ביקורת אמנות

  • עולמות אחרים? מחשבות על התערוכות “מעבר לאי־שם” ו”אמנות מכשפת”

    עולמות אחרים? מחשבות על התערוכות “מעבר לאי־שם” ו”אמנות מכשפת”

    “התבוננות בעבודות המוצגות מגלה כיצד המיצבים והאובייקטים בשתי התערוכות מצמצמים פער של אלפי שנים, מקרבים בין מחוזות גיאוגרפיים מרוחקים ומטשטשים הבדל בין התייחסות לתיאוריה כנקודת מוצא לבין התייחסות לפרקטיקה כבסיס ליצירה”. נעה מורדוך־סימונסון על התערוכות “מעבר לאי־שם” ו”אמנות מכשפת”

  • השיטה פרחה, והשוחט שחט

    השיטה פרחה, והשוחט שחט

    “ואם כך, רבינא לא מציע דרך אחרת להתבונן באמנות, תמיד וכל הזמן. הוא לא מבכר את עץ החיים על פני עץ הדעת. לא, הפרשנות שלו לחטא עץ הדעת קשורה לענייני כרונולוגיה: הבעיה אינה באכילה מן הדעת האפורה אלא בהקדמתה לחיים”. ידידיה גזבר על התערוכה “אפורה כל שיטה”

  • הקאנון הישראלי בין ערעור לציטוט

    הקאנון הישראלי בין ערעור לציטוט

    “ערעור על הקאנון משמעו להחיות, לא להנציח. נראה שבמקום לפתוח, לגוון, לערער ולהרהר על תולדות האמנות הישראלית, נשבה מזרחי בפיתוי המר של ההנצחה והאבל, המקבעים וחונטים… למעשה, מזרחי נפל במלכודת הקאנון הלאומי הישראלי ביותר: קידוש המוות על חשבון החיים והיצירה”. קרן גולדברג על התערוכה “קינת הקאנון” במשכן לאמנות עין חרוד

  • אמנות הייצור

    אמנות הייצור

    “הפרעה היא התחושה המהדהדת בחלל, אם בעודף ובהגזמה ואם בהעדר ואיון. בכל אחת מהעבודות המוצגות בחלל יש סוג אחר של הפרעה, חוסר ציות לנורמות מסוימות, סירוב לעבודה, ניתוץ הסטנדרטים המקובלים, העדר נקודת פוקוס וכדומה”. דידי כליפה על התערוכה “על הקצה”

  • יריקה בפרצוף: מפגש רוק בעידן הקורונה*

    יריקה בפרצוף: מפגש רוק בעידן הקורונה*

    “הצופה בפעולה של פינצ’ובר מתוך המרחב הבטוח של ביתו בימי הסגר נמצא לרגע באירוע אמנות מול התקפה אמנותית-סימבולית שמגיבה לתולדות האמנות, אבל גם לתרבות השיעמום שהרשת מייצרת”, דיאגו רוטמן על Spit שהציג אבנר פינצ’ובר במסגרת “הערה 13”

  • סרט למקק ולמקהלה: על סרטו של רועי רוזן “קפקא לקטנים”

    סרט למקק ולמקהלה: על סרטו של רועי רוזן “קפקא לקטנים”

    “רועי רוזן לקח על עצמו תפקיד קשה במיוחד. הוא ניצב מול עשרות שנות הרגל וקבלה, מול אינספור מפרשים ומלומדים, הוא מתעמת באומץ עם ההצלחה המסרסת של קפקא, עם אבסורד הפופולריות שלו. באמצעים פופולריים הוא משמיד את הדיסקט, ומאפשר לקפקאיות חיים חדשים רוויי אבסורדים טריים”. יאיר גרבוז על סרטו של רועי רוזן “קפקא לקטנים”

  • שמעון פינטו – בעל החזיונות

    שמעון פינטו – בעל החזיונות

    “אם מתקיים חיבור כלשהו בין פינטו לגוטמן הרי זה באהבתם לסיפורים ולמספרי סיפורים. פינטו לא מאייר סיפורים והוא אינו צייר דידקטי, אך הוא ספוג במשלים, חזיונות ועלילות מופלאות, שמשלבות יחד את דמיונו החזותי המפותח עם מדרשים וטקסטים פרשניים”, טלי תמיר על “ציפור דעה” של שמעון פינטו במוזיאון נחום גוטמן

  • מפלצות מצויות

    מפלצות מצויות

    “המפלצות מפחידות אותנו ומקסימות אותנו, מפתות אותנו ודוחות אותנו. אם לפי פרויד האגו אינו השליט היחיד בביתו, האם ייתכן שהמפלצות שמושכות אותנו הן יצורים שהאגו שלהם נכנע מתוך פחד או עונג בפני התשוקה הסוערת שמשתלטת עליהם?”. דניאל מילמן על “אוסף רטוב” של קרן גלר בגלריה RAW ART

  • כתב ציור ובדיחת החורבן

    כתב ציור ובדיחת החורבן

    “איך עומדים בלחץ הזה, הכפול, של בעיית הריבון הנוכחית שלצדה גם בעיית העתיקות הרודנית, אותו דטרמיניזם של העבר היהודי־מקראי, המתגלגל לפתחו של האמן בעיקר בתווך השפה”. אורין מוריס על “דברו עיוורית”, תערוכתו של יאיר גרבוז בגלריה גורדון

  • מעולם לא היינו מודרניסטים

    מעולם לא היינו מודרניסטים

    “לשיח שמציעה האוצרת יש פוטנציאל גדול לייצר סיפור חדש לאמנות המקומית, גם אם הוא ישמיע מעין מקהלה אקראית ויספר סיפור מקוטע ולא לינארי. אלא שהאתגר שהיא מציבה עדיין לא מומש במלא עוצמתו ומבחינה זו מדובר כאן בהצעה רדיקלית שעוד צריכה להתבהר בעתיד”. דוד שפרבר על “דמיון חומרי” במוזיאון תל אביב לאמנות

  • על “האב הנסתר” (והמפתיע) ביצירתה של רות קסטנבאום בן־דב 

    על “האב הנסתר” (והמפתיע) ביצירתה של רות קסטנבאום בן־דב 

    “הפמיניזם הדתי של רות קסטנבאום בן־דב, שניכר כבר מראשית דרכה, עובר כחוט השני ביצירתה לאורך השנים. לכן כה הופתעתי למשמע הדברים שאמרה בשיחה שניהלנו לאחרונה. התברר לי כי קסטנבאום בן־דב סיימה עבודת מ”א בתולדות האמנות על מחברות רישומי הסקיצות והמתווים של משה קופפרמן”. קציעה עלון על תערוכתה של רות קסטנבאום בן־דב “הלוליינית”

  • הסך והחלק

    הסך והחלק

    “התערוכה מציבה סימני שאלה סביב המשפט הזה, כמבקשת לדעת, במפגיע – מה לגבי חלקו של כל אדם בעולם הזה? חלקי התערוכה מצטרפים יחד לכדי חוויה מורכבת שהיא בה בעת אסתטית ומטרידה, הרמונית וצורמת, נדיבה ותובענית. בי היא הותירה תחושה של כאב הנפרס  למיליוני חלקיקים, המתעלה לפרקים לדרגת שלמות”. ענת שולץ על תערוכתה של רעיה ברוקנטל “פרק חלק”

  • אמנות במרחב: על התערוכה “שתי נקודות דמיוניות, והנוף” בחיפה

    אמנות במרחב: על התערוכה “שתי נקודות דמיוניות, והנוף” בחיפה

    “הדימוי האנושי הממסגר את הנוף מציע שנקודת המבט הכללית והציבורית על הים והנמל היא גם נקודת מבט פרטית, אישית. זהו לא רק נוף איקוני המוכר מגלויה או מערך אנציקלופדי, אלא גם נוף שהוא חלק מחיי היומיום של הגרים מולו”. נעה מורדוך־סימונסון כותבת על התערוכה “שתי נקודות דמיוניות, והנוף”

  • שלושה צעדים ועוד קצת

    שלושה צעדים ועוד קצת

    “התעלומה שבן צבי תר אחרי פתרונה היא מיקומו של טבור הארץ: הוא מחפש את המנהרה שמעידה שהדבר שנמצא לפנינו נולד פעם, שיש לו התחלה וגם סוף. הטבור אינו רק מה שמעיד על ההתחלה, אלא גם המקום שמעיד שיש קשר בין פנים לחוץ, בין פני השטח לבין הגוף, בין העיר המשתנה תמידית ובין קווי העומק שלה: בין המבט מלמעלה ובין להיות בפנים”. ידידיה גזבר ודוד כהן על “טבור הארץ” של עמר בן צבי בגלריה 97

  • כיבושו של תל ארכיאולוגי

    כיבושו של תל ארכיאולוגי

    האתגר הגדול של התערוכה ״דמיון חומרי״ הוא לשכנע שהרובד המיתולוגי רלבנטי. שהוא לא רק החייאה נוסטלגית של עבר מדומיין, אלא יצירת נקודת מבט חדשה, ולא רק על אמנות ישראל, אלא על הקוסמוס. לא פחות״. איתמר לוי מבקר בתערוכת האמנות הישראלית החדשה במוזיאון ת״א

  • שוטים ומלאכים: מחשכה לאורה ובחזרה

    שוטים ומלאכים: מחשכה לאורה ובחזרה

    “לעגור משנה פילוסופית יומרנית ומרשימה ביותר; אלא שמרגע שמעבירים רעיון זה מאובייקטים וחללים מופשטים אל אובייקטים סמליים, מתקבלים יותר ויותר ניגודים שמקשים לתפוס את הדבר מפנימו, או את הנשימה האוטופית המובהקת שלו”. אלברט סוויסה על תערוכתה של נורית עגור בבית האמנים בת״א

  • אבא בוכה

    אבא בוכה

    “אבא בוכה לאורך תקופה של חמש עשרה שנים, שוב ושוב לצלילי אותו השיר. אני לא חוזרת על המילים האלו סתם: אבא בוכה. אני חוזרת עליהן, משום שיש הקלה שמקופלת לתוך החזרה עליהן, בקול רם או במילה הכתובה שחור על גבי לבן”. זהר אלמקייס על תערוכתה של אלהם רוקני “תחילת דברים אחרונים – חלק שלישי” בגלריה דביר

  • קולאז׳ של ניו יורק בימי קורונה

    קולאז׳ של ניו יורק בימי קורונה

    “העריכה, פעולה בסיסית ביצירה של וידיאו וקולנוע, הופכת בידיה של וייס לכלי ליצירת קולאז’ים צילומיים. החיבורים המשחקיים שהיא יוצרת מרמזים על השיבוש באורח החיים שאנו חווים בשל התפשטות הקורונה, ומדגישים את ההשטחה של הסדר החברתי הממשי לדו־ממד”. רותי גינזבורג על תערוכתה של הינדה וייס “פני מזרח מאדימין”

  • מתי בפעם האחרונה פגשתם קדושים?

    מתי בפעם האחרונה פגשתם קדושים?

    “אי אפשר להתעלם מהקולות בראשנו כשאנו מתבוננים בדיוקנאות של מירסקי; קולות שמעמתים אותנו עם מציאות שאנו כמעט ולא פוגשים בסביבתנו היומיומית ומשקפים לנו את מקומנו בסולם קבלת השונה”. שוע בן ארי על התערוכה של רונית מירסקי במקרר

  • בזכות המוזיאון הקנוני

    בזכות המוזיאון הקנוני

    “הווה מתמשך” במוזיאון ישראל היא תערוכה שדורשת השתהות בחלל וגם בעצם הקונספט: תערוכה שמאגדת מה”חדש באוסף” של המוזיאון בשנים האחרונות לכדי תמה, ומתיימרת לומר משהו הן על העבודות והן על המציאות האמנותית העכשווית