כלכלות שונות של היגיון

התערוכה המורכבת והיפה “אנטי-אנטי”, שאצרה הדס קידר בגלריה האוניברסיטאית של תל-אביב, מצטיינת במודעות נחרצת להיותה הופעה ספציפית בזמן ובמרחב. העבודות בתערוכה נוצרו מתוך שיתופי פעולה בין אמנים ומהנדסים, מעצבים, אדריכלים ומדענים, מהלך שממיר את הביקורת המוסדית המושתתת על חשיפת “אמת” נסתרת בחיפוש אחר הגדרת תחומים חדשים של בהירות. זאת, לנוכח התרבות מהירה ובלתי פוסקת של אינפורמציה ומתוך הבנה כי קיומה של קהילה מותנה בהופעה.

הפעולה האוצרותית, אופני ההצבה והעבודות המוצגות אינם רק סובבים סביב תימה מרכזת עקרונית (פוליטיקה ואמנות, חומה ומגדל), אלא מבנים ברגישות התייחסות לפנים וחוץ, לחלל, זמן ומרחב קונקרטיים וסימבולים. 

עבודתה של מיכל הלפמן, “כאשר רודנים זועמים”, המוצבת בחלל הכניסה המרכזי, מתפקדת ברמה הזו כאקספוזיציה. הלפמן בונה מיצב תלת-ממדי השואב מציורו האחרון של פליקס נוסבאום, “נצחון המוות”; אובייקטים שמשוחזרים מהציור, קיר לבנים שחור קטוע, שברי עמודים, עמודי תווים ופרטיטורה מסודרים כמצבות קרות. מעליהם תלויים עפיפונים עם הבעות אימה ותדהמה מצוירות. למרות האילוסטרטיביות המחלישה את העבודה, הלפמן בונה במונוכרומטיות צבעונית של קיר ואפר ריקנות מרה של שבר, של רצון ואכזבה, כמו הבטחה שנעצרה ונידונה לכאב ולכליה.

גד הרן, זאב גראואר, ג’קי אדרי, אליק מאור, “מגדל צדק”

כאב ושבר מופיעים גם בקטעי הווידיאו של איליאן מרשק, המתעדים את הריסת “מגדל צדק”, מבנה שהוקם מול קיבוץ יקום ומשחזר מודל של “חומה ומגדל” כחלק מיוזמה של “הקואליציה החברתית” במאבק למציאת פתרונות למצוקת הדיור. קיר הלבנים השחור מעבודתם של הלפמן/נוסבאום מופיע גם בעבודה זו, שוב, כמוטיב כפול של הרס ובנייה. מודל של “מגדל צדק” מוצב בגן הפסלים הצמוד לגלריה וניתן לראותו מהחלון.


במעין “חבילה עוברת” או “טלפון שבור” מוסרות העבודות זו לזו דימוי, מושג או אסוציאציה שעוברים מטמורפוזות של חוויה ומשמעות ויוצרים מורכבויות מרובות זוויות ורבדים, ויחד עם זאת מצליחים להישאר לכידים. כך “נמסרת” העבודה הבאה בתערוכה באמצעות החלון ליד, שממנו נשקפת “עמדת הציפור” של האמנית האמריקאית לורי סולונדז: כיסים שבתוכם שתולים פרחי חמנייה, גן תלוי זעיר ומעליו הכלאה בין ענף לאובייקט מעוצב מעץ.

שתי העבודות המוצבות בגן בונות מרחב מלאכותי הנקשר, בין היתר, למודלים של חינוך. האסתטיקה של שתיהן שואבת באופן רך או רופף מצורניות אורבנית ומציגה כמיהה אל הטבעי. המעמד הרעוע של המסומן שברירי ורועד כמו המימד של אמנות כתפאורה קלה, זמנית, בת חלוף.
ההיכל ההיברידי “”Enter the Gate של אבי פיטשון בשיתוף עם אלי פטל משחזר את שער אישתר בכניסה לעיר בבל: כניסה מונומנטלית עשויה ציור כחול מרהיב, שמתוכה קורנים באור סמלים טוטליים גרפיים. עבודות המסך מציגות מינימום תנועה שאינה וידיאו ואינה סטילס, ומחברות עבר הירואי להווה של השתנות תמידית. גם אם החיבור בין וירטואוזיות ארכאית לסמליות אוטופית נשען על קישור לוגי, האשליה של המבנה המונומנטלי, הציור המענג של פטל ורעידת האור של הסמלים במסכים מייצרים אפקט מהפנט שכרוך בהתמסרות.

אבי פיטשון בשיתוף עם אלי פטל, “Enter the Gate”

העבודות המוצגות מסמנות באופן עקבי ובאופנים שונים את היותן מופע. הכלובים של אוהד מרומי כמו מכילים עדיין את רוחות השחקנים שאיכלסו אותם, והכסאות של הצופים שנעזבו פונים לכיוונים שונים. הפסל הקינטי “המכונה” של גל קינן פועל פעולה של הופעה. סדרת עבודות הווידיאו המצחיקה של רועי מנחם מרקוביץ’, “חופשה איומה”, מערבלת תחומים של בדיון ומציאות, מערבבת משלבים של שפה חזותית ומילולית תוך שימוש בנוסחאות מוכרות של פריצות למיילים לצורך סחיטה, ומצביעה על תבניות לשון מוגבלות כמספיקות ללימוד שפה. 

רונה פרי ומור ארקדיר “כל הזמן עושות אמנות” בסרטים הנהדרים מתוך סדרת “החלוצות” שהן מציגות זה מול זה. בסרט הראשון הן בונות מגדל (כן, של חומה ומגדל, ברור) כשאורות העיר משמשים להן תפאורה ומנורה מתפקדת כירח. בסרט השני, “חיפה-אודיסה”, יוצאות השתיים לשיט תענוגות פארודי אשר ליצנות, היסטוריה, תרבות, וארוטיקה סכרינית חבוטה, אך גם אנושית מאוד, משמשים בו חומרי יצירה.

הפרויקט “שיעור חופשי” של ענבל גיל בשיתוף יעל טבת ורואי רוט מציג מבני ריהוט רכים, נוחים ומרשימים (בלובים), שבתוכם מותקנת מערכת שמע. בתערוכה ניתן לשבת עליהם ולהאזין להרצאתו של פרופ’ יובל פורטוגלי מהחוג לגיאוגרפיה על “ארגון עצמי והעיר”. העיצוב החדשני מציע אפשרות לחשיבה חדשה באמצעות שינוי במרכיביו השגורים של המנגנון האקדמי והמחוות הגופניות השגורות ההולמות אותם. 

המיצב של אהד פישוף, “הרצאה על ארכיטקטורה”, בשיתוף עם צבי אלחייני, מוצג, לעומת זאת, בכיתת לימוד שמרנית, תוך שימוש באמצעי המחשה מיושנים: שולחנות וכסאות בשורות מול לוח ומצגת של תצלומים על אדריכלות ישראלית עתידנית משנות ה-60 וה-70. תמונות הבניינים שנבחרו מארכיונו של האדריכל והחוקר אלחייני פשוט אדירות, והפסקול שהלחין פישוף פותח ערוץ שמע רפלקסיבי למתבונן בהשתאות.

אוהד מרומי בשיתוף עם קבוצת חקר הביצוע בתיאטרון ובאמנויות המופע,
“פסל חזרה מס’ 4, פופובה + היוצא מן הכלל והכלל”

ברוח המגמה העכשווית לשלב בין פרקטיקות של אמנות, מדע ואקדמיה, מייצרת “אנטי-אנטי” מיזוג המציף ומסבך את הקשרים הפורמליים והא-פורמליים בין שדות ומשתתפים, ומבטא את הסטטוס של אובייקט האמנות שמוגדר הן כמושג אסתטי והן על-ידי צורות מוסדיות שיחסי כוח מוטמעים בהן. באמצעות הבניית הקשר חדש ונגישות, הפועלים מעבר לתפיסה “רציונלית” של “השכל הישר”, בונה התערוכה מהלך פוליטי המעוגן בשיבוש חלוקות ספציפיות של משמעות. היא חותרת תחת התפיסה שביקורת כרוכה בהכרח בחתירה רציונלית ומגדירה מחדש מודלים של ביקורת בפני כוח ואלימות, תוך התמקדות בתפקיד הפרפורמטיבי של השיח ביצירת כלכלות שונות של היגיון.

תערוכה רצינית, מקיפה, מרשימה, והקטלוג באותה הרוח. חבל שהאתר של התערוכה כל-כך מיושן ולא מעודכן.

הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע”ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל-אביב. אוצרת: הדס קידר. משתתפים: אהד פישוף בשיתוף עם צבי אלחייני; אוהד מרומי בשיתוף עם קבוצת חקר הביצוע בתיאטרון ובאמנויות המופע; אוליבר רסלר וענבל גיל בשיתוף עם יעל טבת ורואי רוט; שרי כראל, ז’אן-אנטואן לאוואל, רועי מנחם מרקוביץ’, מיכל הלפמן, רונה פרי ומור ארקדיר; אבי פיטשון בשיתוף עם אלי פטל, לורי סולונדז, עדי קפלן, שחר כרמל, נעם קפלן, אפי כהן, איתי אוניק וארתור נסלן; גל קינן, גד הרן, זאב גראואר, ג’קי אדרי, אליק מאור, איליאן מרשק.