אימה קטנה ויומיומית

תערוכתה של הציירת נעמי בריקמן מוצגת בגלריה רוטשילד אמנות. הגלריה, השוכנת בקומה שנייה של בניין משופץ בסמוך לכיכר הבימה (מעל פיצריה טוני וספה), מתמחה בציור פיגורטיבי המכונה ריאליסטי. בין אמניה נמצאים ציירים כמאיר אפלפלד, סיגל צברי וסימון אג’יאשווילי. למרות שבעשור האחרון, אחרי עשרות שנות התעלמות, ציירים מסוג זה החלו להציג במיטב הגלריות ולזכות להכרה, עמדתם עדיין מזוהה כאנכרוניזם – טכנאות העושה רושם על הקהל הרחב אך נעדרת כל עומק, חדשנות וביקורתיות. הדיון בשאלה חורג מעניינה והיקפה של ביקורת זו, ולכן רק אומר כי שלילה מוחלטת של הסגנון והטכניקה, כמו גם התפעלות גורפת וחסרת הבחנה מהן, נראות לי כשתי אפשרויות גרועות באותה מידה המעידות על התבוננות דוגמתית לא פחות מזו שמיוחסת לציירים הנדונים. בין הציירים והציירות הפועלים/ות בתחום זה ניכר מגוון גדול של גישות, כוונות, הישגים ומקורות השפעה, וחבל שרק אוצרים וכותבים בודדים נוטלים את האתגר לברור ביניהם, להבחין ולנתח את מאפייניהם הייחודיים של המגמה.

נעמי בריקמן – מתוך התערוכה

בריקמן, שמציגה בתערוכה סדרת ציורי לילה קטנים שצויירו על מצע חולי וצבוע לצד תפנימים גדולי מימדים, למדה ציור בפריז, בארה”ב ובבית הספר לציור של ישראל הירשברג בירושלים. לביה”ס יצא שם – מוצדק בחלקו – של מרכז להכשרת שכפולים של האמן הבכיר, אולם למעט המיומנות קשה לזהות את עקבותיו המוכרים של המוסד בציורים המוצגים בתערוכה. בעבר יצרה סדרות של דיוקנאות עצמיים נוקבים ומלאי הבעה המתבוננים בפנים ובגוף המזדקן ללא טשטוש או ייפוי של סימני הגיל. בסדרת הנוף הלילי היא מציגה ציור אפל וסמיך כאילו התבוננה בגנים הציבוריים, ברחובות, העצים, הבתים והפנסים מבעד לענן אובך עכור. היא מציירת את האוויר, פשוט כמשמעו. מעמד מיוחד ניתן גם לאמצעי התאורה, כאשר כמעט בכל אחד מן הציורים מופיע מקור אור מלאכותי. המיקוד מתחיל בנורה הבוהקת, עובר דרך סביבתה הקרובה ומסתיים בשוליים ההולכים ומתפוגגים והופכים לבליל לא מזוהה של צורות וכתמים. הציור למעשה מתאר את מה שמאפשר אותו, ואגב כך משרטט גם את גבולות יכולותיו.

הציורים צויירו בסטודיו על סמך רישומים מהירים שנעשו ברחובות. כפועל יוצא מכך הם מתנתקים מן החיקוי הישיר והופכים מופשטים מעט, מערבבים ביודעין בין מראות, זיכרונות ומחשבות. מראה חולף וחמקמק שהוקפא בעבודה ממושכת, הופך לנוף דמיוני למחצה. בעבר כתבתי על ציוריה של בריקמן כי הם יוצרים “קסם משומר” הנובע מן הפער בין פעולת הציור הממושכת לתיאור הרגע החולף, ולכן “הרגליים הבוטשות בקרקע מטשטשות את העקבות הטריים שהן עצמן השאירו, מתחפרות בשכבות של צבע ובדומה לדימויים המופיעים בציורים, מתנתקות מתחושת הזמן”.

נעמי בריקמן – מתוך התערוכה

תחושת הקסם המשומר חותרת תחת עצמה מעצם אי-יכולתה לשחזר את ההפתעה הגלומה בה. היא ניכרת גם בציורי התפנימים – תיאטרון חפצים וצלליות המהווה את גולת הכותרת של התערוכה. החפצים המופיעים בציורים אינם נושאים מטען סמלי ברור. מטאטא קש, עציץ, מנורה, ארונית אדומה וכיו”ב – אלו חפצים חסרי זהות, סימני זמן או בעלות, ויחד עם זאת אופן תיאורם בזוויות חדות, תאורה מלאכותית דרמטית וצבעוניות חזקה שמבליחה מבין הצללים, הופך אותם לדמויי ניצבים בסט של סרט אקספרסיוניסטי. ענפי הצמח פורשים צלליות הנראות כאצבעותיו של ד”ר קליגרי, ומתחת לכסא רוחש לו גוש אדום-כתום המחשב להתפוצץ.

בריקמן אינה אמנית שכלתנית. הציור שלה יוצר סצינות אימה קטנות ויומיומיות שמתנגדות בתוקף לראציונליזיות והסברים. אלו ציורים שדוחסים למסגרת נתונה מהלך כרונולוגי ונפשי ממושך שהסתיים. הם מבקשים ליצור תיעוד ציורי של דבר שהיה ונגמר, ולהצליח ללכוד לא רק את רגע ההתרחשות אלא גם את ההבנה שהיא אינה קיימת עוד.

נעמי בריקמן – גלריה רוטשילד אמנות
נעילה: 15.8

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”