העוקץ את העקוץ (אינו) פטור

מדוע מעוררת הרצאת ה-TED של ג’יימס ויטץ’ (James Veitch) אודות מעללי ה-scam baiting שלו (עקיצת העוקצים) פרצי צחוק בקרב קהל הצופים, בעוד תערוכתם של מיקה ואבי מילגרום, “הרזידנסי הניגרי” מעוררת פרצי זעם בקרב אמנים ומבקרי אמנות כאחד?

התשובה לכך מבוססת בחלקה על האופן שבו עושה כל אחד מהם שימוש בפעולה המקורית של העוקץ. העוקץ הניגרי (או בשמו המלא 419 ניגרי, המבוסס על הסעיף בחוק הפלילי של ניגריה, האוסר על הונאה באמצעות תשלום מקדמה), הוא פעולת הונאה כספית: אדם מקבל הודעה לתיבת הדוא”ל שלו, המציעה לו רווחים נאים בתמורה לסיוע בשחרור סכום עצום של כסף משעבוד בנקאי. בעולם האמיתי רק מעטים נופלים קורבן להונאה זו בשל אופיה הבלתי מתקבל על הדעת: סכומי כסף דמיוניים, סיטואציות הזויות וחוסר הלימה בין סגנון (קלוקל) של כתיבה העומד בניגוד גמור למעמדו והשכלתו המוצהרת של הכותב.

ויטץ’ מציג לראווה את תכתובותיו עם העוקצים, שתכליתן לעייף את העוקץ ע”י הצגת בקשות חוזרות ונשנות ל”תמורה בעד האגרה”: הוא לא מרפה מהעוקצים עד שהם מספקים לו את מבוקשו – שימוש בקוד סתרים, שיר או ווידוי. את ה”תוצרים” הללו הוא מציג בספרו Dot Con (2015) וכאמור בהרצאת ה-TED. הטון הוא סרקסטי. הוא לועג להם ולאנגלית הרצוצה שבפיהם.

אבי ומיקה מילגרום שיגרו לחלל האינטרנט קול קורא פיקטיבי לרזידנסי של אמן בניגריה. הקול קורא פנה לקהילת האמנים והציע תנאים בסיסיים לרזידנסי, שלדברי האמנים היו מופרכים למדי. באמצעות מספר עבודות מתוך תיקי העבודות שקיבלו, בחרו השניים לאצור תערוכה שעבודותיה מוצגות בעילום שם מכוון. בתום התהליך השמידו את האתר שבנו לצורך המטרה, וכעת לא ניתן למצוא את הקול קורא המקורי. מטרתם המוצהרת הייתה לאתחל תהליך חשיבה אודות מקומו של האמן בתחתית שרשרת המזון של שדה האמנות. בהקשר זה אף נערך שיח גלריה שאותו הובילה האוצרת איריס פשדצקי, בהשתתפות מספר אמנים שבפעולותיהם יש אקט חתרני או אלמנט של “גניבה” (רותם בידס, עומר קריגר, אליעזר זוננשיין).

באופן פרדוקסלי, המהלך של ויטץ’ פחות מוסרי מזה של המילגרומים. הוא לועג לחלשים ומגחיך אותם, בעוד שצמד האמנים הישראלי מבקש להצביע על עוולות קפיטליסטיות בשדה האמנות ולהאיר את תהליך הניצול של האמן – תכלית נעלה בפני עצמה. אבל כאן בדיוק נעוץ שורש הבעיה: ויטץ’ עוקץ את העוקצים: גם אם הם נתפסים כחלשים בשדה הכח הקפיטליסטי (אלה הנמצאים ב”צד האפל של הירח” כדברי לורה מארקס), הרי שהאקט הראשוני דומה לעונש החינוכי שנותנת הגננת (בבחינת “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך”). המילגרומים, לעומת זאת, עוקצים… את העקוצים. בבואם ללמד ביקורת על ניצול האמנים, הם עושים לאמנים את מה ששנוא עליהם.

את מי הם מבקשים ללמד לקח? את האמנים הרעבים הנופלים פתי כי זהו ההליך הרגיל של נסיון להתקבל לרזידנסי? את הממסד? הרי ניצול זה ידוע ומוכר מראש (גם אם אינו זוכה לתהודה רבה, כפי שטוענת האוצרת, איריס פשדצקי בפוסט שפרסמה כתגובה על הביקורת). מאידך, העליהום על זוג האמנים מוגזם בעיקרו: לא מדובר בזאבים נצלנים ודורסנים שגנבו אמנות והאמנים שיצירותיהם ״נגנבו״ אינם שה תמים, אלא אנשים עמלים המחפשים משאבים ליצירתם.

ניתן לקבוע כבר עתה כי המהלך של המילגרומים כשל משתי סיבות. ראשית, משום שהוא לא לווה בפיגומים: יפה היו עושים האמנים לו היו משאירים עקבות טובים יותר של “מעשה הפשע”: חיסול עקבות העוקץ (ובכלל זה מכתב ההזמנה לרזידנסי), אינו טיפוסי לעוקץ אמיתי, וגם כאן, בכדי ללמוד משהו מן התהליך, כדאי היה להתחקות אחר האופן שבו עונים אמנים על ההזמנה, אופן משלוח העבודות, האופן שבו עונים לאמנים ומייצרים אצלם ציפיה. אגב, פרסום העבודות ללא שם האמן אינו מתכתב בשום צורה עם העוקץ המקורי. להיפך. נדמה כי האמנים גלשו כאן לסוגיה אחרת הקשורה לקונבנציות של שדה האמנות. בשיח הגלריה שהתקיים ביום שישי הציעה מיקה מילגרום לחלץ את היצירה ממלקחי האמן (“שהיצירה תעמוד בפני עצמה”), ובכך שידכה למהלך הראשון אג’נדה נוספת המכבידה על הראשונה ומאפילה עליה. בכך איבדו המילגרומים את אשפת החיצים של רובין הוד (או את הלגיטימיות של ז’אן ולז’אן, אם תרצו), הפכו לגנבים סטנדרטיים, ובכך הקטינו את האימפקט האפשרי והרפלקסיבי של מהלכם הראשון.

שנית, מהלכם נחל מפלה עם ההחלטה לסגור את התערוכה. יפה תעשה איריס פשדצקי אם תותיר את התערוכה על כנה ולא תפחד מדיון ציבורי שיחשוף את חולשותיו של המהלך, אך גם יציג את האפשרויות הגלומות בתיקונו, באמצעות הצגת הפיגומים.

* הכותבת היא חוקרת שיח ועסקה בין השאר בעוקץ הניגרי ובגלגוליו אל עולם האמנות.