חוויה חושית מנומקת

קו ברור מחבר בין יצירותיה של יהודית סספורט, והוא ניכר חרף ההבדלים הגדולים בין עבודות שנוצרו במשך 20 שנות קריירה מקומית ובינלאומית מוצלחת. כל העבודות, מפסל העריסה שהציגה בראשית דרכה, עבור דרך המיצבים הפיסוליים-רישומיים שיצרה בסוף שנות התשעים ובתחילת העשור הקודם, וכלה בעבודות הרב-מדיומליות מן השנים האחרונות, מבקשות לשוב אל נקודה קדומה, פרה-לשונית, ולשחזר את תחושת החוסר שנפערה בה והדיה נוכחים גם היום. זהו עיסוק ההולך ומשתכלל, מתרחק מן הפצע האישי אל עבר חוויה רוחנית כללית ומפסלי הדיקט והאם.די.אף הרזים והגולמיים למיצבי אנימציה מרצדים, אובייקטים, סאונד ומשחקי תאורה בחללים מוחשכים היוצרים חוויה חושית טוטאלית כמו זו שנוצרת בתערוכתה החדשה “שבעה חורפים” במוזיאון ישראל.

יהודית סספורטס – פרט מהתערוכה

ב”שבעה חורפים” ממשיכה סספורטס לעסוק בנושאים ובחומרים שעמדו במרכז עבודתה בשנים האחרונות, ומציגה סדרת מיצבי וידאו, רישום ופיסול של דימויי יער, ביצות, נופים סמי-מופשטים, צמחייה ואלמנטים צורניים סמליים כמוטות, עיגולים ואליפסות דמויות אישונים. ב”שולחן המגנטים” מוצגת הקרנת וידיאו בהילוך איטי של תנועת חפצים ע”ג משטח לבן. החפצים הם צמחים מיובשים שמגנטים הוטמנו בתוכם, והם נעים ורועדים, מתקרבים ומתרחקים זה מזה במחול דומם וחופשי לכאורה, הנוצר בזכות גושי מגנט גדולים שהונחו בצדי השולחן.

“הפסנתר” הוא פסל גבוה של מקלדת לבנה הניצבת על צדה ובתוכה שלושה גלילי נייר שהטקסט הנלווה משווה לגלגלי תפילה טיבטיים או לבית מזוזה ענק. על הגלילים רשומים בטוש שחור קווי ססמוגרף צפופים המהווים תרגום חזותי של מאות שעות הקלטה של בני משפחתה של האמנית, שהומרו לרישום גרפי המבוסס על “הדחיסות הרגשית של ההקלטה”. ב”יער” – אחת העבודות היפות בתערוכה – מוקרן סרט אנימציה איטי המבוסס על רישומי עצים ושלוליות בשחור לבן המוארים ומוחשכים, זוהרים ונעלמים. חלק מן המרכיבים מופיעים גם בסרט אנימציה ממוחשב המוקרן כחלק מהמיצב המרכזי ומתפקד כמאין תמונת ראי של התערוכה.

יהודית סספורטס – מתוך סדרת הרישומים “שיכחה”, 2012

קשה להתעלם מן הקיטש הנלווה לעיסוק הניו-אייג’י בדימויים ארכיטיפיים כפסנתר, הביצה, גזעי העץ המפוחמים והסירה הסחופה, צלילי הקלידים הבוקעים באיטיות מבעד לשכבות של סאונד אלקטרוני רוחש ושלוליות האור הבאות ונעלמות. כותרות העבודות ממשיכות את הקו הזה עם שמות פואטיים דרמתיים כמו “לו ידעתי זאת קודם”, “מערבולות של היפרדות” וכיו”ב. סספורטס אינה אמנית קיטש ואינה מתעניינת בתפיסות תרבותיות, אסתטיקות “לא נכונות” ושאר מאפיינים של העיסוק האמנותי בקיטש. כאמנית וותיקה היא מן הסתם מודעת לפוטנציאל הקיטשי של עבודותיה, שאמנם משתלב היטב בגלי הרוחניות החדשה אולם רחוק מלהיות כוס התה של עולם האמנות, ובכל זאת היא בוחרת, באומץ ראוי להערכה, לצלול לעומק הדברים בניסיון להמיר חוויה באובייקט אמנותי שיתורגם בסופו של דבר בחזרה לחוויה רוחנית. ליצור את החוויה במקום לדבר עליה בריחוק ביקורתי ולהתייחס לרישום כאל ביטוי ישיר, מזוקק ונטול ציניות של זרמי תודעה. לא סתם מצאה סספורטס בית חם באמנות הגרמנית, לא לחינם היא חוזרת שוב ושוב בשנים האחרונות לביצה בצפון גרמניה המהלכת עליה קסם בקדמוניות הבלתי אמצעית שלה, רושמת אותה, מצלמת ובעיקר חווה את הפראיות הקפואה והלא מתווכת שלה.

ובכל זאת – ויתכן שזה עניין של אופי – העבודות מעוררות חשדנות. פקפוק בנוסחא הבדוקה, בארכיטיפים השחוקים ובהקשרים המובנים מאליהם, כמו גם בניסיון להפוך תהליכים כימיים או פיזיקליים לביטויים מכוננים של רוחניות. זה קורה במיוחד בעבודות שבהן סספורטס מתאמצת יותר, זונחת את הרישום הישיר או המוקרן לטובת מיצבים אור-קוליים מורכבים וגרנדיוזיים של דימויים מרחפים, מגנטים מחוללים, מבנים נזילים וצלילים מהורהרים, מבטים רפלקטיביים באנימציה תלת-ממדית, וחביות ריקות ומוטות ענק הצונחים מן התקרה ומקנים לחלל תחושה תת-קרקעית. ברגעים הללו האמנות של סספורטס אמנם מתרחקת מציניות, אך נכנסת ללופ פנימי של שכלולים מוסברים ומנומקים יתר על המידה. היא מציעה מכונה מושלמת ליצירת מסתורין מבלי לקחת בחשבון שברגע שהמכניזם מתבהר – המסתורין מתפוגג.

יהודית סספורטס – שבעה חורפים
אוצרת: מירה לפידות
מוזיאון ישראל

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”