אוריינטליזם ישראלי: מיכה בר-עם ללא מלחמות

בסוף המאה ה-19 יזם השלטון הטורקי את אחד המפעלים הברוכים ביותר ב-400 שנות שלטונו בארץ: הוא בנה על הגדה הצפונית של בקעת באר-שבע עיר עותמאנית חדשה שתוכננה בשיטת שתי-וערב והוקמה במטרה להשתלט על הבדואים פורעי החוק באזור, למשוך אותם לעיר ולהופכם לאלמנט הנאמן לשלטון. לאחר מלחמת 48′ ובעיקר בשנות ה-50 וה-60 הפכה העיר, שקפאה על שמריה בתקופת המנדט הבריטי, לאחד המרכזים לקליטת העלייה הגדולה מאירופה ומצפון אפריקה. זה הרקע לתערוכת התצלומים של מיכה בר-עם, המוצגת במוזיאון הנגב לאמנות שבבית המושל הטורקי בבאר-שבע.

עבורי זו היתה הפתעה של ממש. פגשתי בר-עם אחר; לא צלם השטח המוכר לי ממלחמות ישראל וכתבות העיתונות, אלא בר-עם שמצלם לשם הצילום, אמנות לשמה. להלן אתייחס לשלושה תצלומים מתוך התערוכה.

מיכה בר-עם – עסקה, שוק באר-שבע, 1954

התצלום “עסקה, שוק באר-שבע, 1954” היה יכול להופיע בכל ספרי המסעות משלהי המאה ה-18, של הטיילים והאמנים האירופים שחיפשו, תיארו והמציאו את האוריינט והרומנטיקה המזרחית. זוהי תמונת תקריב של חמישה בדואים חובשי כאפיות לבנות ועג’אלים שחורים, היושבים ביום השוק במעגל צפוף על הארץ ומרוכזים בעסקה שמגיעה לשיאה. סיגריה דולקת ביד שמאל, קנה רובה צ’כי או גרמני בולט החוצה, וימינו של האחד מעבירה את שטר הכסף לימינו של האחר. התצלום כל-כך מושלם מבחינת דיוק הזמן שבו, עד שלרגע הוא מאבד את אמינותו ומתעורר החשש שבר-עם ביים את הסצינה.

אך לבר-עם יש עוד כמה תצלומים “מבוימים” כאלה, כגון “צינוק, כלא באר-שבע, 1971”, שרומזים שהוא עמד בשוק בשקט, התבונן בסבלנות בצד הקבוצה כמו צופה אחר המופיע בחלקו בתמונה, עד לשנייה הדרמטית הצפויה. זוהי “תמונה מהסרטים”. חסרה רק עננת עשן הסיגריה שבר-עם אוהב לצרף לדיוקנאות שלו, ושמדגישה את הדרמה על-ידי הנגלה כנגד הנסתר.

מיכה בר-עם – התחנה המרכזית באר שבע, 1970

תצלום קלאסי אחר, שיכול היה לקשט את ספרו של אדוארד סעיד “אוריינטליזם, הקונספטים המערביים על המזרח” (1978), הוא “התחנה המרכזית באר-שבע, 1970”.

קהל “מערבי” צפוף על הרציף, ובאמצעו מתרוממת משכמה ומעלה דמות מרשימה ואקזוטית – יהודי מבוגר ממוצא תימני או צפון-אפריקאי, בעל זקן לבן משולש ושיער מסולסל מתחת לכובע סרוג שחור, מעשן מקטרת יוצאת דופן, עותמאנית או טירולית: מכסה המקטרת מחובר בשרשרת כסף לקצה פייה המכופפת כלפי מטה. מבטה של הדמות מופנה בריכוז שמאלה, כנראה לעבר אוטובוס מתקרב.

זהו דיוקן ממוקד של חצי גוף עליון ומסביבו דמויות לא ממוקדות, רובן נשים בלבוש קיצי וזרועות חשופות, שמשמשות רקע אנושי קונטרסטי. מעניין שאצל בר-עם איננו יודעים בדרך כלל את שמה של הדמות המרכזית, ארץ מוצאה וכו’, וכמרבית הדמויות שלו, היא אינה מסתכלת לנו ישר בעיניים.

מיכה בר-עם – ד”ר קלנר בביקור בית במעברת עזתה (נתיבות), 1958

התצלום “ד”ר קלנר בביקור בית במעברת עזתה (נתיבות), 1958” מעניין בכמה מישורים. ראשית, לשחקן הראשי יש שם. שנית, יש בו מפגש מעורר מחשבה בין מקומיים לעולים חדשים: שתי נשים מזרחיות, אם ובתה, הבת אולי בהריון, בבדיקה אצל הרופא והאחות האירופים. אווירת החמלה מורגשת בו, על אף שפני האחות אינם מופיעים בתמונה.

הבת, שגבה נבדק בידי הרופא, מקשיבה עם אמה בריכוז לדברי האחות, הנקודה שאליה מתרכזים המבטים, חרף היעדרות פניה ורוב גופה מהתצלום. ייתכן שהצניעות והמבוכה ממגעו של הרופא הגברי תורמות להסטת המבט לעבר האחות? הרופא הצעיר נשאר מאופק למרות מרכזיותו כמבצע הבדיקה והופעתו המלאה בתצלום. תצלום זה הוא אולי הביטוי העדין והרגשי ביותר בכל התערוכה הזאת.

בספרו המוזכר כאן, מציין סעיד את ההבדל בין האמריקאים לאירופים בכלל ובין הצרפתים והאנגלים לשאר האירופים בפרט ביחס לאוריינט. לכולם משותפת תחושת עליונות. סעיד משתמש במלה “אוריינטליזם” כדרך של ביאה לכלל הסכם עם האוריינט, שמבוססת על המקום המיוחד שיש לו בניסיון הממשי ובתרבות של אירופה המערבית, ובאופן מיוחד כמקום של “האחר” האקזוטי.

הפער הגדול בין רעיון האוריינט לבין המציאות החשופה שלו, שבולט בתרבות המערב וחדר גם לאמנות הארץ-ישראלית בעיקר בשנות ה-20, בציורי הערבים של נחום גוטמן, ראובן רובין ואחרים, הולך ומצטמצם. נראה שהבדואי הישראלי והיהודי הישראלי מרקע מזרחי או אירופי מופיעים בעבודות של מיכה בר-עם מקומיים ומציאותיים יותר, כמה מהם אקסצנטריים, אך עם הרבה פחות רומנטיקה מזרחית.

תערוכתו של מיכה בר-עם “דרומה” מוצגת במוזיאון הנגב בב”ש עד ה-15.6
אוצרת: ד”ר דליה מנור