ג׳אריה: העשייה כקטליזטור להיזכרות

הזמן שזה לוקח

מדוע אני אוהבת כל כך את העבודה החזרתית? להוציא את הצמר מהשקית, לפתוח אותו ולדמיין את גוף הכבשה, איפה היה הראש, היכן הגב? את מיקומו של הזנב קל לזהות, כי שם הלכלוך הקשה. לחפש עם הידיים חלקי ענפים שהסתבכו בצמר ממש כשם ששברי דברים מסתבכים לי בתלתלים. אני שולה ומנקה את הלכלוך כמו שפולים כינים, בעדינות וביסודיות. זה לוקח זמן, ואני אוהבת את הזמן שזה לוקח. עוד יום עבודה נגמר.

פסח, 1987

אני זוכרת בבהירות את הציפייה וההתרגשות שהיו מציפות אותי בילדותי לקראת ליל הסדר. לא היה דבר דומה בין הפסח שהכרתי לבין זה שחוו החברים שלי בכיתה, אף שסביר להניח כי רובם חגגו בדרך זו או אחרת עם המשפחה שלהם. אבא היה פותח את דלת הבית של סבתא (לא דפקו על הדלת, היא נשארה תמיד פתוחה למקרה שיבוא אורח) ומיד היו נשמעות קריאות ברוכים הבאים וקריאות שמחה אחרות. הגענו לבושים יפה, אבל בשקיות הניילון שהבאנו היו לנו פיג’מות, שאליהן שהחלפנו תוך זמן קצר. ריהוט היומיום נדחק לחדר אחד ובמקומו פוזרו ברחבי הסלון מזרנים. שתי דלתות שהוצאו ממקומן, הונחו על לבנים וכוסו במפה לבנה תיפקדו כשולחן, ארוך ונמוך ומותאם לאירוע.

אחרי מסכת הנשיקות הייתי מחליפה לפיג’מה שלי כדי שאוכל להתרווח על מזרן בין הדודים ובני הדודים ולשחק. אין לי כלל זיכרונות מקריאת ההגדה, למעט החלקים היותר תיאטרליים שבהם כולנו, קטנים כגדולים, השתתפנו. זכורה לי קערת אלומיניום רחבת־ממדים שבתוכה היו מונחות כל הברכות. סבתא הייתה עוברת עם הקערה ואנחנו היינו מגישים לה את הראשים שלנו כדי שתטפח עליהם קלות עם הקערה ותברך. זכור לי גם החלק שבו רגל גדולה של כבש הייתה מורמת באוויר בינינו וכולם היו צריכים לקרוא בקול ״בזרוע נטויה זאת החרב״. הכל התחולל בתוך המולת ילדים משחקים, צעירים שיושבים על המרפסת ומשוחחים, אנשים שמדברים ביניהם, ובתוך בית של עמידר: מפלס אחד ובו שני חדרי שינה וסלון.

על הרצפה

אני זוכרת את ההתרגשות שמילאה אותי בעת הישיבה על המזרנים שעל הרצפה, את המעבר מישיבה על כיסא לישיבה על מזרן שעליו כולנו יושבים בניחותא, את הזמן שעצר מלכת, את חוסר ההיררכיות, תינוקת שוכבת על המזרן בזמן שאמה, שיושבת מאחוריה, מקריאה מההגדה. ההגדה שממנה הקריא הדוד הבכור, דוד יעקב, הגיעה כל הדרך מטריפולי. בגלל שסבא נפטר, הבן הבכור קיבל את תפקיד האב בליל הסדר.

סבתא וואסי הייתה מכינה את המזרנים (ג׳אריה בטריפולטאית) בעצמה, מצמר כבשים, בדיוק כפי שאמא שלה נהגה לעשות בטריפולי. בלוב, וכך גם בעיראק, היו מלמדים בנות מלאכות כמו תפירה וסריגה מגיל צעיר, כדי שתוכלנה להכין לעצמן את הנדוניה. חלק מהנדוניה, במיוחד במשפחות העשירות, היה להכין מזרן צמר לזוג הצעיר. המזרן שימש גם בטקס שתיית התה בחברותא, אחרי ארוחת הצהריים, שנקרא “שאי ערבי” (תה ערבי). אז היו פורסים מחצלות על הרצפה ומסביב מניחים מזרנים בצורת האות חי”ת. את המזרנים היו מכסים במצעים יפים. את התה היו חולטים בשלוש כוסיות: הראשונה מרה, השנייה מתוקה והשלישית הייתה תה קרמל עם “קקוויה” (בוטנים) או עם “לוז” (שקדים). דודה מזל זוכרת שהיו שורפים את הסוכר והתה היה יוצא כהה מאוד. דודה חנה זוכרת שדודה שלה, רחל כחלון, הייתה פורשת מחצלות על הרצפה ומוזגת את התה בקומקום אלומיניום. היא הייתה מביאה עוגיות כעכ¹ ולילדים הייתה מכינה קפה מיוחד שהיה עשוי בעיקר מחומוס.

בתור ילדה אין לך מושג מתי הערב נגמר. ליל הסדר תמיד הרגיש כמו כיף מתמשך שמסתיים כשאת נרדמת על אחד המזרנים, בין הדודים. על כל פנים, חלקים נכבדים של ההגדה קראו בטריפוליטאית, ניב יהודי של ערבית לובית הכתוב באותיות עבריות, שאותו הילדים הקטנים שנולדו בישראל כבר לא יכלו להבין. המשכנו לחגוג כך את הסדר מדי שנה, עד שאמא שלי החליטה שדי, הילדים גדלו וכבר יש להם ילדים משל עצמם והגיע הזמן לחגוג את הסדר בבית שלנו על כיסאות מול שולחן.

אמי, אגב, תמיד התלוננה על החגיגה הזו של ליל הסדר. היא הייתה אומרת שהמשפחה של אבא מתנהגת כמו בטריפולי ושהגיע הזמן להתקדם. היא לא אהבה את הרעש ואת ההתקהלות. אצל המשפחה שלה היינו עורכים תמיד ביקור קצר של 30 דקות בדיוק ואז ממשיכים למשפחה של אבא. במשפחה שלה נהגו לשבת מסביב לשולחן והיה שקט למדי, ובעיני הילדה שהייתי זה היה משעמם מאד.

מה נשמר ומה לא נשמר בזיכרוננו?

הגוף מחליט מה לזכור ומה לא לזכור ובאיזה חלק בתוכנו לאכסן את הזיכרון.

אמא

לאחרונה ההורים שלי באו לבקר אותנו במיניאפוליס. ארבע שנים לא נפגשנו. בשיחת ערב מאוחרת, אמא שלי הביעה את מורת רוחה על כך שהפרויקט שעשיתי עוסק רק במשפחה מצד אבא, ושבמשפחה שלה אני בכלל לא מתעניינת. היא גם סיפרה לי שלפני שהיא הצטרפה לחגיגות ליל הסדר במשפחה של אבא שלי, רק הגברים והבנים הצעירים ישבו לקרוא בהגדה והשתתפו בטקסים, ואילו הבנות היו יושבות במרפסת ומשוחחות ביניהן. ברגע שהיא הצטרפה לסדר, היא התעקשה לשנות את זה.

למרות הכיף

לא מזמן עברנו לעיר חדשה. כמה פעמים כבר עברנו דירה מאז שהגענו לארה״ב? אני מקווה שהפעם זה המקום להשתקע בו. שבעה חודשים מאז המעבר והכל נסגר, ויש בהלה גדולה מהמחלה העולמית. הילד שלי רק התחיל גן חדש וכבר הוא צריך להישאר בבית. יש לנו מזל גדול שחודש לפני קנינו בית ועברנו אליו ממעונות המרצים. למרות ההנאה מהאביב שהגיע ומהזמן שהתפנה לטפל בגינה, חששות מתחילים לקנן בי כשאני מתבוננת בנו: רק שלושתנו כאן. חדשים. המשפחה רחוקה כל כך. מה נעשה אם משהו יקרה? אם מישהו מאתנו יחלה פתאום?

אני קונה לעצמי מכונת תפירה. יש בי צורך עז לתפור דברים בשביל הבן שלי, אוליבר. משהו משמח, כמו ארנק לשים בו את אוסף האבנים שהוא מלקט או תיק לדובי שהוא הכי אוהב. זה הופך להיות הדבר שאני הכי נהנית לעשות. איך ייתכן שאני לא נהנית לעשות אמנות כמו שאני נהנית לתפור את הארנק הזה? אני מרגישה אשמה על כך. אני נזכרת שעד לא מזמן לא היה דבר שרציתי לעשות יותר מלהיות בסטודיו.

ליזה

פעולות התפירה והעבודה הנמרצת בגינה כשאוליבר לידינו מזכירות לי את החופש המוחלט שהרגשתי כשהייתי מבקרת את המשפחה של אבא שלי במושב חצב.² שתיים מהאחיות של סבתא וואסי – דודה ליזה ודודה אסתר – גרו במושב. הן תמיד היו עסוקות בלבשל ולכבס ולעבוד במשק. כילדה זה היה מקום אידיאלי כי איש לא אמר לי מה לעשות או איך, מתי ולאן ללכת. יכולתי לא לעשות דבר כל היום ולאיש לא היה אכפת. הייתי מסתובבת בחוץ עם בני דודים מהמושב והיינו ממציאים משחקים. כשנמאס לי, הייתי הולכת לחפש את דודה ליזה סתם כדי להיות לידה; לא משנה מה היא עשתה, תמיד אהבתי להתבונן בה עובדת. בעיניי היא הייתה מין מלאכית כזאת, שקטה עם צמות ארוכות ואפורות ושמלה ארוכה, שיודעת דברים שאף אחד לא יודע.

על השולחן במטבח של דודה ליזה היו דלוקים אינסוף נרות. כל נר היה תפילה עבור מישהו או מישהי. פעם אחת עמדתי לידה בבוקר כשהדליקה את הנרות. בתקופה ההיא היו לאבי הרבה קשיים, כלכליים ואחרים, ולכן נר אחד הוקדש לאבא שלי על מנת שיצא מהחובות ומהמצוקה שהיה נתון בהם. דודה ליזה ידעה על הצרות והקשיים של כולם והקפידה להדליק נרות ולהתפלל עבורם. באחורי בית הכנסת ביישוב שבו גרה היה חדר מיוחד שהקצו לה כדי שתוכל להדליק את הנרות ולהתפלל. אבא מספר שבלוויה שלה עברו עם הארון של דודה ליזה בחדר האחורי עם הנרות, כדי לאפשר לה להיפרד בפעם האחרונה.

בתום שבוע החופשה במושב חצב אצל דודה ליזה, כשההורים באו לאסוף אותי, דודה ליזה הייתה הולכת אחרי הרכב הנוסע ושופכת מים, כדי שהדרך תזרום חלק ובקלות.

נדידה

הבן שלי בן החמש לא יודע דבר על כל זה: ליל סדר, שפיכת מים אחרי מכונית מתרחקת, מזרני צמר… הוא לא יודע לא רק כי אנחנו רחוקים מאוד מהמשפחה, אלא מפני שאין בחיים שלי שום זכר לאף אחד מהטקסים הללו. אולי התרחקתי ממקום הולדתי לא לשם ההזדמנויות, כמו שאני נוהגת לחשוב, אלא כדי לא להתמודד עם הקונפליקט שיש בתוכי בין הקרבה שאני חשה כלפי המשפחה מצד אבא והאהבה לטקסים המסורתיים, ובין השאיפות האקדמיות והחתירה אחר הקדמה מהצד של אמא. בתום הביקור, כשההורים שלי כבר היו עם המזוודות ברכב והתכוננו לנסוע לשדה התעופה, העזתי לספר לילד שלי על טקס שפיכת המים, וביחד שפכנו מים אחרי הרכב הנוסע, ברכה לדרך צלחה.

התבוננות

אני מסתכלת על הילד שלי עכשיו. הוא מתרוצץ בסלון, זז וקופץ ובידיו דמויות דמיוניות, כלל לא מודע לכך שאני מתבוננת בו וחושבת על כל הדברים שגזלתי ממנו בכך שאני מגדלת אותו רחוק מהמשפחה. האם אני יכולה ליצור בשביל אוליבר משהו שיקנה לו מושג על חלקים בעבר המשפחתי ובזהות שלו שבהם אינו יכול להתנסות מהמקום שבו אנו גרים? אובייקט שהנוכחות והמהות שלו ישתנו עם הזמן, ובכל פעם נדבך נוסף יועבר לאוליבר דרך החושים השונים, בשלבים, לאורך שנים. אבל מה אני בעצם יודעת על העבר שלי, על הדורות שקדמו לי?

הנסיעה לאבן האדומה  

לא מזמן נסעתי לאנדרטה הלאומית של פייפסטון במינסוטה, מקום שבו במשך דורות חצבו שבטים אינדיאנים את אבן הקטליניט האדומה, שממנה הכינו מקטרות עישון ששימשו לצורכי תפילה. רציתי ללמוד על האבן ולחוות את המקום. במהלך היומיים שבהם פיסלתי עם האבן בהנחייתם של באד ורונה ג’ונסטון,³ זוג שלקח על עצמו לשמר באופן פעיל את המורשת האבודה של גילוף מקטרות מן האבן האדומה, ניהלנו שיחה אחת שנחרתה בראשי, שיחה שהתקיימה זמן קצר לפני שעזבתי.

באד סיפר לי על ניסיונותיו למצוא אנשים שזוכרים טקסים, שירים וסיפורים מהמקום, וכמה קשה, ולעתים בלתי אפשרי, להחיות מחדש חלקים שונים של תרבות שאבדה. אני זוכרת ששאלתי אותו “אז מה עושים כשמנסים לשמר ולהחיות תרבות שהרבה ממנה נכחד? איך מקיימים טקס כשאין איש שזוכר בדיוק כיצד הוא התנהל?” התשובה של באד הייתה זו שהכי פחות ציפיתי לה. הוא נאנח ואמר: ״ממציאים, מה אפשר לעשות? עליך לסמוך על עצמך, לתת לאינטואיציה שלך להוביל”. אני מקווה שאני לא מסלפת את דבריו של באד, אך כך שמעתי אותם, ועבורי הייתה בהם הקלה עצומה: אני, רותם תמיר, יכולה לסמוך על עצמי ולהמציא בעצמי את החלקים שחסרים לי בתרבות שממנה באתי.

ג׳אריה

הייתה לי מחשבה שאם אצליח להכין מזרן מאותם החומרים ובטכניקה שבה תפרה סבתא שלי את מזרני הצמר – אותם מזרנים שאבא שלי ישן עליהם כילד ואשר שימשו אותנו גם בחגים – אולי חלק מן התחושות המיוחדות שחשתי כילדה על גבי המזרנים האלה יצליחו לעבור אל אוליבר באמצעות המזרן. אבל איך להכין דבר שנתפר במרחק גדול כל כך ממני במקום ובזמן, שנים אחרי שסבתא שלי כבר נפטרה, כששום מזרן שעשתה לא נשמר?

ניסיתי להיזכר: המזרן היה עבה ודחוס, כל כולו מלא בצמר. הוא לא שקע כשישבו עליו והחזיק היטב את משקל הגוף. אבא שלי מספר שבתור ילד שנא להזיז את מזרני הצמר מפני שהיו כבדים כל כך. לאורך הבד היו משוכים פסים בצבע כחול, שהיום אני יודעת שהם נועדו לשמור שהתפר הידני ייתפר ישר, כמו שורות על נייר המכוונים את הכותב שלא ייצא עם האותיות מהשורה. לאורך המזרן היו שקערוריות שיצרו משטח גלי. כילדה אהבתי להחליק את האצבעות על גבי הגלים כאילו היו גאיות והרים. השקערוריות הללו נוצרו בגלל תפרים שתפקידם להחזיק את הצמר במקום ולשמור שלא ייווצרו גושים לא שווים במילוי.

מהר מאוד גיליתי שעיקר זמן הכנת המזרן מושקע בניקוי הצמר: יש לשטוף אותו, לייבש ולפתוח, עבודה פיזית מאומצת שאורכת ימים ומחייבת מאמץ משותף. לשמחתי מצאתי את העזרה הנדרשת בחווה של וונדי.⁴ הכרתי את וונדי כשחיפשתי צמר מקומי עבור המזרן. היה לי חשוב להגיע למקום שבו מפיקים את הצמר ולהבין דרך הרגליים, באמצעות העבודה הפיזית, את איכויות החומר. בין וונדי וביני נוצר חיבור מיידי, והיא הציעה לי לעבוד בחווה ושנלמד יחד איך להכין את הצמר עבור המזרן.

שטיפת הצמר

מאחר שנדרשה הרבה עבודת הכנה – הוצאת ענפים מהצמר וניקוי לכלוכים אחרים – התפנינו לשטיפת הצמר רק בשלהי הסתיו. באמבט גדול שבעבר שימש שוקת לסוסים הנחנו צמר שנגזז משתי כבשים. בעת ששפכנו דליים של מים רתוחים לאמבט החל להיות קר בחוץ, ומתוך הצמר עלה ריח חזק של זיעה. האמבט שעמד בחוץ מוקף שלג לבן התמלא במים שהלכו והשחירו.

בעודי מתבוננת במים השחורים החלו מחשבות ודימויים מהשואה לעלות במוחי. התביישתי בזה. איך יכול להיות שבמקום המרהיב הזה, כשסביבי אנשים אוהבים ותומכים, עולות בי מחשבות על השואה? מה פתאום צצים בראשי דימויים מחרידים כאלה בשעה שאני שוקדת על הכנת חפץ בהשראת הסבתא האהובה עליי? העבודה המשותפת, הסיזיפית והממושכת, הפעילה רגשית את כל מי שנטל בה חלק. כולנו נזכרנו, הרהרנו, הרגשנו ושיתפנו אחת את השנייה במה שהתעורר בנו. את הדימויים מהשואה שעלו בי במהלך העבודה בחרתי שלא לשתף.

״אל נלך כצאן לטבח״ – כילדה שגדלה בישראל של שנות ה־80, זהו אחד המשפטים שנחרתו בי מהימים שלפני יום השואה. לימדו אותנו שעלינו לשמוח במדינה ולדאוג שהיא תמיד תהיה לנו, כדי שלעולם לא נהיה שוב כצאן לטבח.

אוליבר התחיל לבוא איתי לחווה בימים שבהם הגעתי לשם לנקות את הצמר. בחווה יכול היה להסתובב בלי סוף, פעם להצטרף אל ביל שעבד על פרויקט בסדנת העץ, פעם אחרת לעזור ללורן לאסוף ביצים, וגולת הכותרת – לרכוב על הטרקטור. הוא היה עולה על הטרקטור עם אחד המבוגרים ומפעיל אותו כמעט בלי עזרה, לוקח דליים עם מים מלוכלכים לריקון, מעביר דברים ממקום למקום בחווה. החווה הפכה להיות מקום שבו אוליבר צובר זיכרונות חדשים בעוד שאני ואנשי החווה מכינים לו מזרן שאליו הכנסנו את הזיכרונות שלנו.

סדר הפעולות 

לקרצוף 120 קילוגרם של צמר:

1. להניח את הצמר באמבט.
2. להרתיח מים בסירים.
3. לחבר את הצינור למים החמים של מכונת הכביסה ולמשוך אותו עד לאמבט.
4. ניקוי ראשון: לשטוף את הצמר במים קרים ולרוקן את המים המלוכלכים לדליים בחוץ. את הדליים לרוקן בעזרת הטרקטור.
5. לעסות את הצמר עם סבון ניקוי מיוחד.
6. שטיפה שניה: לשטוף את הצמר פעם נוספת, הפעם במים חמים: למלא באמבט מים חמים עד שיכסו את הצמר, ואז להוסיף עליהם את המים הרתוחים.
7. לכסות את האמבט בשמיכות עבות ולהמתין 30 דקות.
8. לרוקן את המים המלוכלכים.
9. למלא את האמבט לניקוי נוסף במים קרים.
10. במקרה הצורך, לחזור על התהליך.
11. להוציא את הצמר הנקי מהאמבט ולהניח אותו על משטחי הייבוש. להמתין כמה ימים עד שיתייבש.
12. כשהצמר יבש, יש לפתוח ולהבריש אותו.

ליזה חוזרת

כשגרנו בלקסינגטון הלכתי לטיפול שעזר לי להתמודד עם חרדות. המטפלת עבדה בשיטה שנועדה לסייע בהחלמה מטראומות. תחילת התהליך הייתה כרוכה בהעלאת זיכרון טוב ומרגיע, כזה שנוכל לחזור אליו בכל פעם שנושא קשה יעלה. הטיפול החזיר אותי לסלון של דודה ליזה, לספה שנראתה כמו מיטתה יחיד והייתה פשוטה ונוחה. דודה ליזה בדיוק יצאה מהמקלחת לבושה בשמלה ארוכה, והתיישבה לצדי על הספה כשבידיה מסרק ומגבת. שיערה ארוך, אפור וסבוך. היא מסרקת את השיער, מתירה את הקשרים, חלקם בעדינות וחלקם בנמרצות. אני נהנית לשבת לידה ולהתבונן בה כשהיא מסרקת את השיער הארוך וקולעת אותו לצמות. בעיני רוחי יכולתי לראות אותה שוב ושוב מבצעת את הפעולה הזאת כשהיא בת 10, בת 20, בת 30, והיא אישה יפה ומלאת עוצמה.

סירוק

את הצמר ניתן לסרק בעזרת שתי מברשות צפופות. אנחנו השתמשנו במתקן פשוט, בנוי משני גלגלים שמוטות ברזל דקיקים מכסים את שטח הפנים שלהם ויוצרים מהם מברשות. את סיבי הצמר מכניסים דרך הגלגל הקטן המיישר אותם ומוביל אותם אל הגלגל הגדול. כשהגלגל הגדול מתעטף בסיבי הצמר עד שאי אפשר לראות עוד את שיני המברשת, חותכים את השיער המסורק שנאסף על הגלגל הגדול ומושכים מהגלגל מעין שובל ארוך, עבה ומסורק של סיבים. כשראיתי לראשונה את השובל האפור של סיבי הצמר, דמעות זלגו מעיניי. ליטפתי את הסיבים כאילו היה זה השיער של דודה ליזה, של סבתא וואסי. לרגע היו שלושת האחיות – סבתא וואסי, דודה ליזה ודודה אסתר – בחדר אחד איתי.

צביעה

אחד הדברים שהפתיעו אותי במיניאפוליס היה שיח הסומאק הגדל בצדי הכבישים. תחילה לא הייתי בטוחה כי זהו אכן אותו הצמח המוכר לי מישראל. אני מאוד אוהבת את הצבע הסגול־כהה של התבלין ואת טעמו הלימוני, ואני מתבלת בו כמעט כל סלט שאני מכינה. כשביקרתי בפייפסטון שאלתי את באד על הסומאק והוא סיפר לי כי בעבר שימש הצמח את אנשי המקום למאכל, לריפוי ולצביעה.

באותה עת עבדה איתי בסטודיו האמנית מרטג׳ה אוסטרה, שהייתה חלק בלתי נפרד מהצוות שעבד על הפרויקט.⁵ למרטג׳ה ידע רב בייצור בדים בשיטות אקולוגיות ומקיימות, והיא עזרה לי מאוד כשהגיע הזמן לבחור את הבד הנכון למזרן. בחרנו בבד מכותנה אורגנית שגדלה בטקסס המכונה הרינגבון.⁶ עכשיו כשיש את הבד הגיע הזמן לצבוע.

הסתיו זו העונה שבה הכי טוב לקטוף את פרחי הסומאק, ולכן במקביל לעבודה על ניקוי הצמר בחווה, יצאנו אוליבר ואני לקטוף פרחי סומאק שצמחו ליד הגן שלו. את הסומאק בישלתי במטבח הביתי שלנו, והתחלתי להתנסות בצביעת בדים. הצבעים שהצלחתי להוציא מהסומאק היו סגולים־אפורים. צבע אחר שריתק אותי היה האדום העמוק והעז שניתן להוציא משורש פואת הצבעים, צמח שגדל באזורים רבים בעולם וידוע בשם “אדום טורקי”.⁷ שלחתי לאמא שלי תמונה של הבד הצבוע והיא אמרה שזה מזכיר לה את התיאורים המקראיים של הפרוכת ששימשה בבית המקדש.⁸

את הצבע האדום העז לא קל להוציא. הרבה משתנים משפיעים על הצבע, כמו המינרלים המצויים במים והטמפרטורה. כיוון שלא היה לי מושג של ממש בצביעת בדים, לא באמת הופתעתי כשמתכון שהוליד צבע אדום חזק במטבח שלי הניב צבע ורוד חיוור בחווה, מרחק של כ־25 קילומטרים בלבד ממקום מגוריי. יצרתי קשר עם מומחים מקומיים לצביעת בדים טבעיים, וקיבלתי רשימה של הוראות מפורטות. כשהתבוננתי ברשימה הארוכה הבנתי שבמקרה שלי יהיה מועיל יותר לפעול באופן אינטואיטיבי.

למזלי, בסופו של דבר הצלחתי לצבוע את הבד והוא קיבל גוונים ורודים כהים. את רצועת הבד הארוכה פרשתי על הרצפה בסטודיו על מנת שאוכל לצייר את הקווים. היה לי חשוב לצייר את הקווים ביד כך שכל תנודה של הגוף שלי תהיה נוכחת בקו. את הקווים הסגולים קיבלתי מהסומאק, צהוב־ירקרק משיח האשחר ובורדו מכנימת קוכיניאל. הקווים שציירתי אכן עזרו מאוד כשניגשתי לתפור את שתי רצועות הבד אחת לשנייה, כשביניהן ערימה עצומה של צמר.

מלאכת התפירה

סוף סוף היו גם הצמר וגם הבד מוכנים, אבל איך תופרים הכל יחד למזרן? באילו חוטים משתמשים? איך מחברים את שתי רצועות הבד אחת לשנייה כך שהתפרים יחזיקו וזה ייראה כמו שצריך? איך תופרים את התפרים שאמורים להחזיק את הצמר במקום? דוד יעקב ואבא שלי ניסו לעזור לי מרחוק, אבל הניסיון להסביר בלי להדגים היה כמעט בלתי אפשרי. מעבר לזה, הם מעולם לא תפרו מזרן בעצמם, ויכלו לייעץ רק על סמך הדברים שזכרו שאמא שלהם נהגה לעשות. וונדי הפתיעה אותי כשהכירה לי רפד בשם לארי גרנר.⁹ לארי הזמין אותי לרפדיה שלו, וביחד, בעזרת הידע והרצון של שנינו, הצלחנו לשחזר את הטכניקה המסורתית. בילינו בסדנה שלו יום שלם, שוקדים על תפירת מודל מוקטן של מזרן, כדי שאוכל לאחר מכן ליישם זאת לבדי בסטודיו בקנה מידה מוגדל. בסדנא של לארי הרגשתי כאילו אני שוב בסדנה של דוד ברוך. לארי הרגיש כמו משפחה, אמנם ללא קשר דם אבל דרך המלאכה.

כשהמזרן היה מוכן, שלחתי תמונות של המוצר המוגמר למשפחה. דוד יעקב התקשה להאמין עד כמה דמה המזרן למקור. נוסף על כך, בשיחה שקיים עם אבא שלי סיפר לו דוד יעקב שכל המשפחה מהצד של אמא שלהם היו צובעי בדים בטריפולי, עובדה שלא אני ולא אבא שלי הכרנו.

היזכרות היא דבר אקטיבי

הניסיון להתחקות אחרי העבר דומה במידה מסוימת לתהליך של יצירת קולאז’: הוא תמיד מורכב מפיסות שחציין מדומיינות וחציין לקוחות מעברנו, כפי שנחרת בזיכרוננו. בניסיון לדלות פיסות נוספות מהעבר, החלטתי לדבר עם אחיו של אבא שלי ולשאול אותם מה הם זוכרים ממזרוני הצמר של אמא שלהם. האחים – דוד יעקב (הבכור), דודה חנה, אבא שלי (ניסים), דוד עמנואל ודוד עמוס – מתגוררים כולם בישראל.¹⁰ תחילה שוחחתי עם כל אחד בנפרד, אולם אז הבנתי שיש פה הזדמנות למפגש וירטואלי בהרכב מלא. ההצעה התקבלה באהבה והתרגשות, והאחים דאגו לגייס בני משפחה צעירים שיעזרו להם להתמודד עם ההיבט הטכנולוגי. סיכמנו להיפגש עוד באותו השבוע.

אני יודעת שהיה מפגש מרגש: ראיתי את השמחה על פניהם של האחים כשהם ראו ראו זה את זה. הם צחקו ודיברו ללא הפסקה. לדאבוני הייתה לי באותו היום פגישה עם אודיולוגית ששינתה לי משהו במכשירי השמיעה, וכתוצאה מכך לא הצלחתי לשמוע הרבה ממה שנאמר. לכן אין לי הרבה מידע חדש, ויחד עם זאת כולם כתבו לי אחר כך עד כמה הם נהנו לראות ולדבר עם כולם, מה שכבר לא קורה הרבה, וכי הם היו שמחים לעשות זאת שוב.

 

 

הפרויקט “Mattress ג’ראיה” הוצג לראשונה ב־Stove Works Gallery, TN, ונתמך על ידי Windswept Hill Farm, Stove Works, University of Minnesota

הטקסט התפרסם במקור באנגלית עבור Mn Artists – Walker Art Center, כחלק מסדרת המאמרים ״חלום/מיטה״ בעריכת קטיה אויכמן

עריכה עברית: דפי אגם־סגל