שמעון פינטו – בעל החזיונות

שמעון פינטו נבחר להיות האמן הראשון שפתח את חדר הפרויקטים החדש של מוזיאון נחום גוטמן. כך הצהירה האוצרת מוניקה לביא, בלי לתת הסבר: מדוע בחרה בפינטו להיות הראשון? באיזה אופן מתחבר פינטו, בעל התשובה ובעל החזיונות, לנחום גוטמן, החילוני המובהק, שעיצב את הילדות הישראלית בכובע טמבל ובסנדלים?

אם מתקיים חיבור כלשהו בין פינטו לגוטמן הרי זה באהבתם לסיפורים ולמספרי סיפורים. פינטו לא מאייר סיפורים והוא אינו צייר דידקטי, אך הוא ספוג במשלים, חזיונות ועלילות מופלאות, שמשלבות יחד את דמיונו החזותי המפותח עם מדרשים וטקסטים פרשניים, בעיקר כאלה שהשפה לבדה, מעוררת בהם את הדמיון. כמו למשל, המדרש על “ציפור-דעה”, כשם התערוכה, הלקוח מתוך הספר “מדרש לקח טוב” מאת ר’ טוביה בן אליעזר, שחי וכתב ביוון במאה ה-11, ופיתח לקט מדרשים על חמשת חומשי תורה ועל חמש המגילות. פינטו שאב השראה פואטית מן המדרש על פסוק כ”ח מתוך פרק ז’ בספר שמות, שמתייחס למכת הצפרדעים שירדה על מצרים, השנייה מבין עשר המכות שהטיל עליה האל העברי. “בצפרדעים – מה לשון צפרדע?”, שואל ר’ טוביה, “צפר היה בנילוס בעל דעה, שרק להם הם באו ונקראו על שם צפר בעל דעה: צפר-דעה”. מכאן שמדובר בכלל בציפור בעלת דעה, כלומר ציפור חכמה (Intelligent Bird, בתרגום לאנגלית של כותרת התערוכה), שהיא ספק צפרדע, ספק תמסח או תנין שהיאור מלא בהם, ספק ציפור בעלת כנפיים. עוד מסביר הדרש שישנה ציפור חכמה אחת, ששמה “טרוכילוס”, שהיא לבדה יודעת להסתדר עם תמסחים (תנינים): בעודם נחים על פני היבשה, פעורי לסת (עליונה), באה הציפור החכמה ומחלצת טפילים מבין שיניהם, ובתמורה לשירותיה הטובים, התמסחים אינם טורפים אותה במלתעותיהם.

שמעון פינטו ‘מתעופף’ בעקבות הפרשנות של ר’ טוביה אל דרש חזותי משלו ומצייר את ציפורי ה”טרוכילוס” החכמות, כיד דמיונו הטובה עליו: להק של ציפורים-נחשים, בעלות מוטת כנפיים רחבה, ומקור חד כשל חסידה, מרחפות בשמים כחולים מעל אדמת חול מדברית. מפגש הכחול-אוקר (שמים וחול) מאפיין רבים מציוריו של פינטו, הפורשים מרחב פתוח להתרחשויות קסומות. בדברי הפתיחה היפים שלה לתערוכה כתבה מוניקה לביא על המרחב המדברי שמהווה רקע לחזיונותיו הציוריים: “המדבר מסביב לערד, מרחב צלול וצחיח ומלא חזיונות, מרחב של ילדות, חופש ושיטוטים, מרחב שהוא מקום ושום מקום בעת ובעונה אחת”. מיתוס הילדות המדברית של פינטו, שגדל בערד, מזכיר יותר מכל בעל-חלומות אחר, שגדל רחוק מאד מערד, אך הטבע שימש לו מפלט לבדידותו וזרז לחזיונותיו: הילד ביאליק, שהוזה מול זהרורי הבריכה ביער ומשוחח עם צפרירי הבוקר. הן המדבר המזרחי של פינטו והן היער הרוסי של ביאליק מהווים רקע ובמה לדמיון המגורה והמתעורר של שני ילדים בודדים, שהמרחב הלא-אנושי היווה להם ידיד ותחליף.

פינטו משלב בטבעיות בין ציור לבין חזרה בתשובה ואורח חיים דתי, מבלי להטות את ציוריו למסלול  אמוני, אפילו לא רליגיוזי, כפי שמציעה לביא. כבן למשפחה ממוצא מרוקאי, קשור פינטו יותר למיסטיקה עממית ולטקסים לא-פורמליים, שמטעינים את ציוריו בצבעוניות מרנינה: פיסות בד צבעוניות הקשורות לענפי עצים, הגשת מנחות ומאפים, דגלים ובלונים שמתעופפים באוויר, ופרשנות חזותית אישית לפסוקים מן המקרא. פינטו נמנע ממגע ישיר עם כתבי הקודש הרשמיים והוא נטול פאתוס אמוני כבד. ייחודו במעברים הטבעיים שהוא יוצר בין דימוי פואטי של ליצן לבין תפילה או דגלון מתנופף ובין סצנות סובייקטיביות לגמרי לבין תיאור של חלל המקווה, למשל. גם בריכת הטבילה שהוא מצייר איננה מקום חמור של קיום מצווה, כי אם אתר לביקור של עורב. כך גם הפכה הצפרדע-תמסח-ציפור לישות פלאית המרחפת בחלל, לאחר שהשתחררה מגבולות לשון המדרש ופרשה כנפיים. יותר משהוא סוריאליסט מתאים פינטו לטיפוס המיסטיקן העממי, שובה לב בחזיונותיו המצויירים ביד קלה ומשוכללת. כוחו של הציור הזה שהוא עשוי באהבת ציור אמיתית שגוברת על כל דחף להטפה: חופשיים ומשוחררים מצטיירים הדימויים של פינטו, עולים מן הדמיון אל הבד, ואינם חייבים דין וחשבון לאיש.

החופש האישי שפינטו לוקח לעצמו כצייר דתי מפתיע עוד יותר כשמתבוננים בתשומת לב בארבעה ציורים קטני-מידות בתערוכה שמתארים מלאכים פרושי-כנף מקיימים מגע מיני אלים עם נשים שעובדות בשדה. גם כאן המקור הוא מקראי, ומתייחס לפרשת הנפילים, הלא-הם בני האלוהים הענקים: “הנפילים היו בארץ בימים ההם”, מסופר בבראשית פרק ו’, והנה החטא הקדמון: “ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו” (בראשית, ו’, ב’). בני האלוהים  לא עמדו בפיתוי ונאפו עם בנות אדם, מסבירים הפרשנים. הביטוי “ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו” מעיד על השרירותיות והאלימות שבה נעשה אקט הניאוף, מבלי שקולן של הנשים נשמע. פינטו בחר בחוכמה את הסצנה השנויה במחלוקת הזו, (גם בעיני הסופר המקראי ולא רק בעידן המי-טו), וצייר מלאכים גבוהי-קומה ועתירי כנפיים בועלים נשים עובדות בשדה, במחווה מפתיעה לציורי “המלקטות” (1857) של ז’אן-פרנסואה מילה הצרפתי. המלאכים-נפילים של פינטו מגיבים בדחף זכרי מובהק לתנוחת הכיפוף של המלקטות התמות ובועלים אותן מאחור, חוטפים ואונסים אותן, על רקע השדה החרוש, שאלומות החיטה הצהובות פזורות בין תלמיו ועשב דק ועדין עולה מן האדמה. זעקת הנשים לא נשמעת, רק ידיהן השמוטות וגופן הכפוף אומרים את שלהם.

בפסוק סתום-משהו מגיב הטקסט המקראי על המעשה הקשה: “ויאמר ה’: לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר והיו ימיו כמאה ועשרים שנה” (בראשית ו’, ג’). יש האומרים שבגלל החטא הזה קצב האל את חיי האדם למאה ועשרים שנה, אך מעניין יותר הוא סירובו של האל לדון באדם שנכנע (פרשנות שלי) לתשוקת הבשר ולפיתוי המשגל. פינטו מצדו, בסצנות ציוריות קטנות ומרוכזות, העלה פנטזיה גברית מובהקת, המוגנת, כביכול, על ידי הדרש החזותי. הוא לא האמן הראשון שעסק בסצנה הפרובוקטיבית הזו, היו גם אמנים לפניו שהתפתו לארוס הבוטה שמציע המקרא. אך החיבור עם המלקטות של מילה, המחלל את תומתן של האיכרות כפופות-הגב, מפתיע ומקומם: האם מאחורי כל איכרה שמתכופפת אל האדמה יתייצב גבר-אנס?

פינטו צייר מוכשר, היודע את מלאכתו, ונישא על כנפי דמיונו: הוא לבדו מגדיר לעצמו את גבולות החופש האמנותי שלו ועובדה זו לבדה ראוייה להערכה בהתייחס לסביבה התרבותית אליה הוא שייך. אך גם בחוגי האמנות הישראלית הכללית הוא נותר בודד ויוצא-דופן – מסרב להיות צייר דתי-יהודי, זר לקונספטואליזם אינטלקטואלי, דוחה מעליו תחכום רעיוני, ומצליח, למרות הכל, לשמור על זרם תודעה ציורי נאמן לעצמו.

ציפור דעה/ שמעון פינטו
מוזיאון נחום גוטמן
אוצרת: מוניקה לביא

ביום שישי ה-29.07.22 החל מהשעה 11:00 יתקיים בתערוכה יום עיון. לפרטים נוספים