושלים, 2007), אלא שהמגיבים – כמעט כולם דמויות אנונימיות. האמנים המוכרים יותר, ולו במעט, מעולם האמנות הישראלי הדירו רגליהם. אפילו את דוד ריב וציבי גבע כבר לא תמצאו בתערוכה. אמני ישראל – מְתֵי מִדבר.

לאן נעלמו ונאלמו מאות ואלפי האמנים הישראלים המוכרים לנו מהגלריות והמוזיאונים? היכן הם מאות תלמידי האמנות באקדמיות שמתל-חי ועד באר-שבע? אני מפנה את השאלה ללארי אברמסון, ראש המחלקה לאמנות ב”שנקר”, מייחל לשמוע נתונים אחרים, מקווה להיווכח בטעותי, אך נאלץ לשמוע את אשר יָגורתי:
“…אולי באמת כבר לא מעניין אותם להגיב למצב והם נואשים כי המציאות מייאשת. כל מי שעיניו בראשו חייב להגיע למסקנות מאד עגומות”.
“אבל, פעם, היית מוציא את תלמידיך ב’בצלאל’ לעיסאוויה הסמוכה!”
“היום אנחנו יוצאים לדרום תל אביב, למתקן ‘חולות’ בנגב, לכל היותר לאום-אל-פאחם. קיימת התכנסות לתוך ישראל של הקו הירוק”.
“וזהו זה?”
“ניסיתי ליצור קשרי חילופי סטודנטים עם בתי ספר לאמנות ברמאללה. ולשווא. הבאתי את רון פונדק לשיעור וקיבלתי הערות מסטודנטים”.
“כלום בא הקץ לברית ההיסטורית בין אמנות לבין שמאל?”
“לא, לא הייתי אומר זאת; אלא, שאת המעורבות בנושא הכיבוש החליפה מעורבות בנושאי זכויות חיות, זכויות פליטים, זכויות להט”בים. הרגישות לזכויות אלו מחליפה כיום את הרגישות לזכויות הפלסטינים”.

הומאניזם 2014: “אחרים” הם אלה שאינם מתגוררים בשטחים הכבושים. אני  תר אחר אנלוגיות בקריית ספר שלנו; רואה את “מחאת כפיים” – “אנתולוגיה לשירה חברתית” ומחפש לשווא אחר אנתולוגיה ישראלית טרייה של שירה פוליטית; חושב על כך, שהשילוש הקדוש – עוז-יהושע-גרוסמן – שמור לימי חג ומועד בלבד; שסופרי ישראל, רובם ככולם, טומנים ראשיהם במקלדת בעשור האחרון; שלמָעֵט שירת המחאה של אהרון שבתאי ויצחק לאור (קולו של נתן זך אף הוא נאלם) ועוד מתי מעט מאד – משוררי ישראל הולכים בְּשָדות שאננים ודשני אגוצנטריות. וזמרי ישראל המזמרים עצמם לדעת ברומנטיקות החלולות שלהם? ואם לא הקולנוע, הדוקומנטארי בעיקר, אנה היינו באים?

“אני עוסק באמנות ולא בפוליטיקה!” – את הביטוי האווילי הזה אנו שבים ושומעים מכיוונים שונים. כאילו לא נידונה האמנות, בתוקף היותה ביטוי של רוח חופשית, לשמש כלי מוסרי. “נותרנו  ללא ציבור!”, קובלים אחרים, עורגים להמונים מהסוג המשחר מדי שבוע בשבוע לפתח-שירתו של נתן אלתרמן ב”דבר”… כאילו הקונצנזוס החברתי הוא המודל ליחסי אמן וחברה; וכאילו לא דווקא המיעוט הזעום הוא-הוא קהלו האידיאלי של האמן האמיתי. “המצב האנושי”, מגלגלים אחרים עיניהם ולשונם. כאילו מתחיל ונגמר המצב האנושי בבדידות היחיד וכאילו המוות אינו כולל גם מוות מכדור חיילים (“צה”ל בודק”).

נמאס? מייגע? חסר סיכוי? נכון. אבל, איזו ברירה יש כשהאופציות הן – או ביקורת או תמיכה פאסיבית?!

אידיאליזם פתטי שפג תוקפו? נכון. אבל, אוי לתחליפיו ואבוי לאמנים הדוגלים בהם.

כן, אני יודע: פוליטיקה לא טובה לאמנות. “לַפֶּתָח פלקט רובץ”. וכן, פוליטיקה לא טובה למכירות. ראו מה אירע ל”גשש החיוור” שעה שנקטו צד בבחירות לכנסת. בעולם אמנות הנשלט יותר ויותר על ידי אידיאל ההצלחה המסחרית (כאשר כרטיסי ביקור מלווים את תצוגות הגמר באקדמיות) – אמנות פוליטית היא התאבדות. טוב, הטענות הללו אינן ראויות להתייחסות, אלא רק לרחמים. בעיקר רחמים על עצמנו. ואפילו הבנו וקיבלנו את הטענות (או, שמא – התירוצים), עדיין רועמת באוזנינו יותר מכל שתיקת הסטודנטים לאמנות, ומתוכנו פורצת הקריאה:
“הלו, מישהו בבית?! אתם, שם, בבתי הספר לאמנות, מה לעזאזל קורה לכם?! עודף ריטלין? יותר מדי גראס? סתם זחיחות מתפנקת? שמא אדישות “אָסְפֶּרְגֶרית” של נתק מהעולם ושקיעה בחמדת האני? הלו!!!”

ובעצם, הקריאה היא לכולנו, כאן בעולם האמנות – לאוצרים שמשכו ידם, למוזיאונים שלא ילכלכו-חלילה ידם, לאמנים הוותיקים ולאמנים הצעירים: במה, לעזאזל, את עוסקים?! במה, לעזאזל, אינכם עוסקים?!

אך לא, הכלב ינבח והשיירה תעבור. בתי הקפה ימשיכו לשקוק אדם; שעשועוני הטלוויזיה ישגשגו (מרוב “Reality” – אין מציאות); משחקי הכדור ישודרו: טמטום נעים וחמים ימשיך לעטוף את “עם ישראל”; מדד-האושר ימשיך לנסוק, חומות הח̤רפה המטויחות בטיח תוצרת ביה”ח לפיד ימשיכו לסגור עלינו ולחסום את נופי הפלא של המדע הישראלי, הישגי החקלאות, רוח ההתנדבות והעזרה וכו’. כי במדינת ה”אור לגויים” האורות הולכים וכבים. קרן אור זעומה מהבהבת מדפי עיתון “הארץ”, מאירה את הפנים העוטות כלימה, כלימה והשתאות על שתיקת טלא̤י האמנות והשתרכות העדר אחרי החלילן.

התישָמַע הצעקה, ולו גם תצריד את הגרון ותעוות את הפנים (ב.ברכט)? או שמא נסכין לאותות הקין הצורבים את עורנו תחת מטחי האיפור הפטריוטיים של טקסי תעמולה ממטבח משרד ההסברה?

וכמו כתב נתן אלתרמן את המילים בימים אלה ממש: “לנשכחים ירְוַוח. ולחיים ירְפַּא./ וארץ עוד תחליף קֵיצה וגם חורפָּה./ אבל לאן נוביל את החרפה?”.  (“שמחת עניים”)