דודה הגידי לנו כן: על כינוי הגנאי “דודות” בקהילת האמנות בישראל

העקשנות שבה קהילות האמנות בארץ משמרות בקרבן את המונח “דודות” ראויה לציון בקטע רע. אין צורך להסביר הרבה, השימוש במושג זה מסמן מגדר (נשים) וגיל (מבוגר) כדבר מגונה, והוא טעון במיזוגיניה וגילנות. לכן, הנונשלנטיות של השימוש התדיר בו מפליאה, אך באותו זמן גם מאפשרת לראות עמוק יותר אל תוך הדברים. מפליאה, כי אנחנו ב־2022 וסך הכל די הפנמנו שצריך לדבר יפה ולהצניע תיוגים פוגעניים; ומאפשרת, כי חלקי הדעות הקדומות שמתפלקים וצפים למעלה אל פני השיח בדרך כלל מצביעים על שכבה נוקשה וטעונה בפסיכולוגיה החברתית של השדה. יכול להיות שבדיוק המצב הזה – שימוש במושג מיזוגיני וגילני בפרונט של השיח, כאילו בהיסח הדעת – הוא זה שיאפשר בסוף לעשות איתו משהו טוב.

הסיכוי שסטודנטיםות בשנה א’ במחלקות השונות לאמנות בארץ יגיעו לסוף הסמסטר הראשון בלי שישמעו ויבינו לאשורו את הכינוי “דודה” מזערי. החודשים הראשונים של הלימודים רוויים בלמידה של מושגים חדשים והפנמה של ההיררכיות שמשתמעות מהן. לימודי אמנות כוללים הכשרה מעשית ותיאורטית וגם, כמו בכל תחום, את ההביטוס של השדה. אלה הם החוקים הבלתי כתובים של התחום, ה־manual, התורה שבעל פה, שהיא צרור המפתחות להתנהלות נכונה ולסיכוי להצליח. הביטוס, כפי שאמר הסוציולוג פייר בורדייה (Bourdieu) שטבע את המונח, מכיל בין היתר את “מושאי המאבק” של השדה: הסוגיות הרלוונטיות שמעסיקות כל שדה בזמן נתון, ואשר יחסי הכוח שמקיים השדה הם חלק בלתי נפרד מהן.¹

במחלקות לאמנות “דודה” הוא תמרור אזהרה פדגוגי שמוצב על ידי מרצים ומרצות שונים שמשרטט את השדה הסמנטי של המושג על ידי כך שהוא מבהיר מה ממש לא כדאי לסטודנטיםות להיות: חובבנים, מביכים, נדחפים, פתטיים, ייכנעס, לא רלוונטיים, לא צעירים, לא קוליים, לא בהקבצה של המקובלים, כי כאן זה לא מתנ”ס ואנחנו לא דודות. אם רוצים להסתכל, קל לראות בשלב זה שהמונח “דודה” מגדיר קודם כל את השדה עצמו כיוון שהוא מסמן ממה מעוניין השדה להתנער. מושאי מאבק עקרוניים הם תופעה שמאפיינת כל תחום, למשל המתח בין הוותיקים שנוטים לשמר את הקיים ובין החדשים והצעירים שנוטים לערער עליו. זהו, לפי בורדייה, המאבק בין “השולטים בשדה ובין הטוענים לכתר”.² בהמשך לזאת, ההבחנה “בינינו” לבין “הדודות” היא הרבה יותר עניין פנימי של השדה, מתח שקיים בו לשם הניסוח של עצמו, והרבה פחות מצביעה החוצה על רפרנט מובחן. במילים אחרות, כדי שיהיו “דודות” צריך שיהיה שדה, ובמקרה הזה שדה אמנות ישראלי.

כמובן שהנוכחות של המושג הזה בבתי הספר לאמנות מייצגת את נוכחותו במעגלים השונים של קהילות האמנות בארץ, בפעילות, בשיח ובשיחות. בגלוי או במובלע הוא מצוי בכל מקום במרחבי השדה. השימוש ב”דודות” בכל המקומות האלה לא שונה מהשימוש בו במחלקות לאמנות, במובן זה שהחלוקה בין “אנחנו” ו”הן” היא חלוקה שהשדה משליך “עליהן” לשם הצרכים שלו. אנסה לשער מהם הצרכים האלה לאחר שאתייחס להיסטוריה המסופרת של המושג “דודות” ולאופני ההופעה שלו בדיבור של גורמים שונים בקהילת האמנות בארץ.

השדה וה”דודות”, מי צריך את מי?

מספרים שאת המונח “דודות” טבע האמן והמורה רפי לביא בשנות ה־70 בחוגי בית הספר לאמנות “המדרשה”. ב”מדרשה” היו, ועדיין יש, מסלולים להכשרת מורות ומורים לאמנות שכללו גם סטודנטיות מבוגרות יותר. מספרים שעבור לביא “דודות” היה שם גנאי חיבתי, משהו מקטלג ומנמיך שנקשר להוויה ואווירה של נשים שאינן צעירות ושהייתה בזה גם כוונה הומוריסטית קצת מרושעת, זה מה שמספרים. אומרים שנהג לומר לחלק מהסטודנטיות שלו שהן כבר ציירות ולכן אין לו יותר מה ללמד אותן ושהן צריכות להציג בגלריה, אבל אז היה מציין שם של גלריה שנחשבה נחותה. מישהי אמרה שהוא המציא את המונח כי הוא היה חולה מזה שהיו בין הסטודנטיות מי שישבו מולו בכתה וסרגו. הסיפורים האלה מתגלגלים בקהילה, יש להם מעמד כמו מיתולוגי, ולכן הם מובאים כאן ללא ציון שמות המספרים. חלק זוכרים את זה, חלק שמעו על זה. צעיריםות יותר שמכירים היטב את המונח “דודות” לא הכירו את המקור שלו, אבל התגובה השכיחה לנוכח האמירה שלי – זה כנראה בא מהמדרשה ומרפי לביא בשנות ה־70 – הייתה “כמה לא מפתיע!”. אפשר אולי לחשוב על ידע וסיפורים כאלה שמתגלגלים בקהילה, על שמועות באשר למושגים שאף אחד לא ממש לקח עליהם בעלות ובכל זאת כולם פחות או יותר מכירים, דרך המחשבה של החוקרת אירית רוגוף על רכילות כצורה פורה ומשמעותית של ידע ועדות היסטוריים, משום שזו צורה שמעבירה לא רק מידע אלא גם את נקודות המבט כלפיו.³

בכל זאת ישנה בכתובים עדות שמשייכת את המושג “דודות” לרפי לביא. תחת הכותרת: “נ.ב. בקשר לרפי ובקשר לדודות”: נכתב בגיליון של כתב העת “המדרשה” שהוקדש ללביא:

“דודות על פי מילון רפי זה משהו חנוך לויני מאיים, מסרס ודי חונק. זה שם כללי, די שוביניסטי, לנשים יצירתיות במקום יוצרות, כאלה ששואלות שאלות ואינן מקשיבות לתשובה, אלא מחברות את השאלה הבאה. דודות נרשמות ללימודים כדי להקים ועדים, לארגן מסיבות וכדי לנצח בוויכוחים. פגשת דודה אחת, פגשת את כולן. נדמה לך שפגשת את כולן, מופיעה לפתע עוד אחת. דודות עושות הכל: מציירות ומפסלות ומכיירות ומתקשטות ומקשטות ומבשלות ואופות ומתנדבות ומסייעות ותומכות ומשתלמות ואינן מתעייפות. קיצורו של דבר: דודות הן דמויות חיוביות, מועילות לחברה, גאוות בעליהן ושמחת ראשי הערים שבהן הן מתגוררות. כל תקלה הופכת אצלן לאנרגיה, כל אסון מגלה כישרון חבוי וכל אי־הבנה מייצרת קלוריות של תרבות, ועכשיו לך תוכיח שאין לך דודה”.⁴

אמנם הדברים האלה התפרסמו בכתובים אבל מתחת לכותרת הרשימה הוסיף האמן יאיר גרבוז, שכתב את הדברים: “המילון השלם, המלא והמדויק שאף פעם וגם הפעם לא יראה אור”. הערה זו היא אולי עדות לקושי להוציא דברים כאלה החוצה, לתָקֶף שחור על גבי לבן את סוג הידע שבעל פה שמסתובב בתוך הקהילה ומהווה נידבך מעצב בפוליטיקה שלה.

“דודות” זו כנראה הברקה, עובדה שהקללה תופסת עד היום, וזה חשוב הרבה יותר מכך שהדברים האלה התרחשו בשנות ה־70 של המאה הקודמת. שלא במפתיע, הכינוי קשור לצבא ומעוגן היטב בחברה הישראלית, ולכן גם בקהילות האמנות. הרפרנט המידי שלו הוא “הדודות” של “הוועד למען החייל”, כך כונו ועדיין מכונות הנשים המתנדבות שמיטיבות את תנאי חייהם של חיילים וחיילות. כמו שמצוין בכתבה המתייחסת לדודות העכשוויות של האגודה למען החייל: “הדימוי הדודתי הקלאסי הוא של קשישות בצבעי שיער ססגוניים, שתוחבות כריכי גבינה צהובה לידיים להוטות של חיילים רעבים”. ⁵

היום הכינוי “דודות” בשדה האמנות מתייחס גם למי שהחלה ללמוד או לעשות אמנות בשלב יחסית מאוחר בחייה וגם למי שהחלה להתעניין באמנות באופן אקטיבי באיחור, וכיום חברה באחת הקבוצות שמסיירות בגלריות (או עושה זאת ללא קבוצה), מבקרות בסטודיואים של אמניםות ונוסעות לתערוכות בינלאומיות כמו הביאנלה של ונציה וירידי האמנות הגדולים. השדה, על גורמיו השונים, גדוש בהתייחסויות למי שבחרה או נאלצה לתפוס מקום בשדה בשלב מאוחר בחייה, וחלק ניכר מהנחשב והנאמר עליהן טבול עדיין בהלך הרוח של חוגי המדרשה בשנות ה־70.

הנה דוגמאות לאמירות עכשוויות כאלה שבאות מכל רחבי השדה. גם הן כאילו חסרות מקור משום שהן מהדהדות בכל מקום, אני שומעת אותן שנים ומאמינה שגם אתןם. סביר גם שרובנו לא משוחררים ממחשבות כאלה ודומות להן.

אנחנו שוחים בתוך הדודות, זה כמו מדוזות, אלוהים שיעזור, הן עיקר הקהל, מעל 80 אחוז ממבקרי הגלריות, והן תמיד יבקשו לשירותים, ישתו מים וייקחו קטלוג. דבר אחד הן לא עושות, הן אף פעם לא קונות. הן באות בקבוצות עם המדריכות, מספרות בלי סוף על החוויות שלהן ומראות ציורים של הנכדים. הן תמיד שואלות: זה שמן או אקריליק? כדי להראות שהן מבינות, המון פעמים הן יצלמו חלקים בגלריה כי הן בדיוק משפצות אצלן משהו והן תמיד שואלות איפה אוכלים באזור. חלק מהן שאקליות בתחומן, אבל כשהן בקבוצות האלה אין לזה שום ביטוי. דודות זה בעצם אירוע חברתי. בשנים האחרונות חלק ניכר מהקבוצות נוסעות לראות אמנות בחו”ל, זה עניין של סטטוס, אבל הבתים העצומים שלהן נטולי אמנות, כי הן לא קונות. הפנסיונריות החביבות הן עיקר מי שמגיע לשיחי גלריות, אלה נשים עם טעם אקלקטי והרבה זמן פנוי. השאלות שלהן פולשניות לפעמים, מישהי פעם שאלה אותי אם היא יכולה לגעת לי בשיער! השאלות שלהן תמיד לא במקום. הן באות אחרי שהקהל המגניב הלך. הן תיירות, לא תושבות קבע בתחום. כשלימדנו באחת הסדנאות לציור קראנו להן תלמידודות.

מעמדן המקצועי והחברתי של חלק ניכר ממי שמתויגות כיום כ”דודות” על ידי קהילות האמנות וכן גם נטייתו של מעמד זה להימחק עם כניסתן לשדה, הם מהדברים המשמעותיים שהכינוי “דודה” אוצר בחובו. למעשה מדובר בנשים שמחוץ לשדה האמנות הן פריבילגיות, בדרך כלל אשכנזיות, חלק ניכר מהן היו או עדיין מקצועניות בתחומן, חלק עסקו או עוסקות במקצועות נחשבים, למשל, רופאות, שופטות, רואות חשבון, מדעניות, עורכות דין ואדריכליות אבל ברגע שהן עושות את הפסיעה הראשונה שלהן אל תוך עולם האמנות, הן עוברות טרנספורמציה תדמיתית מוחלטת, אישיותן ומעמדן המקצועי נמחקים והן הופכות ל”דודות” על כל המשתמע מכך, “לול תרנגולות”, גם את זה שמעתי שאומרים. כמובן שזה כרוך בהכללה, אבל סביר להניח שמעמדן החברתי־כלכלי הפריבילגי של מי שמכונות “דודות” הוא אחת הסיבות לכך שהשדה מרגיש בנוח, גם כיום, ללגלג עליהן. בתוך שדה שאנשיו נמצאים לרוב בחוסר כרוני של משאבים כלכליים, מעמדן הכלכלי של הדודות יכול לעורר עויינות ובוז. סך הכל, ביחסי הכוח בעולם הן במקום מעולה, וזה מה שמאפשר לסקסיזם ולגילנות כלפיהן להשתולל.

כמו שאומרים שהכיבוש משחית משום שהשפעותיו מחלחלות לתחומי החברה, כך אפשר לראות זליגה של רעיון ה״דודה״ אל תוך הקהילה המקצועית שם משתמשים בכינוי על דרך ההשאלה והוא נדבק, לעיתים קרובות, גם למי שנחשבים לחברים לגיטימיים בקהילה. הכינוי הזה מודבק בעיקר לנשים אבל לפעמים גם לגברים. את או אתה עלולים תוך שנים ספורות לעבור מלהיתפס כאמנית או כאוצרת צעירה ומדליקה, לכזו שיש עליה דיבור שהפכה לדודה. יש גם מי ששילמו את כל המחירים של חברות בשדה – נכנסו אליו בגיל צעיר, למדו אמנות, הציגו או כתבו, או פתחו גלריות או התקדמו לתפקידים משפיעים – ובכל זאת הן נחשבות לכאלה שדבק בהן וייב של דודות. יש כאלה שנכנסו לשדה כדודות ובמשך הזמן הפז”ם השכיח איכשהו את עברן, ויש לעומתן מי שהוותק שלהן והעבודה הטובה בשדה לא עוזרים להן בעיני הקהילה להיחלץ ממצבן הדודתי. יש כאלה שדווקא זה שהם כל כך קוליים מוציא להם בסוף שם של דודות. יש כאלה שהיו פעם סופר משפיעים בשדה אבל הם הזדקנו ועכשיו נתפסים כ”פשוט דודות”, ויש גם קבוצות מסוימות של אמניםות שבעיניהם כל מי שלא אמן בעצמו ומקדיש את חייו לאמנות, הוא דודה. אם את או אתה לא יודעים לעשות את זה אלא רק לדבר על זה, בעיניהם אתם דודות. גם בקרב הקבוצות המסומנות על ידי השדה כ”דודות של ממש” יש שימוש בעולם הסמנטי הדודתי. יש מי שמעידה על הקבוצה שלה שהסיורים שלהן אינם למתבטלות, שאצלה אין ייכנעס וגם לא כאלה שאוהבות אמנות דקורציה; יש מי שסיפרה על קבוצה אחרת שאצלן הסיורים בגלריות הם אירוע חברתי והבנות מדברות בזמן ההדרכה; אחרת אמרה שקבוצה מסוימת היא של נשים שנותנות הוראות לעוזרת שלהן לפני היציאה לסיורי הגלריות, מתלבשות בבגדים יקרים והכינוי שלהן בקרב קבוצות אחרות הוא “קבוצת התיקים”, כי הן תמיד באות לסיורים עם תיקים יקרים. במילים אחרות, אין לשכוח שהגרעין המיזוגני־גילני הוא בלב מערכת ההפעלה של כל העניין, אבל זה יפה שלמעשה די הרבה אנשים בשדה, במגדרים וגילים שונים, הם בעצם כבר “דודות” או מועמדות להיות “דודות” בעיני מישהו אחר בשדה. וזה דווקא משעשע ומעורר תקווה לראות איך שהכל עובר עלינו.

אפשר לחשוב על כמה סיבות לצורך של שדה האמנות הישראלי למחוק, להכליל, לתייג וללעוג ככה, לאורך שנים רבות, לקהל גדול שלמעשה הוא מתפרנס ממנו היטב. הקהל הזה מכניס הרבה כסף לשדה באמצעות תשלומים להדרכות של עשרות קבוצות בארץ ובחו”ל, ביקורי סטודיו משולמים, הוראה פרטית ומוסדית, תמיכה פילנתרופית ורכישה של עבודות. שדה האמנות עושה כך, אולי קודם כל כי כדי להגדיר את פנים השדה צריך לסמן את החוץ שלו. נגיד שבאופן אידאלי פנים השדה הוא מקצועני. כדי להיות על המגרש צריך לשלם את המחירים הדרושים, ללמוד, לעבוד קשה ולהשקיע, לדעת את ההקשרים ההיסטוריים והתיאורטיים הרלוונטיים, להכיר את שפות האמנות ואת מושאי המאבק של השדה ולהבין את הקודים הפנימיים – מעשיים, תיאורטיים וחברתיים – לפני ולפנים. באופן אידאלי, מי שיש בידם את הידע הזה הם מי שיש להם את הפוטנציאל לשנות, לקדם ולהתגרות בחוקי השדה. אישית, אני מזדהה עם התפיסה הבורדיאנית הזו, כולל קביעתו שכל שדה מכיל אלימות מסוימת מעצם קיומם של מאבקים שונים במסגרתו. אז לסמן את החוץ כחובבני עוזר מאד להגדיר את המקצוענות של הפנים. להגיד “אלה דודות” אומר שלכאורה אתה בפנים, שייך ומקצוען, והן לא. הבעיה היא שעל הגבולות של השדה עצמו יש כל הזמן מאבקים והשדה מכיל גם את הפריפריות שלו, וגם מקצוענות הדוקה ברמות יכולה להופיע לפעמים כשהיא די פרומה. אבל הפנטזיה שהחוץ שונה מהפנים באופן קריטי היא דבר שעובד. ככה נוצרים מעמדות בדויים, קסְטות נמוכות ש”דודות” היא המרכזית שבהן.

“דודות”, המוקצה של השדה

העניין הוא שהמעמד הזה, “דודות”, לא באמת נמצא מחוץ לשדה האמנות כמו שלמשל מהנדסי טיסה נמצאים מחוצה לו. המנגנון הזה של השלכת התכונות השליליות שלך על מישהו אחר וכך להיטהר מהן פוענח כבר מזמן על ידי חוקרות פמיניסטיות שונות כמו אליזבת’ גרוס (Grosz) וג’ודית באטלר (Butler), שניתחו את המערך הדיכוטומי ההיררכי של נפש/גוף, גבר/אישה. במסורת הפילוסופית והתרבותית, ההתנערות של הגבריות מהממד הגופני שלה לטובת תפיסתה כמהות רוחנית תלויה בהשלכה של הממד הגופני על משהו אחר, על הנשיות, שגופניות נתפסת כמהותית לה. כפי שאמר הסוציולוג ארווינג גופמן (Goffiman): “את הנורמליות שלך אתה משיג בדיוק אל מול מי שאתה מטיל עליו סטיגמה של לא נורמלי”.⁶

בהמשך לזאת וכפי שכבר הוזכר, על “דודה” מודבקת באופן טיפוסי לא רק תווית של אישה, אלא גם של אישה מבוגרת עד קשישה, שיש לה אנרגיות יותר מדי חיוביות ושלא ממש מבינה את חוקי המשחק. בקיצור, מביכה. ברור שמול דמות כזאת השדה משתקף כמלך היופי הצעיר, הבועט והמקצוען.

נקודה נוספת בניסיון להסביר למה השדה אוהב את “הדודות” שלו משונמכות קשורה אולי לנטייה לסווג נשים לפי הקריטריון אישה חוקית או לא חוקית, רעיה או פילגש. אפשר להניח שהמונח “דודות” משתמר בשדה גם משום שזו דרך להבחין בין הנשים הלגיטימיות שלו לאלה שאינן. הנשים הלגיטימיות הן מי שנכנסו לתחום בזמן, שילמו את החשבונות של החברות בשדה בזמן ולא נזכרו להתעניין בתחום מאוחר. ברשימה שהוזכרה קודם והגדירה את המילון של רפי לביא, מסופר שהאמניות יהודית לוין ומיכל נאמן, אז מורות ב”מדרשה” וללא ספק נשים חוקיות בשדה, הצטלמו ביחד תחת הכותרת “דודות”. אולי אפשר לראות במחווה הזה התנגדות, כבר בשלב מוקדם של השימוש במושג, להבחנה בין נשים חוקיות ללא חוקיות, וניסיון לשבש את הסימנים “אלה נשים שלנו”, “אלה לא נשים שלנו”, ולהוציא את הטעם והריח מכל המבנה הזה.⁷

השימוש במונח “דודות” הוא במידה רבה תופעה מקומית ייחודית מבחינת הבוטות והיקף השימוש. למרות שגם בקהילות אמנות מחוץ לישראל רווחים ללא ספק סקסיזם וגילנות, וכן גם עיסוק במרכז, שוליים וסוגים שונים של קהלים ומקצוענות, ההרגשה היא שבקרב החוגים המקצועיים יש יותר כבוד לכל מי שאוהב אמנות ויותר מקום לקהל מגוון. עם זאת, אפשר לשער שהרגישות ל־PC בארה”ב חוסמת ביטויים מקבילים ל”דודה” שמוחבאים בתוך השפה, ידועים בקרב יודעי ח”ן. הביטויLadies Who Lunch לציון נשים אמידות, מבוגרות, שאינן עובדות, שמתלבשות היטב ונפגשות עם חברותיהן לארוחות צהרים כי אין להן משהו יותר טוב לעשות, אינו ספציפי לעולמות האמנות אבל הוא בעל זנב מיזוגיני וגילני ומזכיר את הסטיגמות הטעונות ב”דודות”. בסצנות אמנות באירופה נראה שהדברים גלויים יותר. בהולנד למשל, חוגים מסוימים בתוך עולם האמנות משתמשים בכינוי “הראשים האפורים” כדי לתאר קהל של נשים שבאות בקבוצות לראות אמנות במוזיאונים. נשות מפתח בשדה האמנות בהולנד הסבירו לי ש”הראשים האפורים” הן בדרך כלל בנות 50 ומעלה, באות מהפריפריה, יש להן שיער קצר ומשקפיים צבעוניים, חלק לוקחות שיעורי ציור במרכזים קהילתיים, הן בורגניות ששמחות עם האקסטרה שהאמנות נותנת להן, ועל אף שהן קהל יעד מצוין עבור המוזיאונים מדברים עליהן בבוז והקטנה. עניין המשקפיים המתייגים הוזכר גם בהקשר של מקומות אחרים באירופה, שם קוראים לקהל המסוים הזה “אלה עם האמנות על האף” למה? בגלל המשקפיים המצועצעים שהן נוהגות להרכיב.

“דודות” הוא מסמן ריק

העניין שלי בטקסט הזה הוא, כאמור, יותר להסתכל על הצורך של שדה האמנות ב”דודות” ופחות לנתח את מי שהוא מכנה “דודות”. אכן יש נשים שנכנסו לשדה בשלב מאוחר יחסית בחייהן, ודאי משום שיש להן עניין ותשוקה כלפי הפרקטיקה או רצון להכיר לעומק את הנעשה בתחום, ואולי הן מעוניינות להגשים מאוויים אחרים דרך סיבובי גלריות, מי יודע. אין בזה שום בעיה, רק טוב. בפועל מדובר באוכלוסייה מגוונת שאוחזת בסוגים שונים של יכולות וידע בעלי ערך. זה לא מוריד את הרמה של אף אחד ושל שום דבר באמנות, להיפך. הנוכחות של הקהלים האלה בגלריות, בסטודיואים, בכתות, מרימה לאמנות, תומכת בה כלכלית – דרך תרומות לפרויקטים בפריפריה למשל – ומאפשרת לאמניםות להתמודד עם שאלות, לפעמים, גם בסיסיות, ולהוליך אותן למקומות רלוונטיים. אבל ההלבשה של דמות ה”דודה” על הקהל המגוון הזה היא הדבר המעניין. גם מהסיבות שכבר מניתי, וגם כי בסוף הכינוי “דודות” בהקשר הזה הוא מסמן ריק מתוכן. בצד השני אין אף אישה אמתית אחת, אין סובייקטיביות אלא רק השלכה, פנטזיה של השדה, משחק ברוחות רפאים ותדמיות על נשים מבוגרות, לא מיניות, עבשות, שמתלבשות כאילו הן ירדו הרגע מהבוידעם; או על עשירות שיש להן יותר מדי זמן פנוי; או על נשים יצירתיות ומתלהבות, wannabe’s שלא מבינות עניין. הקביעה שציטטתי קודם מ”המילון של רפי לביא”, מדגימה איך “דודות” הוא מסמן ריק: “…פגשת דודה אחת, פגשת את כולן. נדמה לך שפגשת את כולן, מופיעה לפתע עוד אחת”. אכן, הסטיגמה לעולם לא ממצה את הריבוי של מה שיש באמת בתוך מה שהיא מצביעה עליו. זה בדיוק העיקרון הסטראוטיפי שבמרכזה, ולכן היא תמיד מחזירה אל מי שמצביע בגינוי, כאמור, הכל עובר עלינו.

אלימות סמלית

בשנים האחרונות יש בקהילות האמנות בישראל מודעות גוברת לכוחניות שמופעלת במסגרות השונות של השדה. המודעות הזו היא תוצאה של מאבק עקשני שמתנהל בתוך השדה על חשיפת מבני הכוח שלו והעוולות שביצע בעבר ובהווה. המאבק הזה מתנהל בזכות נשים וגברים מתוך השדה, שלא מסכימים לשתוק עוד לנוכח ניצול, השפלה ונרקיסיזם. הטרדות, פגיעות מיניות, ביוש, השפלות בביקורות עבודות ומיעוט של נשים במשרות בכירות במוסדות החינוך לאמנות, הם בין הסוגיות שעולות למודעות ולדיון. רוח הזמן, גם היא תוצאה של מאבקים קשים בכל השדות, עוזרת בהפנמה ובהתמודדות עם הדברים, אבל המאבקים האלה עדיין בעיצומם.

בתוך כך, למרות המודעות הקיימת בעולמות האמנות לתיוג ולביוש באופן כללי ולמרות מאבקים לצמצם אותם מול המנגנונים המשוכללים שנוטים להדוף את ההתנגדות להם, המונח “דודות” זמין לשימוש חופשי שלא נותן את הדעת על הרעות החולות שהכינוי הזה נושא. השאלה איך לשנות את השיפוט המהיר הזה קשורה לשאלה מי אשם בו. הבעיה היא שאם מסתכלים על הסוגיה הזו דרך המושג של בורדייה “אלימות סמלית”,⁸ מתברר שאין אשמים במובן המקובל, זאת אומרת אין אשמים מחוץ למנגנונים החברתיים שאנחנו משוקעים בהם. בלי להיכנס לעומקו של המושג “אלימות סמלית”, לפי בורדייה אי אפשר לייחס את האלימות הזאת למישהו או מישהם מסוימים, אנחנו כולנו נושמים את הדיכוי כמו אוויר משום שהוא נמצא בכל מקום ובשום מקום, ואנחנו הופכות להיות סוכנוֹת של האלימות הזו, שפועלת גם עלינו. האלימות הסמלית פירושה שהמבנים החברתיים המקובלים מחלחלים עמוק לתוכנו ומפעילים אותנו – אפשר לומר שהם בבשר שלנו – ההסכמים החברתיים פועלים על הגוף שלנו, בתוכו ומתוכו. כך גם אפשר לומר שהכינוי “דודות” הוא בקירות של השדה: הרעיונות הרווחים על מקומן של נשים, נשים מבוגרות, נשים עשירות, נשים גרופיות, יחד עם רעיונות רווחים על האיכויות הרצויות בשדה, רעננוּת, צעירוּת קוליות, מעודכנוּת, מקוריות, שיפוטיות, איכות וסמכותניות, כל זה מתכנס לכינוי המלגלג “דודה”. יצירת רושם של עליונות נמצאת בלב המושג אלימות סמלית, ועקרונית לו גם העובדה שהמנגנונים שלו פועלים באופן סמוי, למשל, אלימות סמלית עובדת בצורה כזו שנדמה לנו כאילו אנחנו פועלים באופנים שנכונים וטבעיים לנו בלי להבחין בדעות הקדומות שמניעות אותנו. העניין האחרון אולי עוזר להסביר איך הבעיה של הפיכת קבוצות מגוונות של אוהבי אמנות לחטיבה בלתי מובחנת ומוקצית על ידי הקריאה “דודות”, מונחת מתחת לאף של השדה בלי שהוא–אנחנו רואים מה הבעיה בכלל.

התמודדות עם אלימות סמלית, שינוי או סילוק שלה, קשים לביצוע גם כשמודעים למנגנון הפעולה שלה, לכך שאנחנו הנשאים שלה ולכך שהיא שוכנת בבשר שלנו או בקירות של המערכות החברתיות שלנו. אבל בפועל, יש בעולם התנגדות למבנים אלימים ולכן יש יסוד לחשוב שישנם מסלולים אישיים וחברתיים של התנגדות שיצליחו לעיתים לחמוק מהשליטה של מערכות המוסכמות ששולטות בנו. על אפשרות כזו מצביעה הפסיכואנליטיקאית אפי זיו במאמרה על “הדיאלקטיקה של מנגנוני הבושה”. זיו טוענת שבושה היא מנגנון שבאמצעותו אנחנו לומדים לציית למנגנונים החברתיים המועדפים על ידי ההגמוניה, אבל בה בעת היא מייצרת סדק שדרכו יכולה להופיע התנגדות לסדרים אלה. המשגה של סדק כזה מוצאת זיו אצל ההוגה איב קוסופסקי סג’וויק (Kosofsky Sedgwick), שמשתמשת לשם כך במונח enjambment שאפשר להבינו כ”צרימה”. צרימה היא רגע של הפרעה, רגע שבו המקצב, הסדר, הרצף או ההרגל מופרים. זהו רגע שבו הסובייקטית שמביישים אותה יכולה לבחור להתנגד לביוש על אף תשוקתה לשרוד חברתית. זיו טוענת שתחושת הבושה יכולה להפוך לרגע כזה של צרימה והתנגדות, רגע של אינטרפלציה מוחמצת, כזו שמבטאת מצב שבו הקריאה של ההגמוניה לציות לא נענתה בחיוב ולא התקיים איתה שיתוף פעולה.⁹

אז כשזה מתחיל לצרום, יש תקווה לעשות עם זה משהו טוב. תקווה דרך אגב היא, לפי ההוגה שרה אחמד (Ahmed) רגש פוליטי, במובן שעבודה עם תקווה מאפשרת לדמיין עתיד שמצליח לחמוק מהכוחות המגבילים של ההווה.¹⁰ דווקא העובדה ש”דודות”, נמצא באופן גלוי כל כך על פני השטח מגביר את סיכוייו של הביטוי להפוך לצורם דווקא בזמן הזה, שבו מתפתחת תשומת לב מיוחדת לעוולות שקשה לראות כי הן ממש מתחת לאף, כאלה אגביות שעוברות בקלות כי הן שקופות לנו כמו אוויר. בהמשך לכך, אפשר לראות שכבר זמן מה קיימים איים של התנגדות לכינוי הזה, להקטנה ולביוש שיש בו. זכור למשל פוסט מ־2016 של האוצרת ומבקרת האמנות סמדר שפי בתגובה לדבריה של האוצרת והמרצה דורית לויטה־הרטן, על כך שבאמנות הישראלית שולטות דודות. שפי כתבה: “…”דודה” המילה שנטענה במשמעות של כל מה שטרחני, שטחי, חובבני ולמעשה מיותר… היא מילה גסה ומקטינה. היא לא פחות מקטינה מזה שלוויטה הייתה אומרת שהאמנות הישראלית נשלטת על ידי ‘כוסיות'”.

ההתנגדות נוספת להקטנה המגולמת ב”דודות” באה לידי ביטוי בפתיחת הגלריה N.D לאמנות עכשווית. בעלת הגלריה רונית רוט־חדד אמרה בראיון למגזין ARToday שאחת ממטרותיה היא להציג גם מי שנחשבות ל”דודות”: “חשוב לי” אמרה רוט־חדד, “להילחם בגילנות ובמיוחד גילנות כלפי נשים אמניות, ובמושג המעצבן ‘דודות’ שהשתרש לו בטרמינולוגיה האמנותית המקומית. והרבה נופליםות לשם. כאילו שמגיל מסוים את מפסיקה להיות רלוונטית והאמנות שלך הופכת באחת לאנכרוניסטית ומתנ”סית”.¹¹

בנובמבר 2022 נפתחה במוזיאון נחום גוטמן תערוכה של האמן והאוצר עוז זלוף שנקראה “דודות”. כהרגלו, שיתף זלוף בתערוכה שורה של אמניות מבוגרות שהוא מכנה אמניות עצמאיות. זלוף, שאוצר את “הגלריה העירונית לאמנות עפולה” ואת “החממה לאמנות מקום בחיפה”, עוסק באמנות יחסים ואמנות מבוססת קהילה, וזה שנים שפעילותו כוללת עבודה והצגה של קהל רב־גילי מהפריפריה, בעיקר נשים. הפעילות הזו שלו היא תשובה למה שהוא רואה כהזנחה שמגולמת בכינוי “דודות”, הזנחה שפירושה מניעת השכלה, מידע ומקצועיות.

כך, בשולי השיח הרווח על “דודות” אפשר לשמוע גם את ההפרות של הנחות היסוד שלו, כפי שמלמדות המחאות והפעולות שהוזכרו ודומות להן שלבטח שמתקיימות בשדה. אפשר לשמוע מאמניות ואמנים צעירים שהמפגשים עם קהל שוחרי אמנות לסוגיו היא הזדמנות לנהל שיח אחר, רלוונטי לחלוטין עבורם; שהנוכחות של קהל כזה בשדה היא קריטית; שהקהל הזה מביא נוכחות וכסף ולכן הוא חלק בלתי נפרד מהלהקה ומהמקצוע; שיש לנשים שמתעניינות ותומכות באמנות תקדימים בדמותן של מנהלות הסלונים הספרותיים במאות הקודמות, שאפשרו לתרבות ואמנות לשגשג; שהקהל הגדול שמכונה “דודות” הוא תופעה מופלאה, מעוררת השתאות, כבוד וסקרנות.

קשה להניח שהכינוי “דודות” יעלם מהשדה, אבל בדומה לכינוי גנאי אחרים, שרמוטות וקווירים למשל, אפשר להפוך אותו על ראשו, להפוך אותו ליותר נזיל, אלסטי ומשחקי, כמו שקורה למשל בפוסט שכתב לא מזמן הסופר והחוקר רון בן טובים: “במאבק הקוסמי הגדול שבין ‘הכותבים/סופרים’ לבין ה’דודות שבאות ללמוד כתיבה’ או בין ‘הציירים’ לבין ‘הדודות שבאות ללמוד ציור’ או בין ‘האינטלקטואלים’ לבין ה’דודות שבאות לשמוע קורסים’, אין לי שום צל של ספק שאני לחלוטין בצד של הדודות. בצד של הדודות עד המוות המתוק, היום, מחר ולתמיד”.

בסוף, זה אינטרס של השדה לעבוד אחרת עם המונח הזה, “דודות”. המבנה ההשלכתי שתיארתי, הגדרת עצמך אל מול אחרות שמסומנות כמוקצות, הוא למעשה מבנה שכובל את השדה לזהות שברירית שתלויה בביוּש לשם הגדרתה. זהו מבנה שמייצג את סוגי הרעילות שהגיע זמנם לעבור מן השדה.

תודה רבה למי שדיברו איתי על נושא זה ותרמו רבות מהידע והתובנות שלהןם.