מסה

  • חוה ראוכר: הגירה כמצב נפשי וקיומי

    חוה ראוכר: הגירה כמצב נפשי וקיומי

    “ראוכר מדברת על תהליך עבודתה כעל ‘התחברות’, על כך שהיא חייבת להתבונן באובייקט במבט מדיטטיבי עד שהיא קולטת אותו ומתחברת אתו, עם הפנימיות שלו. ברגע ההתחברות כבר אין הבדל קיומי בינה לבין המודל. הם הופכים לאותה ישות – ‘המהגרת’, או ‘האישה התלושה'”. רות מרקוס על חוה ראוכר לרגל זכייתה בפרס בקי דקל לאמנית מצטיינת לשנת 2023

  • דודה הגידי לנו כן: על כינוי הגנאי “דודות” בקהילת האמנות בישראל

    דודה הגידי לנו כן: על כינוי הגנאי “דודות” בקהילת האמנות בישראל

    “במחלקות לאמנות ‘דודה’ הוא תמרור אזהרה פדגוגי שמוצב על ידי מרצים ומרצות שונים שמשרטט את השדה הסמנטי של המושג על ידי כך שהוא מבהיר מה ממש לא כדאי לסטודנטיםות להיות: חובבנים, מביכים, נדחפים, פתטיים, ייכנעס, לא רלוונטיים, לא צעירים, לא קוליים, לא בהקבצה של המקובלים, כי כאן זה לא מתנ”ס ואנחנו לא דודות”. חנה פרוינד-שרתוק על המונח “דודות” ושדה האמנות, מתוך גיליון 03 של המהדורה המודפסת של ערב רב

  • איך אמניות חיות? 

    איך אמניות חיות? 

    “בין שמדובר בהשתעשעות אירונית בפרדוקסים של השוק או בהתנגדות מיליטנטית אליו, העיסוק בכלכלת האמנות תופס מקום מרכזי בשיח האמנות עכשווית. אולם, בדברים הבאים ברצוני להתמקד דווקא בעובדה הידועה היטב – אך המדוברת פחות – שמרבית האמניםות מתקיימות רוב הזמן מחוץ לכלכלה הזאת או בשוליה”, עלמה יצחקי מתוך גיליון 03 של המהדורה המודפסת של ערב רב

  • לארגן את החלל

    לארגן את החלל

    על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על נדל”ן ואמנות: יהושע סימון מתוך גיליון 04 של המהדורה המודפסת של ערב רב

  • ״עכשיו אני היא״

    ״עכשיו אני היא״

    “‘תיקון’ בהקשר הטרנסי הוא מושג שרועי ויקטוריה חפץ דווקא מאד חשדנית כלפיו. בשיחות היא מתארת אותו כ’נראטיב נוצרי של גאולה’, בשעה שהאמנות שלה, שעוסקת כאמור בפצעים ובפגמים, רחוקה מתיאורי שביעות רצון והשלמה”. יונתן אמיר על עבודותיה של רועי ויקטוריה חפץ, מתוך המהדורה המודפסת של ערב רב

  • אריכא מצייר מלחמה ופוגש ברילקה

    אריכא מצייר מלחמה ופוגש ברילקה

    “איוריו של אריכא ל-‘קורנט’ אף הם יכולים להתפרש כמעין מעבדה שבמסגרתה הצייר מברר לעצמו את מקומו בתולדות התרבות והאמנות ולצאת לדרך חדשה”. מאיה ישראל וקארין נויברגר טויטו על איוריו של אריכא לרילקה

  • בואו נדבר על כסף (ועל סולידריות)

    בואו נדבר על כסף (ועל סולידריות)

    רונן אידלמן מפנה זרקור חד אל המציאות הקפיטליסטית המדלדלת את שדה האמנות בישראל – על האמנים הפועלים בו ואלפי העובדים המאפשרים אותו – ומציע פתרונות: התארגנות דרך פלטפורמות מקוונות הבנויות כקואופרטיב, מנוהלות באופן דמוקרטי ונתונות לבעלות קהילתית, והצטרפות לתנועות פוליטיות המקדמות סדר יום סוציאלי

  • מארק שפס במוזיאון תל אביב, 1977–1990

    מארק שפס במוזיאון תל אביב, 1977–1990

    “בלי לפגוע בכבודם ובחשיבותם של מנהלי ומנהלות המוזיאון לפניו ואחריו, אפשר לומר בוודאות שבתקופתו של שפס הפך המוזיאון למוסד המתנהל על פי הסטנדרטים הבינלאומיים של מוזיאון עכשווי, הן מבחינת המבנה הארגוני שלו והן מבחינת השירותים השונים שהוא מעניק”. דברים שנשאה דליה מנור בהרצאה לכבוד יום הולדתו ה-90 של מארק שפס

  • הלחישה של ביאנלת איסטנבול ה־17

    הלחישה של ביאנלת איסטנבול ה־17

    “הסוגיות החברתיות והפוליטיות הרלוונטיות לחברה הטורקית מובאות כחלק אינטגרלי מהתצוגה הבינלאומית, מוצנעות, ללא הפניית זרקור אליהן, ובכך משקפות את תהליך צמצום המרחב החברתי־אזרחי בטורקיה של היום”. שלי ליבוביץ קלאורה על הביאנלה ה־17 של איסטנבול

  • חולמת עם אבנים

    חולמת עם אבנים

    “אבני הנוף לא מתגלות בקלות. צריך לחפש אחריהן. צריך לרצות למצוא אותן. הן לא מונחות להן בכל פינה, בכל מקום. שולים אותן מבטן האדמה. רק יודעי-דבר שבאו בסוד המלאכה מיומנים לעשות זאת, יודעים היכן לבקש אחריהן”, מור קדישזון מתוך “אבני נוף / אבני מסע”, חוברת–אמן של יהושע (שוקי) בורקובסקי

  • מכתב על התעוררות האבן

    מכתב על התעוררות האבן

    “מכתב על התעוררות האבן” של חגי כנען וצילומי אבני הנוף הנלווים לו מופיעים ב- “אבני נוף / אבני מסע”, חוברת–אמן של יהושע (שוקי) בורקובסקי, בהפקת קופסה שחורה, ינואר 2022

  • אביבה אורי, בין רישום לציור

    אביבה אורי, בין רישום לציור

    ” יש הבדל של שמים וארץ בין תשתית ההתבוננות הפנימית שבעומק הרישום של אביבה אורי לבין האופי הקולאז’י של הציור שלה. עבודות אלה אינן ‘רישום ציורי’, כפי שכינה זאת פישר, אלא הן כבר משהו אחר. משמעותי אם כן להבין את הקשריהן התקופתיים של עבודות הרישום בחייה ובפעולתה”. גליה בר אור מתוך הספר “אביבה אורי, סיפור בדים”

  • “כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי”

    “כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי”

    “כשחגיגת הריבונות על הארץ הופכת לחגיגת בשר מסואבת המתקיימת תוך הדחקת המחיר ששילמו ‘אחרים’ עבור ריבונות זו, אנו שוכחים את הקול האומר לנו שהאדמה אינה באמת שלנו, היא פיקדון וניסיון עבורנו ‘כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי'”. דוד שפרבר במסה לכבוד יום העצמאות

  • סקסיזם, מיליטריזם ושדה האמנות הישראלי: התקבלותה של ביאנקה אשל־גרשוני

    סקסיזם, מיליטריזם ושדה האמנות הישראלי: התקבלותה של ביאנקה אשל־גרשוני

    “התעלמות השדה הישראלי מההשלכות מרחיקות הלכת של הפמיניזם הרדיקלי האמריקאי של שנות ה־70 על עולם האמנות גבתה מחיר כבד מבחינת התקבלותה של ביאנקה אשל־גרשוני. בשיא שנות יצירתה שילוב של פרשנות מגדרית עם אמנות נחשב לאנומליה”. איילת כרמי מציגה קריאה מחודשת בסיפור התקבלותה של ביאנקה אשל־גרשוני בשדה האמנות הישראלי

  • בכל הווה נתון

    בכל הווה נתון

    “ההווה, כמו אובייקט התשוקה, דינו להישאר בלתי ניתן לאחיזה, ודיננו שלנו להישאר תמיד בדרכנו אליו. חוסר האפשרות לשהות בהווה, אותה שארית בין עבר לעתיד, היא בבסיס ההוויה האנושית”. טל גפני בטקסט מתוך “Unearth”, ספר האמנית של ליהי תורג’מן

  • ג׳אריה: העשייה כקטליזטור להיזכרות

    ג׳אריה: העשייה כקטליזטור להיזכרות

    “האם אני יכולה ליצור בשביל אוליבר משהו שיקנה לו מושג על חלקים בעבר המשפחתי ובזהות שלו שבהם אינו יכול להתנסות מהמקום שבו אנו גרים? אובייקט שהנוכחות והמהות שלו ישתנו עם הזמן, ובכל פעם נדבך נוסף יועבר לאוליבר דרך החושים השונים, בשלבים, לאורך שנים. אבל מה אני בעצם יודעת על העבר שלי, על הדורות שקדמו לי?”. רותם תמיר כותבת על הפרויקט שלה “מזרן ג’ראיה”

  • מגדלי בבל מהופכים במאמץ שווא לגעת בקרקעית

    מגדלי בבל מהופכים במאמץ שווא לגעת בקרקעית

    “התנועה לא רק שאינה מספרת סיפור אחדותי, היא מערבלת אותו ומעמידה אותו על ראשו. הרישומים מקיימים דיאלוג עם הטקסטים התלמודיים, עם פסלים קלאסיים וכן רישומי חפצים אישיים של האמנית. אופן הרישום הפרגמנטרי אף מערב בין סגנונות ובין גבוה לנמוך, דבר המוסיף לתחושת אי־הלכידות ואי־הנחת”. קריאה חוזרת בספרה של מרים גמבורד “יצר הרע טוב מאד”

  • רדיפה, שחזור וזיכרון

    רדיפה, שחזור וזיכרון

    “מעשה זה של הרחקה משקף (כמובן, גם במובן של השתקפות), את פעולת השימור הרגשי שהאמנית לקחה על עצמה. השימור אינו של הבית הפיזי עצמו (שאינו זקוק לשימור, כפי שניתן לראות בתמונות), אלא של געגוע אל בית כפי שלביב הפנימה אותו ממרחק הדורות”. דנה שוופי על תערוכתה של הילה לביב במשכן לאמנות בעין חרוד

  • איים בזרם: פרוטגוניזם ואנטגוניזם בציור

    איים בזרם: פרוטגוניזם ואנטגוניזם בציור

    “יש דמיון כלשהו בין עמדות המוצא של בייקון לאלו של הירש: בניסיון להתמודד עם שאלות אנושיות קיומיות, במבט המופנה אל אדם בודד בעולם. בציור של העיוות שנדמה בתחילה כסטייה ומתברר ככורח. שניהם כמהים לחשוף נוכחות אנושית, מוותרים על אשליה של ייצוג ושל נראות ריאליסטית”. חן שפירא על יוסף הירש ופרנסיס בייקון

  • דיסטופיות בחיי יומיום

    דיסטופיות בחיי יומיום

    ״מכלול העבודות חושף תחושת קטסטרופה המתעוררת מחדש שוב ושוב בדימויים שונים לגמרי, ואסתטיקה אגרסיבית שמתבטאת במניפולציות עיבוד בוטות, ברגישות גדולה לפגמים ובנטיה להדגשתם״. יונתן אמיר בהרצאה על עבודתו של יורם קופרמינץ. מתוך כנס ירושלים לאמנות #6

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?