האמן היהודי האחרון

ביום רביעי, ה-18 בינואר 2017, סיים יוסל ברגנר את רחצת הבוקר, התיישב על כיסא ונפח את נשמתו. כך בא לקצו סיפור חייו של אחד מגדולי האמנים היהודים בדורנו, לבטח בישראל, ואולי האמן היהודי האחרון במובן התרבותי הרחב של המונח.

יוסל בן ה-96 היה מוכן לקראת מותו: הוא לא חדל לשוחח עימו בציוריו, עוד מאז רישום הילד דְרוּס-הרכבת שרשם בגיל שש (ואשר יחזור לצטטו בציורים מסוף שנות ה-90), או דמות הבן המת ב”פיאטות” שנשקפו מבעד לחלונות ציוריו מ-1956 ואילך, או בשולחנות/מזבחות הריקים שצייר על רקע מחלת ידידו הקרוב המחזאי נסים אלוני (האם תהינו להשוות בין השולחן ההפוך שצייר ב-1999 לשולחן ההפוך שמציג מיכה אולמן בגלריה גבעון?), שלא לומר ה”וֵוייגלך” – אותם ציורי עגלות-מתים שהציג בגלריה בינט ב-2003 בתערוכה “מסע” (“בעגלה ובזמן קריב”, שיבשנו במודע בקטלוג את ה”קדיש”). אגב, יוסל לא היה מאושר מה”קדיש יתום” שנָתַנו במכחולו. הוא היה אז בן 83 בלבד, צעיר נצחי.

יוסל ברגנר, “עגלת מתים”. שמן על בד

איך, איך הפלאנו להחמיץ את הצייר הנפלא הזה; איך התנשאנו והדחנו אותו אל הפופולרי וחביב הקהל, יש אף שאמרו “קיטש”; איך סתמו אוצרי המוזיאונים הגדולים את אפם לבל חלילה יטבלו ושרץ בידם (כשהוצג בשנת 2000 במוזיאון תל-אביב, גויסה כרמלה רובין כאוצרת-אורחת); איך קרה ששורת תערוכותיו הרטרוספקטיביות של ברגנר בשנות ה-80 הוצגה בגלריה פארק (היום מונטיפיורי) ובמוסדות אוסטרליים שונים, אבל לא במוזיאונינו; אוי לבושה ואוי לחרפת אוצרינו הבכירים; ואם להיות ברגנריים – אוי וֵועי…

מה הציע יוסל ברגנר לאמנות הישראלית שעה שזו הפנתה לו גבה מאז שנות ה-70? קודם כל, את הצייר כ”מספר סיפורים” יהודי עממי במסורת מנדלי ושלום-עליכם. מאז הציורים שצייר בשנות ה-40 בעקבות סיפורי י”ל פרץ, ברגנר לא חדל לספר לנו סיפורים בציוריו. סיפורים של חכם יהודי, שעינו האחת צוחקת והאחרת דומעת. ולאורך כל דרכו (אפשר שחרג משהו הפרק האוסטרלי הסוציאלי מתחילת שנות ה-40, אם כי בעצם לא, מהרגע שבו נראה באבוריג’ינים הד לחלכאים היהודים מהעיירה) – ברגנר לא חדל לספר את סיפורם של הגולים, המגורשים, הפליטים, מבקשי חוף הגאולה. הסיפור היהודי הגדול של המאה ה-20, שהיה גם סיפורו האישי שמאז שילוחו מווינה למלבורן ב-1937, סיפור שהפך גם לסיפור הגדול של ראשית המאה ה-21 (בהקשר לזכרון השואה, יצוין שעידית יצירת ברגנר היא ציורי אבל על הטרגדיה של היעלמות העיירה היהודית. ציור כמו “על גדות מימי הוויסלה” מ-1969, עם הכותרת הלקוחה משירי מלך ראוויטש, אביו של הצייר; הציור הזה ראוי היה שיפאר את כותלי המוזיאון הלאומי שלנו, אלא שאיש מאנשי המוזיאונים לא הרים ידו לקנותו במכירה פומבית שבה נמכר לאספן פרטי).

יוסל ברגנר, “סדרת הציפורים”, אקוורל, 50X70 ס”מ

אך לא פחות מסיפור יהודי גדול, יוסל ברגנר – מגדולי ההומניסטים בקרבנו – סיפר בציוריו סיפור אנושי על פליטות ועל גירוש ואובדן בית בכלל. שכן לא במקרה שיכן את דמויותיו מאז מחצית שנות ה-50 ולאורך שנות ה-60 בחזיתות היפואיות של פליטי יפו הערבים. כמה מאמנינו העזו לקשר כך – ולו בצופן סמלי – בין השואה לבין הנכבה?!

ובהתאם, איך החמצנו את החתרנות של האיש הזה, שלא חדל לאשר בציוריו את דין הקיום האקס-טריטוריאלי (שנים ארוכות לפני דלז וגואטרי), ולכן גם הדין הלאומי, ואשר לא נכלל, כמובן, בתערוכת “מסלולי נדודים” (מוזיאון ישראל, 1991). בעוונותי, שיבצתי ב-1974 את יצירת ברגנר במחנה “הציור הציוני”, בלי להדגיש מספיק סוג של “פוסט-ציונות” אקזיסטנציאליסטית שברגנר חזר וסימל, בזוכרו היטב את חזונו האבסורדי של אביו לייסד בקוויזלנד האוסטרלית מדינת יהודים. כי ברגנר שב והכריז בציוריו: לנודדים הגולים – אותם רהיטים, כלי מטבח, עששיות וכו’ – אין חוף מבטחים; כל חוף מבטחים אינו אלא אשליה קיומית. וכך, בישימון אינסופי, או בין חוף (סדרת ציורי “ברייטון-ביץ”, 1989, גרסתו המקסימה לאז’ן בּוּדֶן) לבין אופק ריק ותחת שמים קודרים, ברגנר דן את האדם – יהודי ולא יהודי כאחד – למה שי”ח ברנר קרא “כל מקום גלות” ו”הוויה של קוצים”. פעם סיפר לי כיצד, עת ירד מהאונייה בחיפה ב-1950, בא לקראתו הסופר יוסל בירשטיין והכריז: “אין יהודי חדש!”. לימים אימצתי את המשפט ככותרת לתערוכה שאצרתי ב-2004.

יוסל ברגנר, “כלים”, שמן על בד, 36X24.5 ס”מ

אמן-פילוסוף, הומניסט בלתי נלאה, צייר-סופר, איש תיאטרון, חכם שבט, ששפתו המערבבת עברית-אנגלית-יידיש הסגירה את מסלולי הנדודים של נפשו – האיש הזה היה גדול עלינו במידותיו. העם אהב אותו בלי לקרוא לעומק את מסריו; עולם האמנות הישראלי שש להוקיעו בשנות ה-70 כ”סוריאליסט” (ככזה הוא מוזכר, ולו רק בשמו ולו רק פעם אחת, בספרו של יגאל צלמונה, “100 שנות אמנות ישראלית”. הגם שב-1986, לרגל חנוכת הביתן לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל, תיאר צלמונה את ברגנר כ”ציון דרך” בתולדות האמנות הישראלית). באורח צפוי, סופרים ואנשי ספרות (כדרור בורשטיין ואריאל הירשפלד) השכילו לרדת לעומקו. ואילו הוא – מהמשכילים ורחבי הדעת שבאמנינו – שוחח בציוריו עם קפקא (שאביו תירגם ליידיש), עם “סוס העץ מיכאל” של נתן זך, וכמובן עם אלוני. כי בין השניים שררו, כידוע, יחסים מופלאים של תן וקח – בדיבור ובשתייה – והטקסט של אלוני על ברגנר משנת 1981 הוא פנינה של תובנות וניסוחים. צייר “ספרותי”? בטח, במוצהר! אך גם רַשָם בחסד, ומי שברא סינתזה תחבירית-חזותית אישית וייחודית מתוך זיקות לאמנים בינלאומיים דוגמת מגריט או ביפא.

לא מחלנו לו, סכלים שכמותנו, על סירובו להפשטה בשנות ה-50–60 ועל סירובו לכל אמריקניזציה ופוסט-מודרנה. לא מחלנו לו על דבקותו בפיגורטיביות שצמחה מאקספרסיוניזם יהודי מרכז-אירופי ושמתוכו שיכלל את לשון-ברגנר שלו ועימה את הרפרטואר הפיוטי שייחרט לעד בתולדות האמנות הישראלית.

אמת, לא תמיד שמר על הרף האמנותי הגבוה. אילוצי פרנסה (תמיכתו הנדיבה בבני משפחתו) – אגדת ה”פ'” שסימן על אחורי הקנבס ושציינה “פרנסה”, ובמבטא אשכנזי, “פרנוסה”, וגם הצלחתו המסחרית – הולידו יותר מדי ציורים, שכמה מהם סבלו מעודף סנטימנטליות ובנאליה (העיניים הבוכיות משנות ה-70, סדרת הכליזמרים, שאליהם חזר ונדרש עד לשנותיו האחרונות). אפשר גם שהיה נעול מדי בסמליות, שהפכה מעט חבוטה במשך הזמן, ולכן גם פחות מאתגרת. ומול יצירתיות שופעת, שהולידה עוד ועוד דימויים פיוטיים, קשה היה שלא לאבחן את היד המציירת הנחלשת והמנייריסטית עם הגיל המופלג. אלא שכל זה לא העיב על השפע והברכה שבקורפוס הברגנרי הגדול, אולי האמן היחיד מתוכנו שהתקרב לגדולת מרחביו של ש”י עגנון.

יוסל ברגנר, “כלים”, שמן על בד, 30X40 ס”מ

צייר יהודי, צייר אקזיסטנציאליסטי (מי יהין להשוות את מלאכיו הנופלים מ-1961 לאלה של אריה ארוך מ-1967?), צייר אמיץ (חלוציו המתבוססים בבצה, או ציורי “התיישבות” שמעל בתיה צונחת ציפור שחוטה), מי שציוריו הידהדו במודע את הצילום הגדול התולה דרך קבע בסטודיו שלו: דיוקן של דודו, מונייא, שעלה ארצה כחלוץ ב-1910, שב לווינה ב-1920 וירה לעצמו כדור בראש); צייר הגעגועים האנושיים (פרפרי הנשמה…), צייר המלכות הקיומית המודחת של ילדים עם כתרי עיתון, הצייר של “המצב האנושי” – ספינת שוטים המיטלטלת ללא נמל בית.

וסיפור קטן לסיום (כי איך נדבר על יוסל בלי לספר סיפור): באתי פעם לבקרו, בסטודיו שלו ברח’ ביל”ו 32. כדרכו, היה יוסל ידידותי מאוד, שופע הומור וסיפורים עסיסיים. אך באותה פעם התעקש, משום מה, לשכנעני שגם אני – בדומה לו – סובל מסיפור יחסים בעייתיים עם אב סמכותי. ניסיתי לומר לו שמעולם לא היו לי בעיות עם אבי, חיים פרידלנדר ז”ל, וכי משקעי ביחס לאבי חיוביים בלבד. אך ברגנר בשלו. בסיומה של אותה פגישה עמד על כך, ולא עזרו סירובי, שאטול עימי ציור שמן קטן מסדרת קפקא שלו, המייצג בן הנושא בזרועותיו את אביו הקשיש. אמרתי ליוסל שאיני אוהב את מיטת האפיריון שצייר ברקע, וכי היא מפריעה לקומפוזיציה ולמיקוד הדרמטי של הציור. “אין בעיות”, הגיב הצייר הוותיק, נטל מכחול, ובאחת מחק לגמרי את המיטה. כי גם כזה היה יוסל ברגנר: אדם נדיר מאוד, צנוע מאוד, אדם גדול שידע להיות בגובה של כולנו.