בין ניאון לברזל: רטרוספקטיבה לברוס נאומן

My work comes out of being frustrated about human condition. And about how people refuse to understand other people. And about how people can be cruel to each other.

Bruce Nauman, 1988

זוהי תערוכה רטרוספקטיבית המסכמת למעלה מ-50 שנות יצירה של האמן האמריקאי ברוס נאומן, שנולד בשנת 1941 בפורט וויין, אינדיאנה, ליבו של המידווסט האמריקאי. נאומן למד לתואר אקדמי במתמטיקה ופיזיקה, בחירה לא שגרתית עבור מי שרוצה להיות אמן, ורק לאחר קבלת התואר החל ללמוד אמנות באוניברסיטת מדיסון בוויסקונסין, בקורס היחיד שהיה פתוח עבורו: ״Lettering״. רקע זה עוזר להבין מדוע שנות התפתחותו הראשונות כללו יחסית מעט מודעות לאמנות בת זמנו ומדוע המילה הכתובה משחקת תפקיד כה חשוב ביצירתו.

למרות ממדיה הרחבים, התערוכה לא מוצגת בצורה כרונולוגית, אלא מחולקת לפי הנושאים והתמות שהעסיקו את האמן, דוגמת ״סטודיו האמן״, ״הגוף״, ״השפה״, ״עבודות וידיו״. במשך כל שנות פעילותו, סרב נאומן ליחס משמעות מיוחדת לעבודותיו, ובכך עודד את המבקרים בתערוכות להשתמש בניסיונם האישי ודרכו להבין את עבודותיו. זוהי בחירה מקורית, אך היא מונעת מהמבקרים גישה להבנתו של האמן את עבודותיו שלו, ובכך למעשה לא מאפשרת להם להגיע להבנה רחבה ומעמיקה יותר של העבודות, וחבל.

מבין מגוון העבודות המוצגות בתערוכה שתי קבוצות הרשימו אותי במיוחד: ״קבוצת עבודות הניאון״ וקבוצת הפסלים העשויים אבן וחתכי פלדה תעשייתיים, המשמשים בדרך כלל ליצירת סטרוקטורות אדריכליות והנדסיות. מתוך שתי הקבוצות האלו בחרתי חמש עבודות מפתח.

עבודות ניאון

נאומן יצר את עבודת הניאון הראשונה ב-1965, כשנה לאחר שסיים את לימודיו. בשלב זה של חייו לא התיימר נאומן להיות משורר, ולמרות זאת בולט הטיפול השירי במילים בעבודותיו, ובמיוחד בעבודות הניאון; הוא התייחס אליהן כאל שלטים המתבססים על משחקי מילים או משפטים שנותנים אינפורמציה או הוראות. המילים עצמן כתובות באותיות בעלות צורות שונות מתחום הטיפוגרפיה. זרם החשמל בצינורות הניאון משמיע זמזום שנשמע בחוזקה רבה יותר באותיות גדולות ומעורר תחושה של אי נוחות, חרדה ואפילו סכנה.

בעבודת הניאון הראשונה שכוללת טקסט קיבל נאומן השראה מפרסומת לבירה, שהוצגה בחלון הראווה של חנות המכולת אותה הפך לסטודיו בפסדינה, סן פרנסיסקו. הטקסט שכוללת העבודה משמש גם כשמה: “האמן האמיתי עוזר לעולם על ידי חשיפת אמיתות מיסטיות” (שלט חלון או קיר), 1967.

העבודה נראית כמו רישום חתך של שבלול בצבע אדום-בורדו, או רישום של הספרה 6 שלתוכו מסתלסל  הטקסט שכמו נכתב בכתב יד בצבע כחול-סגול על רקע לוח מלבני שחור. הטקסט אמנם לא ברור, אבל כדאי לזכור שחוסר בהירות זה אופייני לנאומן.

״מאה פעמים חייה ומות, 1984״, זוהי, ככל הנראה, עבודת הניאון השאפתנית ביותר מבחינת ממדים ומורכבות. העבודה כוללת מאה שלטים בצבעים שונים, מסודרים בארבעה טורים אנכיים של 25 שלטים. כל שלט מורכב משלוש מילים וכולל לפחות אחד מן הציוויים ״מות״ או ״חייה״. בתחילה נדלקים השלטים אחד אחד, לאחר מכן בקבוצות ובסיום מוארים כל מאה השלטים בבת אחת. הצופים מרגישים, כפי שתיארו זאת עורכי-הקטלוג,  כאילו הם נמצאים תחת השפעתו של חומר הרדמה רפואי שיוצר תחושה בממדים של מלחמה, רעב או מגפה.

עבודות הפסלים מחתכי פלדה

״שני כלובי פלדה״, 1974. מבנה העבודה כולל שתי מסגרות של כלובי פלדה, עשויים מיחידות מודולאריות שרשת פלדה מתוחה ביניהן ומוצבים אחד בתוך השני. הכלוב החיצוני כולל דלת שנפתחת החוצה. המרווח הצר בין הכלובים, שנעשה לפי מידות גופו של נאומן, מאפשר לנוע בו רק תוך פסיעות לצדדים. הפסיעות לצד בין רשתות הפלדה והמבט לחצר הפנימית מבעד לרשת מגבירים את תחושת הדאגה והכליאה כבבית-סוהר. ההופעה המודולרית מזכירה את הנטיות המינימליסטיות של האמנות האמריקאית בשנות ה-70, אך גם את גדרות הגבול המפרידות בין מדינות.

נאומן תכנן שדלת הכלוב תישאר פתוחה למבקרים, אך בשל מגפת הקורונה החליטה הנהלת המוזיאון לאסור את הכניסה למעבר הצר, ולמבקרים בתערוכה נותר רק לצפות בסרט וידאו המתעד את חוויית הצעידה. כדי לקבל חלק  נוסף מהחויה האסורה, הייתי מציע למבקר להסיר את המעיל והתיק שהוא נושא עמו – המחלקה לשמירת חפצים לא מתפקדת בגלל המגפה – ולהניחם בצד, להתקרב לדלת הכניסה, לעמוד בפיסוק רגליים קרוב ככל האפשר למסגרת הכלוב עם הפנים לחצר הפנימית ולהתחיל לפסוע הצידה לאורך היקף הכלוב החיצוני עם הידיים מורמות מעט לצדדים. מומלץ גם להעלות בזיכרון את ציורו הידוע של ואן גוך, בו צועדים אסירים בחצר הפנימית של בית הסוהר.

״כסאות מוזיקליים״, 1983: זהו פסל גדול ומעניין על טהרת המינימליזם האבסטרקטי. צלב המורכב משתי קורות פלדה (I-beams), כל אחת באורך של 500 ס״מ, מוצלבות אחת על גבי השנייה. הצלב מחובר במרכזו באמצעות ארבעה כבלים אלכסוניים לכבל מרכזי המחובר לתקרה ונושא את עיקר משקלה של העבודה. שני כסאות ללא משענת גב מלאה מחוברים לקצותיה המנוגדים של אחת הקורות. כסא אחד מוצב בעמדה ורטיקלית והכסא השני כאילו נפל על צידו. מכל כסא מתרומם כבל נוסף שנושא אותו לתקרה.

בגלל הקושי בפיסול דמויות אנושיות בעבודותיו, מיצגים הכסאות את הפיגורה האנושית. מבקרי אמנות אחדים רואים את הכסאות כמייצגים קורבנות של עינויים פוליטיים, למרות שאין בעבודה שום רמז לממד הפוליטי.

שם העבודה קושר אותה עם משחק הילדים ״כסאות מוזיקליים״. הפסל מבטא את רגע הסיום של  המשחק, בו מתערבבות שתי תחושות מנוגדות: עצב ושמחה. העצב הוא מנת חלקם של המפסידים, שהכסאות נלקחו מהם או נפלו, והשמחה היא מנת חלקו של המנצח שהכסא שלו נשאר עומד. באומן אמר על משחק זה: ״מישהו תמיד נשאר בחוץ. הראשון שנפסל תמיד מרגיש רע מאד, הוא לא משחק יותר ולא נשאר לו דבר לעשות, הוא נשאר עומד בפינה״.

״שיש שחור באור צהוב״, 1988-1981: בחרתי לסיים את המאמר בעבודת המפתח החמישית, עבודה חידתית במיוחד. העבודה עשויה בצורה מדויקת מחומרים איכותיים וניכר שהושקע בה רבות. יש כאן שילוב יפה של סלע מטמורפי של אבן גיר שחורה מלוטשת הטובלת באו צהוב -חומצי פלורוצנטי הבא מהתקרה.

העבודה עצמה בנויה מ-32 קוביות המסודרות על הרצפה בשני קווים היוצרים את האות X. הקוביות מתחלקות לשתי תתי-קבוצות, כאשר ההבדל  ביניהן בגובה הוא 3.5 ס”מ. הקוביות מסודרות גבוהה ליד נמוכה והן נוגעות אחת בשניה בשתי פינות אלכסוניות. ההבדל העדין בגובה אומר נאומן, “גורם להפרעה בחלל מבחינה אופקית,” או במילים אחרות הבדל גובה זה מדגיש את קווי הסיום האופקיים של מבנה האות X.

העבודה מעלה תשובות אפשריות רבות לשאלת משמעותה, למרות שאין לה אפילו כותרת, רק שם החומרים וצבעם. בזאת היא שונה גם מעבודות פיסול אחרות שנעשו בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 שבסיסן הוא הרצפה ושלעיתים קרובות צורף אליהן טקסט.

הופתעתי מאד לראות שקטלוג התערוכה מסתיים בשיחה בין נאומן לשני העורכים ובסופה שואל אחד מהם מה היו הנסיבות שגרמו לו ליצור את שיש שחור באור צהוב. נאומן לא ענה על תוכן או משמעות העבודה, הוא רק רצה שחור עם צהוב, וזכר שלמצוא שיש שחור לא היה קל, מאחר שכמעט כל אבני השיש השחורות אינן נקיות לחלוטין ויש בהן קווים.

אפילוג

פיטר פלאגנס (Peter Plagens), צייר, שכן וידיד קרוב של נאומן מתקופת הסטודיו בפסדינה כתב במאמר ״Bruce Nauman: Restless Invention״ שפורסם במגזין TATE ETC. בסתיו 2020 שהסטודיו של נאומן היה אפל באופן בלתי נסבל ומלא בפסולת. היו בו גם רישומים מפוזרים. אבל נאומן, הוא כותב, ”לא ראה הרבה ערך או חשיבות לעבודות הכנה, ולא היה לו חשוב אם הן לא היו טובות”. הוא היה אמן של  ״Installation artist and Sculpture״.

חבל לי מאד שהאוצרים בתערוכה הנוכחית לא עשו מספיק מאמצים כדי להציג יותר רישומים, או אולי עשו ולא הצליחו. רישומים טובים או פחות טובים נותנים תמיד פתח להבנה עמוקה יותר של העבודה.

Bruce Nauman / TATE MODERN LONDON  7 Oct 2020 – 21 Feb 2021

Paperback Catalogue of Bruce Nauman by Tate ETC

Edited by Andrea Lissoni and Nicholass Serota

ברוס נאומן / טייט מודרן, לונדון, 7.10.20-21.2.21

בצרוף חומר מתוך קטלוג שיצא לאור באוקטובר 2020 בהוצאת Tate ETC