ביקורת

  • תיקון אמנותי

    תיקון אמנותי

    “אופנה אינה (רק) השקפה אסתטית, ודת אינה (רק) השקפה תאולוגית. שתיהן מהוות אוסף של פרקטיקות. התערוכה הופכת קביעה זו לטבעית ולמובנת מאליה”. עמוס נוי על התערוכה “פרסטיז'” של אניעם דרעי ומרסל תהילה ביטון בבית האמנים בירושלים

  • התחדשות בין קודש לחול

    התחדשות בין קודש לחול

    ״הקדושה שיכולה להופיע בחומר מאפשרת לנו להביט על כל חומר כפוטנציאל למשהו שייצא ממנו, אבל בעיקר להבין שהקידוש של החומר עשוי גם לרוקן אותו ולהשאיר אותו מת מבפנים, רק עצים ואבנים. אולי מאחורי הפרגוד אין שום דבר, אולי הפרגוד מסתיר רק חלון״. ידידיה גזבר על תערוכתו של דוד (דוכי) כהן

  • העוקץ את העקוץ (אינו) פטור

    העוקץ את העקוץ (אינו) פטור

    חיסול עקבות העוקץ (ובכלל זה מכתב ההזמנה לרזידנסי), אינו טיפוסי לעוקץ אמיתי. יפה היו עושים האמנים אם היו משאירים עקבות טובים יותר של מעשה הפשע, ומפרידים בין עקיצה לגניבה. חוקרת העוקץ הניגרי גליה ינושבסקי מסבירה איך צריך לעשות את זה

  • אדם בתוך ארגז הוא גר

    אדם בתוך ארגז הוא גר

    ״נדיר שאמן חוזר לאחור שלא במסגרת פרספקטיבה יזומה ומאורגנת. נשאלת השאלה מדוע בחר נוישטיין לחזור דווקא לנקודה הזו בעבודתו, לצילומי הארגזים מ׳מיצג 76׳? ייתכן שמרחב התנועה המצומצם שנכפה על הגוף בתוך החלל הביתי, האינטימי אך בו זמנית מלחיץ, הוא שהוביל את נוישטיין לחזרתיות של היציאה-כניסה לאותו חלל שמשתכפל כל הזמן״. טלי תמיר על ״תערוכה מיוחדת״ של יהושע נוישטיין בגלריה המדרשה

  • בין ניאון לברזל: רטרוספקטיבה לברוס נאומן

    בין ניאון לברזל: רטרוספקטיבה לברוס נאומן

    רם אהרונוב כותב על הרטרוספקטיבה לברוס נאומן, המוצגת בטייט מודרן, לונדון

  • אוטו המתנות

    אוטו המתנות

    יהונתן ה. משעל משתף מחוויותיו מאירוע הפתיחה של הפרפורמנס ״אוטו המתנות״ של האמנית דפנה טלמון

  • על ענקים ומיניאטורות: מחשבות בעקבות מיצב יחודי-למקום

    על ענקים ומיניאטורות: מחשבות בעקבות מיצב יחודי-למקום

    “המיניאטורי והגיגנטי כאחד מאלצים את הצופה לשנות את עמדתו, להתכופף לאחור על מנת לתפוס את מלוא מידתו של הגיגנטי, או לרכון קדימה על מנת לבחון במבט אינטימי את המיניאטורי. לכן, הן המיניאטורי והן הגיגנטי מעוררים את הבלתי-מושג והזר, ועם זאת, את הדומה וכמעט בר-השליטה, אך המופלא”. אסף פינקוס על תערוכתה של אילת זהר בגלריה הלובי

  • על צניעות ויופי, או: על התשוקה הבלתי נגמרת לבתוליות מאוחרת

    על צניעות ויופי, או: על התשוקה הבלתי נגמרת לבתוליות מאוחרת

    ״קירות ׳האם והבת׳ כמו משתקפים זה בזה, משוחחים ביניהם, מטעימים אפשרויות חדשות של קירבה והיכרות. דומה כי רבים משמות ספריה של נורית זרחי יכולים היו להתאים ככותרות לציוריה של רוני טהרלב: ׳בצל גבירתנו׳, ׳אמן המסכות׳, ׳נערות הפרובינציה השאפתניות והעצובות׳, ׳משחקי בדידות׳״

  • “הדחפים התת מודעים הסתנוורו מהשמש הקופחת”

    “הדחפים התת מודעים הסתנוורו מהשמש הקופחת”

    ״התערוכה מצליחה להפוך את המרכז לאמנות עכשווית למה שהוא – חלל ישראלי-תל אביבי-מקומי, זוהר בעליבותו, מונמך בתקרתו, מהבהב בתאורתו״. קרן גולדברג על ״זיכרון חרבות״, המרכז לאמנות עכשווית

  • על מה שישנו

    על מה שישנו

    ״במלים אחרות, ׳גוף ראשון. טבע שני׳ היא מסוג התערוכות המוכיחות שהדרך ל”שחרורו” של הדימוי מהכלא של עצמיותו, מבסיס הווייתו הראשונית, החומרית, לכאורה, אינה בהכרח קיומו הדיגיטלי, כלומר, ריקונו מממשותו והופעתו כמצבור של נתונים, כאובייקט מדעי ומידעי, אלא דווקא השבתו לעולמות האסתטיים של הריאלייה, הממשי״. קציעה עלון וליאת ארלט סידס על הביאנלה לאמנויות ולעיצוב

  • הדגם המעטר והצורה החוזרת ביצירתה של אלכסנדרה צוקרמן

    הדגם המעטר והצורה החוזרת ביצירתה של אלכסנדרה צוקרמן

    ״ההתבוננות המרוכזת של הצופה, כמו הריכוז הנדרש מהיוצרת, מעֵטים רגעים בזמן החולף והופכים את הצפייה, כמו את היצירה של החזרה הצורנית, לחוויה של השהייה, של נשימה עמוקה ושל מרחב חופשי״. נעה מורדוך-סימונסון כותבת בעקבות ביקור בתערוכה “שדות פרחים” בגלריה נגא, תל אביב

  • מסעות הצללית השחורה בעולם

    מסעות הצללית השחורה בעולם

    “התערוכה עוסקת לא רק בשורשי הפיסול הישראלי מתוך תרבות השכול וההנצחה, ולא רק בסוגיית האנדרטה בנוף ובשאלת המקור והצללית, אלא ביתמות ובהורות, בחיבור ובהיפרדות וביחסי הדורות בדרמה הציונית”. טלי תמיר על “סלע קיומה” של נועה תבורי במוזיאון בית רמי ואורי נחושתן

  • תא מס’ 245

    תא מס’ 245

    ״במידה רבה, היציקות כמו מבקשות להחזיר את הצופה לעולם החומרי, ולאזן בין ההטרוטופי, הסוטה, המדומיין, החריג וההיפר-ממשי לכאן-ועכשיו, לממשי, לחומרי, לדבר הדומה ביותר לדבר שהוא מבקש לייצג: למוות המשועתק והמשוכפל של הדבורים״. ליאת ארלט סידס על תערוכתה של אנה פרומצ’נקו, תא מס׳ 245

  • אמנות במעגל סגור

    אמנות במעגל סגור

    ״בסופו של עניין, סיפור המסגרת של התערוכה נשאר סיפור, ואינו מוסיף דבר לצפייה בה. מנגד, התערוכה אינה מוסיפה דבר להרהור בסיפור. מעבר לכך, המלאכותיות של אותה תשתית תיאורטית שורה על התערוכה כולה״. קרן גולדברג על תערוכתה של מיכל הלפמן, Dear A.S.A./P

  • ביאנלה בזמן קוביד: סקירת הביאנלה ה-11 בברלין

    ביאנלה בזמן קוביד: סקירת הביאנלה ה-11 בברלין

    ״הצופה מוצא את עצמו לעיתים קרובות מתבונן בעדות קלושה וחיוורת לדיונים או תהליכים שהתקיימו בזמן ובמקום אחר. חווית הצפייה, התשוקה שבמפגש הבלתי אמצעי בין הצופה לעבודת האמנות, מאבדת מכוחה״. נועה גור על הביאנלה ה-11 בברלין

  • בזות טהורה: אודות התערוכה ‘עירום’ של לאה אביטל

    בזות טהורה: אודות התערוכה ‘עירום’ של לאה אביטל

    ״האמנית ציינה שבכוונתה היה ליצור דימוי שהוא כקליפה של הגוף או מעין מסכת מוות, ואכן דימויים אלו נדמים כקליפות ששרדו מגוף שאינו חי עוד, מה גם שהם מוצגים בתוך תיבות עץ המעוררות אצל הצופה אסוציאציה לקברים״. נאוה סביליה שדה על תערוכתה של לאה אביטל, ״עירום״

  • מי שנמדדו ומי שלא

    מי שנמדדו ומי שלא

    ״התערוכה מציבה מעין ׳גריד אופוזיציוני׳ ומנעד רחב של קודים אסתטיים: ממרחב הדעת של האמנות ההגמונית והמערבית לתערוכות המזרחיות המיליטנטיות ה׳חמות׳ וה׳צבעוניות׳. היא משדרת ריחוק, איפוק, שכלתנות ותחכום, ויש בה הברקות אינטלקטואליות שמתחפרות בתוך יצירת האמנות, המכנסת את המציאות לסובטיליות חזותית״. קציעה עלון וליאת ארלט סידס על התערוכה ״מאז החלו המדידות״

  • רשמים מן המופע “אמפי” מאת עומר קריגר

    רשמים מן המופע “אמפי” מאת עומר קריגר

    ״יש ציפיה באויר וזוהי תחושה שתמשיך ללוות את הקהל גם כאשר יעלו הרקדנים על במת האבן. הציפיה היא אחת מאבני היסוד של העבודה העיקשת הזו: עיקשות על פשטות וחוקיות וסדר, ומרווחים מדודים של זמן ומרחב״. גבי אלדור על המופע ״אמפי״ של עומר קריגר

  • אוויר בדביר

    אוויר בדביר

    “התערוכה מכנסת עבודות של אלהם רוקני ושל נלי אגסי סביב שיר שפורץ אחת לכמה דקות לחלל הנפלא ומנסה להתחרות בו, לחטוף את תשומת הלב של המבקר ולהסיטה מהשקט של החלל אל הקול”. מאיה קציר על “פרח לב זהב” בגלריה דביר

  • בין פנים לחוץ, בין חומר לחלל

    בין פנים לחוץ, בין חומר לחלל

    ״רובם הגדול של האמנים המשתתפים בתערוכה הם אמני מיצב ובתערוכה מוצגות חתיכות קטנות מתוך מרחבים גדולים וכוללים יותר. דבר זה מאפשר לנו לבחון את מקומו של מוזיאון ישראל כמוזיאון קנוני ואת הצלחתן של חתיכות מיצבים לתפקד כיצירות עצמאיות״. דוכי כהן על התערוכה ״אמות וספים – אלמנטים של אדריכלות מודרנית באמנות עכשווית״ במוזיאון ישראל

אלפי מנויים ומנויות כבר מקבלים את הניוזלטר שלנו
ישירות למייל, בכל שבוע
רוצים לגלות את כל מה שחדש ב
״ערב רב״
ולדעת על אירועי ואמנות ותרבות נבחרים
לפני כולם
?