השיטה פרחה, והשוחט שחט

“אפורה כל שיטה” היא תערוכה פתוחת־קצה. בלי הרבה בעיות, היצירות המוצגות בה יכולות היו להיות יצירות אחרות. כדי לראות זאת, וכדי להבין עד כמה הפורמט עדיין לא יודע איך לעכל אותה, מספיקה כניסה קטנה לדף התערוכה באתר מוזיאון תל אביב: הדף מציג יצירות נבחרות, כמקובל, והוא נעדר – בשלב זה, לפחות – צילומי הצבה. אלא שבמקרה של “אפורה כל שיטה”, צילומי ההצבה הם הדבר היחיד שחשוב.

הם הדבר היחיד שחשוב משום שהתערוכה מציגה יצירות לא כבודדות אלא במקבצים; על מנת להדגיש זאת התוויות מוצבות במרוכז לצד כל סדרה. זה לא תרגיל חדש, אבל הנוכחות שלו כאן, בתערוכה מרובת אמנים וטכניקות, היא עניין עקרוני. העיקרון הוא הרחקת הציבור מהטקסט הכתוב, המתווך, המגלה, זה שנוטה להחליף את היצירה עצמה.

“אפורה כל שיטה” היא תערוכה פולמוסית, שמגיבה לסיטואציה נפוצה בעולם האמנות: צופי אמנות מוזיאלית עכשווית ניגשים לטקסט כמעט במקביל לעבודות, ולעיתים מקדישים לו זמן רב יותר מאשר לעבודות עצמן. הסיטואציה הזו היא תמונת ראי לתערוכות שהעבודות בהן “מדגימות” את התמה או התזה: אלה כמו אלה אינן זקוקות לחומר עצמו. ב”אפורה כל שיטה” דורון רבינא בוחר לשחוט את השיטה הזו, או במילים אחרות, רבינא יוצא נגד תערוכות שהן חידות היגיון ובוחר להציע תשחץ.

כדאי אולי לומר ששמה המלא של התערוכה הוא “אפורה כל שיטה, רק עץ החיים ירוק לעד”, ציטוט מ”פאוסט” של גתה. רבינא מבקש להציע תערוכה שאינה נתמכת במחשבה רפלקטיבית הנמצאת מחוץ ליצירה, אלא בשילוב יצירות לפי קריטריונים כמעט חומריים: הוא מפקיע יצירות מהקשרים היסטוריים ותרבותיים ומחבר בין ריבוע לריבוע, רגל לרגל, פסים לפסים וירוק לירוק.

המטרה של “אפורה כל שיטה” היא להראות איך הקריאה הזו רלוונטית לכל עבודה בכל עת ובכל מקום, ולכן היא פתוחת־קצה: היא מציגה סיסטם. רבינא מאגד כל שלוש עד שמונה יצירות לכדי מאסף, ומעמיד אותן קרובות מדי ביחס למקובל. הוא נע בעדינות על הציר שבין בחירת קריטריונים נהירים – צורה שמופיעה בעבודות, תנועה דומיננטית – ובין מהלכים שקופים מדי. ברוב רובן של הבחירות הוא מצליח להתחמק מכאלה שמובנות מאליהן ועדיין להישאר בתחום הנגיש לעין.

הקישור האוצרותי לעץ החיים מבקש ללכת עוד קצת אחורה ולחשוב כאן על עץ החיים ועץ הדעת: במבט ראשוני נדמה שהתערוכה חוצצת כאן בין אמנות ובין תולדות האמנות, בין העבודות עצמן ובין הקונטקסט המקובל שלהן. בקריאה הזו התערוכה מפנה את גבה לעץ הדעת ובוחרת להתבונן בעץ החיים כאלטרנטיבה בלעדית, דרך אחרת לחוות את החיים. צורת חשיבה זו מזכירה את “דמיון חומרי”, תערוכת האוסף הישראלי שעלתה במוזיאון לא מזמן, ומשהו מרוחה נמצא ברקע.

אבל טקסט הקיר של רבינא נשמע מעט יותר מסויג מכך: הוא מקווה ש”לאחר שנִטענו [היצירות, י”ג] בחיי הפרשנות החדשה, המבט הפורע מאפשר להן לחזור אל המחוזות הסדורים של עברן כעבודות ‘נטו’, אל ההקשר המסורתי שהופעל מחדש ונעשה פרודוקטיבי, לאחר שספחו לגופן משהו מרווחי הערכים החדשים”. הווי אומר, אין כאן הצעה למוזיאון מסוג אחר אלא רק ריענון דרוש, מין הערת מטא שרצוי שתנכח בחלל המוזיאון.

ואם כך, רבינא לא מציע דרך אחרת להתבונן באמנות, תמיד וכל הזמן. הוא לא מבכר את עץ החיים על פני עץ הדעת. לא, הפרשנות שלו לחטא עץ הדעת קשורה לענייני כרונולוגיה: הבעיה אינה באכילה מן הדעת האפורה אלא בהקדמתה לחיים.

הניואנס הזה חשוב, וטוב שלא מדובר בתערוכה שמתיימרת למהפכה אוצרותית כללית. אם זה היה הניסיון הייתה כאן כניסה לפרדוקס הקלאסי: ככל שהאוצרות מנסה להעביר את הדגש אל היצירות, הזרקור חוזר אליה. אם כל שיטה היא אפורה, על אחת כמה וכמה תערוכה שכולה מוכוונת שיטה. בעולם שבו רוב התערוכות אינן כאלה, הקריאה “התבוננו ביצירות עצמן” אינה יכולה להיות כמעט דבר מלבד קריאה להתבוננות בעדשת האוצר. ואכן, היצירות בתערוכה – וגם המקבצים שלהן – אינם מצטברים. אמנם כל אחת מהן זוכה כאן למבט וגם תיקח איתה הלאה את ההצבה יוצאת־הדופן שלה זכתה, אך היא לא הנושא כאן, היא כמעט, לא עלינו, אילוסטרציה.

אבל כאמור, רבינא מציע משהו אחר: הקדמה של עץ החיים לעץ הדעת. הוא מבקש לתאר מערכת שבה המבט הראשון ביצירה לא זורק לאמנים שעבדו בתקופה דומה מתוך עקרונות דומים, אלא דווקא לאמנים אחרים לגמרי שעבדו בהקשרים שונים לחלוטין. כך למשל ניתן לתהות מה משך גם את וורהול, גם את אלברס וגם את נוישטיין אל צורת הריבוע, ולקבל תשובות חדשות הנוגעות בהקשרים ראשוניים יותר ומצומצמים פחות; לחזור אל השורשים הקמאיים.

כל שיטה היא אפורה. זאת משום ששיטה תמיד תבקש להבין את פירות האמנות כתוצאה של שילוב זמן ומקום, וכך לגזור עליהם את קץ הכיליון; עץ החיים ירוק משום שהוא תופס את האמנות כרובד המתקיים תמיד, שההופעה הקונקרטית שלו משתנה מזמן לזמן. רבינא מציע להתבונן באמנות כחוצת זמנים ומקומות, כחדירה אל מישור אנושי שאינו רק תרבותי, והעלאת משהו משם אל הזמן והמקום הקונקרטי. האמנים כולם הם כמין שותפי־סוד, והתערוכה מציעה לנו גישה אל המישור הכלל־אנושי הזה.

“אפורה כל שיטה” חולקת חלל עם תערוכה אחרת שאצר דורון רבינא, “שעון, שמש” של מעיין אליקים, והיא משמשת כמאחורי הקלעים שלה, הפיגומים שעליהם הונחה התערוכה של אליקים. זו הזדמנות מרתקת להתבונן בחלל כפול, במערכת אוצרותית וביישום שלה במקרה קונקרטי בה בעת.

אם כנים דברינו, “אפורה כל שיטה” מציעה לנו תרגול שאיתו נוכל לגשת לתערוכה של אליקים: לצד חזית של מבנה אקלקטי שבראשו שעון אותיות עבריות, אליקים מגיש אוסף חפצים מוצב על בימה קטנה, מחולקת לגריד משבצות. רבינא מציע לנו כאן מפתח לקריאת החפצים של אליקים, שעיקרו השיבה אל העבודה עצמה. להניח את ההקשר ההיסטורי, הביוגרפי, הגיאוגרפי והתרבותי של יצירת העבודה, ולחזור אל ההקשרים של היצירה עצמה.

החפצים של אליקים נחים לצד החזית המסורתית, כאילו עבר דירה והחפצים עדיין מחכים למי שיכניס אותם פנימה. ובאמת, במובן מסוים הם נמצאים מחוץ לדלת: בניגוד לעבודות עכשוויות רבות, אליקים לא מעמיד מיצב ולא יוצר התערבות בחלל. הוא מציג פיסול, אוסף אובייקטים עצמאיים שאינם פזורים בחלל אלא מוצבים כמין קטלוג.

המבט הזה הוא יישומו של המבט מ”אפורה כל שיטה”: המדיום של המיצב מייצר סיפור־על שבו החפצים מתכתבים ביניהם, והפענוח שלהם נובע ממנו. אפילו כאן קשה שלא להתפתות ליחס בין החפצים לחזית העומדת לידם. אבל הצבת האובייקטים אצל אליקים מבקשת לשחרר את המבט הזה ולשוב אל האובייקטים כאובייקטים, אל המדיום הכמעט נכחד של הפיסול.

אליקים מציג חפצים כמעט שימושיים, חיבורים מופלאים של עץ וזכוכית וטקסטיל שכולם שילובים היברידיים של זמנים ומקומות. האובייקטים של אליקים מבקשים להיקרא מחוץ להשפעות תרבותיות והקשרים היסטוריים של החומר, לטובת המסורת החומרית עצמה: הם מדברים את שפת בעלי המלאכה. כמו ב”אפורה כל שיטה”, יש כאן שילוב טכניקות וחומרים שמתאחדים במישור שהוא מעבר לזמן ומקום ספציפי.

בעוד הצבת האובייקטים אצל אליקים בנויה על השלד שהניח רבינא ב”אפורה כל שיטה”, לחזית המבנה אין מקבילה. מהו השער שעוד לא נפתח ואליו יכולות להגיע היצירות החופשיות ממשמוע? מהו הפרס שנשלח לפותרי התשחץ? דומה שאפשר לומר שאף הוא טמון בהמתנה. שעון האותיות העבריות סופר לאחור: מי שיקדים את עץ החיים לעץ הדעת יזכה להישאר בגן עדן. גן העדן המוזיאלי הוא אותה הקוביה הלבנה, אך הפעם אחרי שנכנסנו דרך החזית העשירה של מעיין אליקים; זהו אותו המקום עצמו, ועם זאת מקום חדש לגמרי.