ביקורת

  • חלל פדגוגי-ברוטליסטי

    “סוף-סוף קם דור של אמנים ישראלים שאינו ‘שורשי’, אבל גם אינו חש דחף טוטאלי להתנער ממה שהיה. דור שפיתח דיסטנס שמאפשר התקרבות מחודשת, אינטימית, לאותו חלום שנהרס והרס כי היה מקולקל מלכתחילה”. אבי פיטשון מבקר בבית-הספר לאמנות ציבורית.

  • דיוק עם נשמה יתרה

    “ריי מניח את הצבעים והצורות ללא הפיתוי והערך של התוכן – הנושא. הוא אינו זקוק לפיתוי כדי לשבות את לב המתבונן”. אריאלה אמר על “זה וזה”, תערוכתו של ליאו ריי בגלריית חזי כהן.

  • אימה קטנה ויומיומית

    ציוריה של נעמי בריקמן מבקשים ליצור תיעוד ציורי של דבר שהיה ונגמר, ולהצליח ללכוד לא רק את רגע ההתרחשות אלא גם את ההבנה שהיא אינה קיימת עוד.

  • אנדרטה לזכר הזמן

    המחשבה על מדע ורוח כגופי ידע משלימים מובילה את שחר פרדי כסלו לחפש מוזרויות במקומות הנדמים כברורים ומובנים מאליהם, וליצור סתירות סוריאליסטיות לכאורה שהיו יכולות להתקיים ללא הפרעה בעולם מקביל.

  • הזיכרון שאחרי הזיכרון

    שתיקת ההורים במקרה של מרטן ואן דר היידן, דור שני לשואת אירופה, הותירה חלל שהאמן יכול למלא רק מכלי שלישי, במקרה זה דרך תצלומי הזוועה המתעדים את הקורבנות.

  • מושא עקיף

    האם ציור יכול לחולל רגע פוליטי של ערעור בטרם יעוכל ע”י הפרקטיקה המוזיאלית ושיח האמנות? ציורי הנוף של אפרת גל-נור מגלמים בחומריותם משא זה של מתח וסתירה.

  • זמן מקומי

    תערוכתו של עבד עאבדי בבית הגפן בחיפה מעוררת מחשבה על זמניות וזיקה מקומית באמנות הנוצרת בעידן של מהלכים וקשרים בינלאומיים.

  • מפלצות התבונה

    העבודות של דגנית ברסט גורמות להיגיון המדעי להתפתל סביב עצמו ומאתגרות את ההנחה כי במקום בו החוקיות פועלת באופן מושלם, מוזרויות אינן אמורות להיווצר.

  • התכנסות משבשת

    התערוכה הקבוצתית “אנטי-אנטי” עשוייה להיתפס כחלק מגל של אמנות אקטיביסטית הזוכה להכרה שנויה במחלוקת בשנים האחרונות, אולם למעשה זו תערוכה שונה בתכלית.

  • פרחוניות צרובה ומפעפעת

    התערוכה החדשה של מאשה זוסמן מבקשת לפרש את פעולת הציור/רישום המזוהה עם עבודתה של האמנית לא כתוצר של הרס הדדי אלא כהפרעה מתמשכת.

  • כלכלות שונות של היגיון

    התערוכה “אנטי-אנטי” מציגה מהלך שממיר את הביקורת המוסדית המושתתת על חשיפת “אמת” נסתרת בחיפוש אחר הגדרת תחומים חדשים של בהירות.

  • האלטרנטיבה של עמנואל גת

    ייחודה של “הגולדלנדברגים”, יצירתו האחרונה של עמנואל גת, הוא בהימנעות המוחלטת מאקטים אלימים. גת מציע אפשרות לשרוד בעולם הזה באמצעות זרימה במקום מאבק

  • און שלטון

    עבודתו של ציון אברהם חזן “מרגנית” אינה עוסקת רק ביחסים אזרחיים-צבאיים, הופעתם במרחב העירוני והקשריהם הסמליים, אלא גם בתפקיד שממלאת האמנות במסגרת הזו.

  • אוריינטליזם ישראלי: מיכה בר-עם ללא מלחמות

    מבט על שלושה תצלומים מתערוכתו של מיכה בר-עם, “דרומה”, במוזיאון הנגב לאמנות.

  • חוויה חושית מנומקת

    ב”שבעה חורפים” ממשיכה יהודית סספורטס לשכלל את עיסוקה בתמות מוכרות, אולם כשהיא מתאמצת יתר על המידה האמנות שלה מעוררת חשד.

  • איך לפסל התרחשות חברתית

    עבודתו של גלעד רטמן בביאנלה בוונציה מתייחסת למהות עמוקה של “היות ביחד”, ולמעשה לכשלונו של הניסיון להשגת מהות שכזו.

  • חשיבה מחדש על סגולות האובייקט

    מסימיליאנו ג’וני אצר את התערוכה הכי לא ספקטקלרית של שנות ה-2000. הוא מציג אלטרנטיבה – שיש שיכנו רגרסיה – לזרמים דומיננטיים באמנות עכשווית.

  • אורי כבר לא יחזור להיות מי שהיה

    אורי של קבוצת התיאטרון רות קנר נולד מתוך המפגש המסוכסך בין הקולות, מתוך חוסר היכולת שלו ושל הקהל להכריע ביניהם. הרהור על “הוא הלך בשדות”, עיבוד בימתי למחזה ולספר של משה שמיר.

  • כיצד ירידי אמנות מועילים לאמנות?

    “ההתייחסות הדיכוטומית שלפיה הצלחה מסחרית מביאה עימה אמנות רדודה וקלה לעיכול, בעוד שיצירה אינטלקטואלית לעולם תיפקד מהזירה המסחרית-ירידית – אינה עומדת במבחן המציאות”. תשובה לגליה יהב וליונתן אמיר.

  • משחקים באתר האחורי

    “דה-אוליבירה מנסה לאתגר את המשא הכבד – ההיסטורי, הארכיטקטוני – שנושא מלון פאלאס באמצעות הומור ואנושיות”. על התערוכה “פאלאס” של סמנטה אדלר דה-אוליבירה.